קללת גודל העסק

בעולם העסקי מקובל העיקרון שהרווח (הכלכלי) הוא שכרו של היזם-המשקיע על הסיכון שלקח על עצמו כאשר ביצע את ההשקעה. זהו חלקו בערך שנובע מהשקעתו. אבל העיקרון הזה כולל גם את האפשרות שהיזמה לא תצליח ואז היזם יפסיד את ערך השקעתו. בתמצית בכל יוזמה עסקית יש סיכוי שתצליח וכמובן גם סיכון שלא תצליח.

פרוש הדבר שכאשר היוזמה מצליחה ומשיאה רווחים יכולים בעלי הבית ומנהליה להתחלק ברווחים ו/או להשתמש בהם כדי להרחיב את היוזמה וגם להשקיע בתחומים נוספים. אבל אם מתממש הסיכון והם אינם מצליחים לעמוד בהתחייבויותיהם עליהם, בסופו של דבר, לפנות את הבמה ליזם אחר. זאת התמצית על רגל אחת.

במציאות בדרך כלל לוקח זמן לגבש רעיון עסקי ולגייס את המקורות לבצע את העיסקה. אחר כך לוקח זמן עד שהעסק מתחיל לפעול ועד שאפשר להתחיל ''לקטוף את פירות ההשקעה''. עוד זמן יעבור עד שיתברר אם ההשקעה הצליחה או לא. כמובן שישנה גם האפשרות שבתחילה תירשם הצלחה ולאחר כמה שנים יתברר שאולי ההצלחה הפכה לכשלון. נראה לי המשפט האחרון מהווה תיאור תמציתי של פרשת דנקנר-''איי די בי''.

הפרשה החלה לפני עשור, במאי 2003, כאשר דנקנר רכש באמצעות חברת גנדן את התאגיד. במהלך השנים הראשונות הרכישה נחשבה לסיפור הצלחה ודנקנר זכה לקטוף לא מעט פירות וגם קיבל שבחים במרחב הציבורי. היו רבים שפירגנו לדנקנר על הצלחותיו העסקיות – החברות הריאליות בתאגיד היו רווחיות והן עדין מצליחות כבעבר. דנקנר גם מצא זמן לתרום לקהילה באמצעות ''איי די בי'' ולכן גם זכה באזרחות כבוד.

אבל המשבר העולמי שהחל בסוף 2007, הציף את הבעיה העיקרית ממנה ''סובל'' דנקנר כיום: מינוף יתר (חלקן של ההלוואות במימון הרכישות היה גדול בהרבה משיעור המימון ממקורות עצמיים). דנקנר רכש את מעמדו העסקי בעיקר באמצעות הלוואות מהבנקים ומן הציבור באמצעות מכירת אג''ח, וחלקו של ההון העצמי היה נמוך. בא המשבר ופגע ביכולת ההחזר שלו או באפשרות למחזר את ההלוואות. בעצם יש כאן מימד של טרגדיה. זאת משום שהעסקים היצרניים ממשיכים להשיא רווחים תחת הנהלתו של דנקנר, בעוד הוא מתקשה מאד לעמוד בהתחייבויותיו הפיננסיות.

כבר מספר שנים שדנקנר עמל לצאת מן המיצר על ידי גיבוש הסדרי חוב עם בעלי החוב. במצב שנוצר כדאי לכל המעורבים וציבור בכלל לתת לו למצות את יכולתו לגבש הסדר שישאיר אותו בראש התאגיד. אחרת הם עשויים להפסיד יותר. למי שמטיל ספק בהמלצתי כדאי גם לקרוא בעיון את מכתבו של דנקנר לפני הסקת מסקנות.

לכל יצירת חוב תמיד קיימים שני צדדים שעושים עסקה מרצון. כך גם עניין הסדרי החוב. בכלל, על כולנו לזכור שהסדרי חוב בהם החייב מחזיר רק חלק (או כלום מחובותיו), היו ויהיו כלי למימוש מטרות עסקיות של שני הצדדים. בעצם הם חלק אינטגרלי מהמציאות העסקית היומיומית.

---

בקשר להסדרי החוב מציקה לי התחושה, שיש לה גם עדויות מן המציאות, שבעלי העסקים הקטנים לא תמיד זוכים לסבלנות וסובלנות להן זוכה דנקנר. התחושה הזאת נתמכת על ידי עובדות כמו הטענות של איתי אדם. גם אם רק חלק מטענותיו נכונות יש בהן עדות על יחס של איפה ואיפה לפי היקף עסקיו של החייב.

משתמע ששיקולי בעלי החוב לא תמיד קשורים רק ליכולת ההחזר של החייב. מי שהיקף עסקיו גדול זוכה לטיפול סבלני שלא לומר מועדף על ידי בעