פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
''שפוך חמתך!''
אורי אבנרי (יום שישי, 30/03/2018 שעה 18:00)


''שפוך חמתך!''

אורי אבנרי



ניגשתי לכתוב מאמר על טכס ליל הסדר, כשנזכרתי שכתבתי את אותו המאמר בדיוק ערב ליל הסדר לפני שש שנים. אז אני פשוט שולח את המאמר הישן שוב.
אני כותב שורות אלה בליל שבת, ערב חג הפסח. ברגע זה יושבים מיליוני יהודים בכל העולם מסביב לשולחן-הסדר וקוראים את ההגדה, המספרת על יציאת-מצריים.

לספר זה יש השפעה עצומה על החיים היהודיים. כל יהודי ויהודיה משתתפים משחר ילדותם בטכס ליל-הסדר. כשיגדלו ילדים אלה, לאן שילכו בהמשך חייהם, תמיד ייקחו איתם את הזיכרונות מהבית היהודי החם, מהרגשת-הביחד, מהאווירה החמה הקסומה – ונוסף על כך גם את המסר הגלוי והסמוי הגלום בה.

מי שהמציאו את טכס-הסדר לפני מאות שנים היו גאונים. מעורבים בו כל חמשת החושים: הראייה, השמיעה, הריח, המישוש והטעם. לכן כולל הטכס את הארוחה הקבועה, את שתיית ארבע כוסות היין, את הנגיעה בדברים סמליים, את המשחק עם הילדים (חיפוש האפיקומן). לכן הוא מסתיים בשירה-בצוותא. ההשפעה המצטברת היא היפנוטית.

יותר מכל ספר יהודי אחר, ההגדה של פסח מעצבת את ההכרה היהודית – המודעת והבלתי-מודעת. כך בעבר וכך היום. ההגדה משפיעה על ההתנהלות הקולקטיבית שלנו ועל המדיניות הלאומית של מדינתנו.

יש דרכים שונות להתייחס להגדה.

ספרות: כיצירה ספרותית, הגדת-הסדר היא נחותה. היא חסרת יופי, התמליל חוזר על עצמו, הוא שטחי ובנאלי.

אפשר לתמוה על כך. התנ''ך הוא יצירה ספרותית עילאית, רבים מחלקיו משכרים ממש. שיאי התרבות המערבית – הומרוס, שקספיר, גתה, טולסטוי – אינם יכולים להתחרות בו. אמנם, ספרים יהודיים מאוחרים יותר, כמו המישנה והתלמוד, אינם מגיעים לאותה רמה ספרותית, אך גם בהם יש קטעים בעלי ערך ספרותי.

לספר ההגדה אין. כולו אינו אלא מסר אידיאולוגי.

היסטוריה: גם זה לא. אף שהוא מתיימר לתאר אירועים היסטוריים, אין בהגדה שום אמת היסטורית.

לא יכול להיות כיום שום ספק בכך שמעולם לא הייתה יציאת-מצריים. לא יציאת-מצריים, ולא ארבעים שנות נדודים במדבר, ולא כיבוש כנען.

המצרים היו כתבנים כפייתיים. הם תיארו כל מאורע, גדול וקטן. רבבות רבות של טבלאות כבר פוענחו.

מאורע כמו יציאת-מצריים פשוט לא יכול היה להתרחש מבלי שידווחו עליו באריכות. לא אם יצאו 600,000, לא אם יצאו 60,000, לא אם יצאו 6000. בייחוד אם באותה הזדמנות גם טבעה יחידה שלמה של הצבא המצרי, סוס ורוכבו.

הוא הדין לגבי כיבוש ארץ כנען. בגלל דאגתם הביטחונית החריפה, אחרי שסבלו מהטראומה של פלישת ההיקסוס שבאה מארץ כנען, הפרעונים העסיקו תמיד מספר גדול של מרגלים, נוסעים, סוחרים ואחרים, שעקבו אחרי המתרחש בכנען השכנה. הם דיווחו על המתרחש בכל הערים שם, כל הזמן. פלישה לכנען, אפילו פלישה קטנה, לא הייתה עוברת מבלי שידווחו על כך (חוץ מחדירות זניחות של שבטי בדואים מדי פעם.)
יתר על כן, הערים המצריות שהוזכרו בתנ''ך כלל לא היו קיימות בתקופה הנדונה. לעומת זאת, הן היו קיימות בתקופה שבה נכתב התנ''ך, במאה הראשונה או השנייה לפני הספירה.

זה יותר ממאה שנה מחפשים ארכיאולוגים נוצרים ויהודים באופן קדחתני עדות לכיבוש כנען. הם לא מצאו שום הוכחה לכך (וגם לא לקיום ממלכות שאול, דויד ושלמה).

אך האם זה באמת חשוב? ממש לא!

ההגדה אינה יונקת את עוצמתה מהיומרה לאמיתות היסטורית. זהו מיתוס השובה את הדמיון, מיתוס שהוא הבסיס לדת גדולה, מיתוס המכוון את התנהלותו של העם היהודי עד היום. לולא סיפור יציאת מצריים, לא הייתה קיימת כיום מדינת-ישראל – ובוודאי לא בארץ זו.

התהילה: אפשר לראות בסיפור יציאת-מצריים דוגמה לכל הטוב והיפה בהיסטוריה האנושית.

זהו סיפור של עם קטן וחסר-כוח המתקומם נגד עריצות אכזרית, הקורע את כבליו וזוכה במולדת חדשה, ותוך כדי כך גם יוצר תורת-מוסר מהפכנית חדשה.

כשמסתכלים בדברים כך, יציאת-מצריים היא ניצחון של הרוח האנושית. סיפור היציאה הוא השראה לכל עם מדוכא. ואכן, היא שימשה השראה כזאת פעמים רבות בעבר. האבות-המייסדים של ארצות-הברית שאבו ממנה את אמונתם, וכך עשו גם מורדים רבים אחרים בתולדות העמים.

הצד השני: כשקוראים את הסיפור התנ''כי בעיון, ללא סכי-עיניים דתיים, כמה מהפרטים המסופרים בו מעוררים לחשיבה אחרת.

למשל, עשר המכות. מדוע נענש כל העם המצרי על מעשיו הרעים של עריץ אחד, פרעה? למה הטיל אלוהים, כמו מועצת-ביטחון קדושה, סנקציות אכזריות על העם? למה זיהם את מימי הנהר בדם? למה הרס את בסיס מחייתו בברד ובארבה? ונורא מזה, איך זה שלח אל רחום את מלאכיו לרצוח כל בן-בכור מצרי?

בצאתם ממצריים נאמר לבני-ישראל שמותר להם לגנוב את רכוש שכניהן. קצת מוזר שהסופר התנ''כי, שהיה בוודאי אדם דתי אדוק, לא פסח על פרט זה. וזה קרה רק כמה שבועות לפני שאלוהים בכבודו ובעצמו מסר לבני-ישראל את עשרת הדברות, ובהם ''לא תגנוב''!

יתר על כן, נראה שאיש לא הקדיש הרבה מחשבה לצד המוסרי של כיבוש כנען. אלוהים הבטיח לבני-ישראל ארץ שהייתה מולדת של עמים אחרים. הוא אמר להם להרוג את העמים האלה, ובפירוש ציווה עליהם לבצע רצח-עם. הוא התמקד במיוחד בעם העמלקי וציווה על בני-ישראל למחוק אותו כליל מעל פני אדמה. כעבור כמה דורות הוריד הנביא שמואל את המלך שאול הגיבור מכס מלכותו מפני שהתייחס ברחמים לשבויי-מלחמה עמלקים, גברים, נשים וטף, ולא רצח אותם.

מובן שטקסטים אלה נכתבו לפני אלפיים שנה ויותר, כאשר המוסר האנושי היה שונה, וכך גם כללי המלחמה. אך ההגדה נקראת – כיום כמו בעבר – בלי ביקורת, מבלי לתת את הדעת לפרטים המחרידים. רבים מן המורים והתלמידים בבתי-הספר שלנו, ובייחוד בבתי-הספר הדתיים, מתייחסים ברצינות גמורה למצווה להשמיד את האוכלוסייה הלא-יהודית בארץ.

המסר: סיפור ההגדה נכתב במגמה מובהקת ובמחשבה תחילה שכאשר יהודים קוראים את ההגדה בערב-פסח, שנה אחרי שנה, יקרה תהליך של אינדוקטרינציה, תהליך של הנחלת השקפת-עולם דתית או פוליטית.

יש בהגדה שני משפטים שהיו להם תמיד, ושיש להם גם היום, השפעה עמוקה על ההווה.

משפט אחד מבטא את התשתית הרעיונית להשקפה ההיסטורית של רוב היהודים: ''בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו.''

זה לא חל על זמן מסוים ועל מקום מסוים. זה נראה כאמת נצחית, שחלה בכל הזמנים על כל המקומות.

מי ''הם'' הקמים עלינו? כל העולם החיצוני, כל בני-האדם שאינם יהודים. הילדים שומעים זאת בליל-הסדר על ברכי אבותיהם, הרבה זמן לפני שהם לומדים לקרוא ולכתוב. הם חוזרים על זה שנה אחרי שנה, במשך עשרות שנים. זה מבטא את האמונה המודעת והלא-מודעת של כמעט כל היהודים, מלוס-אנג'לס עד ירוחם. זה מדריך את המדיניות של מדינת-ישראל.

המשפט השני, המשלים את הראשון, הוא קריאה לאלוהים: ''שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך... כי אכל את יעקוב ואת נווהו השמו. שפוך עליהם זעמך, וחרון-אפך ישיגם. תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'.''

למילה ''גויים'' יש משמעות כפולה. בימי קדם זו הייתה פשוט מילה נרדפת ל''עמים''. דובר על עם-ישראל כעל ''גוי קדוש''. אך במרוצת השנים קיבלה המילה משמעות אחרת. כיום היא מקובלת כהגדרה הכוללת של בני-אדם לא-יהודים, במובן השלילי. כמו בשיר היידישי, ''אוי, אוי, אוי / שיכר איז א גוי'' (''שיכור הוא הגוי''). ובהמשך: ''שיכור איז ער / טרינקן מוז ער / ווייל ער איז א גוי.'' (''שיכור הוא / לשתות הוא צריך / מפני שהוא גוי.'')

כדי להבין את הטקסט של ההגדה כראוי, יש לזכור שהוא נכתב כקריאה מן הלב של עם נרדף וחסר-מגן, שלא היה לו כל אמצעי לנקום בצורריו. כדי לרומם את רוחם בליל-הסדר, היה עליהם לשים את מבטחם באלוהים ולקרוא לו לנקום את נקמתם במקומם.

נהוג בטכס הסדר להשאיר את הדלת פתוחה. הסיבה הרשמית היא להקל על בואו של אליהו הנביא, שיקום מקברו באורח נס. למעשה הדלת נשארת פתוחה כדי שהגויים יוכלו להציץ פנימה ולוודא שאין אמת בעלילת-הדם האנטישמית, כאילו אופים היהודים את המצות בדם של ילדים נוצריים חטופים.

הלקח: כל עוד חיו היהודים בתפוצות, הייתה התאווה לנקמה מובנת בהחלט, ולא יכלה להזיק. אך עם הקמת המדינה השתנתה המציאות מהקצה אל הקצה. היהודים בישראל רחוקים מאוד מלהיות חסרי-מגן. אנחנו לא צריכים לסמוך עוד על אלוהים כדי שינקום את נקמתנו על העוולות שנעשו ושנעשים לנו – האמיתיים או המדומים. אנחנו יכולים לשפוך את חמתנו בעצמנו - על שכנינו, על הפלסטינים ושאר הערבים, על המיעוטים החיים בקרבנו, על הקורבנות שלנו.

בעיניי, זוהי הסכנה האמיתית של ההגדה. היא נכתבה על-ידי ולמען יהודים חסרי-ישע, שחיו בסכנה מתמדת. זה רומם את רוחם פעם בשנה, ואז הרגישו בטוחים, מוקפים במשפחתם, מוגנים על-ידי אלוהיהם.

כשמוציאים את הדברים מההקשר ההיסטורי שלהם ומחילים אותה על מצב שונה לגמרי, ההגדה של פסח היא ספר מסוכן, היכולה להעלות אותנו על דרך חתחתים. כשאנחנו מספרים לעצמנו השכם והערב, שנה אחרי שנה, שהגויים קמים עלינו לכלותנו, אנחנו רואים בדברי-הרהב של שליט איראני מתרברב סכנה קיומית, הוכחה שהאמירה הנושנה נכונה כיום כמו אז.

''הם'', הגויים, קמים עלינו לכלותנו, לכן אנחנו צריכים להשכים להורגם.

בערב סדר-פסח זה, כדאי שנשכח את הקטע בהגדה שמדבר על שפוך חמתך על הגויים, ולעומת זאת, נתרכז ונאדיר את הקטעים מרוממי-הנפש שבהגדה המדברים על העבדים הלוקחים את גורלם בידם והמתקוממים נגד העריצים.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


אבנרי ממחזר חמץ בפסח
(יום שישי, 06/04/2018 שעה 14:31) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ולכן אשיב לו בקצרה את מה שעניתי לו אז, אבל במילים אחרות.

יותר משההגדה מעצבת את הכרת היהודים היום, היהודים עיצבו את ההגדה לפסח במשך כאלף שנים - בין המאה הראשונה לפני הספירה ועד למאה ה-‏12. ההגדה הונהגה ככל הנראה, בזמן הכיבוש הרומי בארץ שלפני ואחרי חורבן בית שני, שינתה צורתה, שמטה חלקים וצירפה אחרים, עד לאחר מסעות הצלב. ההגדה הוא לא טקסט של קריאה עצמית בלבד, אלא בבחינת ''והיגדת לבניך'' ו''בכל דוד ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים''. סיפורים הממצים את תחושת מצוקת היהודים, רדיפות, טבח וחילוץ הישרדות ותקומה מחדש. בכל עת ועת עמד העם היהודי כנגד מצוקות הגורל וההיסטוריה, ובנה את עצמו מחדש בצלמו ובדמותו על ערכי חירות וצדק. השעבוד היא עריצות אנושית והחירות היא מתנה אלוהית. ''לספר ביציאת מצרים'' משמע לספר על ערכה של חירות ועצמאות. הטקסט המוכר לנו היום היא ההגדה שנחתמה במאה ה-‏7 -8 בתקופת הגאונים בארץ ישראל, מצרים ובבל.

למרות שלפי אבנרי, שלהגדה של פסח אין ערך היסטורי או ספרותי, הרי שעצם בחינתה מלמדת הרבה על תפיסות העולם שגובשו בקרב יהודים אל מול התעמרות החברות הנוצריות. צריך לזכור, הטקסט לא נכתב בראשיתו כטקס אחיד, אלא נכנסו אליו קטעים, לבנה על לבנה. למשל, ''שפוך חמתך על הגויים'' נכנס רק במאה ה-‏12 ורק אצל קהילות אשכנז כתגובה למסעות הצלב ולהשמדת כמה קהילות יהודיות לאורך נתיבי מסעות הצלב.

ובכל זאת, עיקרה של ההגדה היא דתית-אידיאולוגית ולכן אין משמעות עד כמה האגדה אינה ספר היסטוריה. יש מדובר בספר הוראה וכשכזה הוא איכותי, והמבחן, שהוא משיג את יעדו. יחד עם זאת, להבדיל מהתורה והמשניות, ההגדה אינה טקסט מקודש, בבחינת שאפשר להוסיף בו ולשנות בו, ובעיקר לשמור על המסר האידיאולוגי שבו, מסר משני להגדה הוא הישמרות מללכת שולל אחר אמונות זרות – הנצרות, שהתפתחה מתוך היהדות, פרשה ממנה והפכה לאוייבתה. הרשע בהגדה מסמל את (ישו) הנוצרי, כפי שנאמר: ''מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?'' (שמות יב כו), לָכֶם - וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בְּעִקָּר...... ''.

עוד רמז למאבק האקטואלי עם הנצרות היא בפסוק: ''וַיּוֹצִאֵנוּ יְיָ מִמִצְרַיִם'' - לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ'', כהערת אזהרה, שלא ללכת שולל אחר פלוני שמכריז על עצמו, או שתלמידיו מכריזים עליו, כשליח האלוהים.

ואחרי הכל ולמרות הכל, בהגדה יש אמיתות היסטוריות בפועל וברמז. בפועל – ישנה התייחסות ליציאת מצרים גם אם לא כטקסט היסטורי כרונולוגי דווקא – שלמרות כמה היסטוריונים מינימליסטים, היא התקיימה. יש יסוד של אמת בקיומה הגירה (מרצון או כפויה) של חלק של שבטי העברים שהיגרו למצרים כמה דורות קודם. סביר שעדיין בספר שמות ודברים, שם מתוארת יציאת מצרים, התמונה ההיסטורית די לא מחודדת, בעיקר מאחר שכותבי הספרים האלה, שיסודותיהם נכתבו כבר בסוף המאה ה-‏11 תחילת המאה ה-‏10, כנראה שכתבו אותם ללא בסיס של טקסט מהזמן שהמעשה התרחש בפועל,כ-‏200 שנים לפני כן, בתחילת המאה ה-‏13 לפנה''ס. סביר שיציאת מצרים הפכה כבר לאתוס והסופרים קיבצו את מְסַפְּרֵי הסיפורים ואיגדו אותם לתוך הטקסט הקנוני שאצל ספריית המלך, לצד רישומי ההיסטוריה המאוחרים יותר של ספרי יהושע, שופטים ושמואל א' ו-ב' ולאחר מכן מלכים א' ו-ב', כלומר, החל מהמאה ה-‏11 לפנה''ס היו כבר רישומים היסטוריים די מדוייקים ומפורטים בארכיון הגניזה המלכותית. מה שאנחנו זוכרים היום זה רק מה שנכנס מכל זה לספר התנ''ך, כפי שמכנסי ומאגדי התורה דלו מתוך אותה גניזה, ככל הנראה מאמצע המאה ה-‏8 – תחילת המאה ה-‏7, מתוך אותו צורך אמוני שיקבל ביטוי בספר האמונה, התנ''ך. לכן צריך להבין, שלצד מידע אינפורמטיבי מבורר ורב, אבל בהחלט לצערנו די חסר, אותו ספר תנ''ך הוא השריד היחיד ששימר את ראשית ההיסטוריה של העם היהודי עד למועד חתימתו. לבוא ולטעון היום שאין לתנ''ך כל ערך היסטורי, גם לא לעניין יציאת מצרים, זו בורות לשמה, שכוונתה רעה, ולו רק מעצם קיומו של ספר כה מקיף, בסיסי ומפורט מאותם זמנים, שנדמה לי שאין שום עם בעולם שיכול להתפאר בהישג כה גדול, גם לא היוונים, לא הסינים ולא ההודים.
_new_ הוספת תגובה



ההגדה אינה שיעור היסטוריה מקוצר לילדים
(יום שישי, 06/04/2018 שעה 14:34)
בתשובה לbepeer@walla.co.il
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ההגדה אינה שיעור היסטוריה מקוצר לילדים, אלא דווקא כתב אזהרה למבוגרים – להיזהר מהשונא, מהרודף ולהישאר מלוכדים, לא ללכת שולל אחר גויים רבים,ולבטוח באלוהי ישראל. מדובר על בכללה לתוך חג הפסח מנהגים מאוחרים שהתגבשו בזמן הכיבוש הרומי בארץ שלפני חורבן הבית בשנת 70 לספירה, ובודאי שעוצבו לאחריו. האפיקומן נועד להשאיר את הילדים ערים, כדי שישמעו ויספגו. לכן יציאת מצרים לא מוצגת כסיפור היסטורי אלא במופע אלוהי ומוצגת כעלילה ספרותית, אבל יש מקום נרחב שמביא לידי ביטוי את הויכוחים הערים בין החכמים, התנאים. המסר המרכזי הוא חירות העם וחירות היחיד ''שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים''. בפועל סיפור יציאת מצרים היתה הקריאה ליציאת ישראל לחירות משיעבוד בזמן הזה, שלטון הרומאים או שלטון הגויים. שמירת נפש היהדות היתה מצווה גדולה לאורך כל שנות הגלות.

מכאן שהמסקנה המופרכת של אבנרי כאילו לא היתה יציאת מצרים, לא נדודים במדבר ולא כיבוש כנען, לא מתיישבת עם הממצאים הארכיאולוגיים עד כה וניתוחם. ולא חשוב שהוא טוען בדמגוגיה נון-שלנטית ש''גם אם לא היה, אז לא נורא'', שהיא לעצמה מעידה על נפשו, רוחו ודעתו הרעות. השהות במדבר 40 שנה לא השאירה, עד כה, ממצאים ברורים לשהות הגולים במצרים בסיני, מן הסתם, משום שאין לנו תיעוד באף מקום בעולם של קיום אוכלוסיה נוודית במדבר [בניגוד לאוכלוסית-ישוב שבונה מבנים ומותירה שרידים שאפשר לאתרם כעבור אלפי שנים]. צריך גם לזכור את מיעוט ההירוגליפים בכלל. סביר ש-‏99% מהם לא נמצאו עד היום ואולי אפילו לא שרדו, כמו שספריית הגניזה של בית המקדש לא שרדה [או לפחות לא נמצא עד כה, הרבה בגלל שכלל לא חופרים בהר הבית, מלבד ההרס שהמוסלמים עשו שם בסוף ה-‏90 תחילת 2000, במפלס התחתון של אורוות שלמה]. אף על פי כן, בהירוגליפים המעטים שנשארו דווקא ישראל והעברים (ח'פירו/עפירו) מוזכרים גם מוזכרים. שמישהו יזכיר זאת לאבנרי.

לפי אותו עקרון-אבנריסטי של לימוד ההיסטוריה אז לא היו גם נדידות עמים בכלל, שהרי הן לא תיעדו את עצמן, אלא תועדו בדיעבר ע''י העמים שנרדפו שידעו כתב מהו. נדידת הויזיגותים גם היא יצאה מחור גדול באלף הראשון לספירה נדידת שבטים ערביים שיצרה את כיבושיהם במאה ה-‏7 לא מתועדות, להוציא תיעוד מוגבל של העמים שנכבשו. 100 – 200 שנים אחר כך היסטוריונים מוסלמים כותבים ומפרשים, ברוח האסלאם. אפילו הפלישה הנורמנית לאנגליה בשנת 1066 לא הותירה רישום מתועד של מוצאותיה ומהלכה, עד שנרשמה דווקא מנגד בהריסות של אנגליה הסקסונית. לפי העקרון-אבנריסטי אפשר להמציא היסטוריות חדשות, כמו – עם פלסטיני בן אלפי שנים.
ובכל זאת, רישומי הכתב הראשון בעולם באותיות עבריות-כנעניות שהחליף בתהליך איטי את כתב היתדות בארם נהריים וכתב החרטומים במצרים, נמצאו במרחב העברי-כנעני. סימנים לכתב החדש, כתב העיצורים, שהתפתחו אחר כך לעברית ולכתב פיניקי, ארמי, יווני, לטיני, נמצא בסיני.

כך היה גם כיבוש כנען, ולמעשה הוא מתייחס בעיקר למה שייקרא לאחר מכן – ''ממלכת ישראל'', באזור שכבש יהושע. סביר שבארץ יהודה ישבו יהודאים מהתקופה המוקדמת של התנחלות בני ישראל, אותה קבוצת עברים בהנהגת אברהם אבינו שהתנחלה באזור הזה, שליבו חברון ובאר ושבע. סיפורי יהושע והשופטים מתועדים כבר טוב יותר מאשר סיפורי המדבר, ואפשר לקרוא הרבה חומר על כך. אני ממליץ על 2 ספרים של אדם זרטל: ''עם נולד - מזבח הר עיבל וראשית ישראל'', הוצאת ידיעות אחרונות, 2000 ו''סודו של סיסרא - מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה'', הוצאת דביר, 2010. שמראים את החיבור המדוייק בין המילים התנ''כיות לממצאים ארכיאולוגיים בשטח ההתרחשות של האירועים. גם לגבי ירושלים בזמן דוד ושלמה יש ממצאים מובהקים שמראים על היותה עיר גדולה ומבוססת כמתועד בתנ''ך, דוד המלך יותר מהכפיל את שיטחה של העיר, ועם כל ממצא חדש התיאוריה המינימליסטית קורסת עוד ועוד והסיפור התנ''כי נחשף כמדוייק. לאור מגבלות חפירה בירושלים, ואי יכולת לחפור על הר הבית, גם ממה שכבר נחפר ברור לנו שהכתוב התנ''ך הוא אמין למדי, כפי שהתפרסם בעבודות ממאמריו של צ'ארלס וורן ועד אילת מזר, רייך ושוקרון.

פלישת ההיקסוס למצרים היתה מלב הים ולא מארץ ישראל. להיפך, ההיקסוס נדחקו אחר כך לארץ ישראל, לאחר שהשתלבו בהנהגה המצרית הדועכת, אבל כעבור זמן קצר הם אכן גורשו, וחלקם הגיעו לארץ ישראל. הסוגיה הזאת עדיין לא פוענחה, כמו עוד אירועים אחרים באותה עת, בגלל מיעוט הממצאים הארכיאולוגיים הכתובים. יש חוקרים שמזהים את ההיקסוס שהגיעו לחוף הדרומי של ארץ ישראל, אשדוד –עזה –עקרון, כהגירת הפלישתים, ויש אחרים שטוענים שהם למעשה אותם בני משה שהצטרפו לעם ישראל ויצאו לארץ ישראל. שני המאורעות התרחשו ככל הנראה סמוך זה לזה מבחינה היסטורית. ישנה גם אפשרות שהיא התרחשה במקביל.
בעוד שאבנרי שולל את היתכנותה של יציאת מצרים למרות הטקסט התנ''כי שהשתמר כשהוא מפורט הרבה יותר מכל מסמך היסטורי אחר שהשאירו המצרים בהתייחס לתהליכים היסטוריים שהתרחשו אצלם, באותה תקופה, הוא מעיז להניח שהמצרים [''שסבלו מפלישת ההיקסוס'' שהתרחשה אולי כ-‏200 שנה לפני יציאת מצרים] העסיקו ''תמיד מספר גדול של מרגלים, נוסעים, סוחרים ואחרים, שעקבו אחרי המתרחש בכנען השכנה. הם דיווחו על המתרחש בכל הערים שם''. מניין אבנרי יודע זאת? איזה הירוגליף הוא מצא בקהיר? אנחנו אכן יודעים על משילות מצרית בארץ ישראל באותה תקופה, אבל אין לנו פירוט לגבי משמעותה בפועל, באופן שיענה על העניינים שטען אבנרי. הסיפור הזה לא שלם.

יש לי ביקורת על אבנרי והמלצותיו חסרות הרצינות, שראוי שילמד נושא בטרם הוא מתבטא בו. אל מול טענה שסיפור בני ישראל המצרים הוא רק אגדה אני רוצה להפנותו לפפירוס איפוור https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A4%D7%99%D7%A... ופפירוס נפר-רהו https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%9... ובעוד פפירוס מצרי, ליידן 348 ובאסטלת מרנפתח (בנו של רעמסס השני) http://www.news1.co.il/Archive/0024-D-116069-00.html

וכמובן, האזכור הראשון מעולם של השם ''ישראל'' הוא באסטלת ישראל של פרעה מרנפתח, המתעדת את מסעו להחזרת השליטה בכנען בשנת 1208 לפנה''ס ובו מוזכר השם ''ישראל'' כאחד הגורמים המרכזיים בכנען.
ואפשר להרחיב בעדויות עוד ועוד.

ההיסטוריונים והארכיאולוגים המובילים בחקר מצרים בתקופה הזאת מעריכים במידה גבוהה של ביסוס שכמות מסויימת מבני ישראל ירדו לעבוד במצרים ושיציאת מצרים התרחשה במאה ה-‏13 לפנה''ס, רובם תמימי דעים שסביר שזה קרה בימי רעמסס השני. האימות מבוסס על מה שנלמד מתעודות מסופוטמיות שנתגלו בחפירות בנוזי ומארי, ומהתעודות המצריות - כתבי המארות ואל-עמארנה.
כלומר, אבנרי צריך לכייל את עצמו מחדש.
_new_ הוספת תגובה



ההנחות של אבנרי מופרכות, כהרגלו
(יום שישי, 06/04/2018 שעה 14:38)
בתשובה לbepeer@walla.co.il
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

האמירה המופרכת ביותר של אבנרי שמתמצתת את שיגיון תפיסתו הפוליטית היא: ''ההגדה אינה יונקת את עוצמתה מהיומרה לאמיתות היסטורית. זהו מיתוס השובה את הדמיון, מיתוס שהוא הבסיס לדת גדולה, מיתוס המכוון את התנהלותו של העם היהודי עד היום. לולא סיפור יציאת מצריים, לא הייתה קיימת כיום מדינת-ישראל – ובוודאי לא בארץ זו.''
שמשמעותה:
- הציונות מבוססת על אגדת קיומו של עם יהודי.
- הקיום היהודי מבוסס על סיפור יציאת מצרים.
- סיפור יציאת מצרים הוא סיפור מופרך.
- ללא הסיפור המופרך לא היה קיים העם היהודי.

העובדה היא שהיה עם יהודי בן כ-‏1600 שנים כשהאגדה כבר החלה להתעצב. אבל תניחו לשוטים.

היום לצערי איננו שופכים מספיק את חמתנו על הגויים אשר ''לא ידעוך''. כי אם היינו שופכים באמת חמתנו על הגויים, אז כבר מזמן לא היתה הבעיה הפלסטינית. ישראל רחמנית מדי על הערבים האכזרים, לצערי.

העיקרון של ''הם'', הגויים, קמים עלינו לכלותנו, לכן אנחנו צריכים להשכים להורגם הוא עקרון צודק ומוסרי. מי שבידו סכין ומרימה לדקור מאן דהוא, שיידע שלמאן דהוא יש יכולת למנוע ממנו את תאוותו וגם לגבות ממנו מחיר כבד וכואב.

הגיע זמן ''שפוך חמתך'' על אוייבינו המקלסים ובזים לנו ומנצלים את שאר רוחנו ורצוננו לשלום, כחלק מאסטרטגיה שרוצה לחסל אותנו.
_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי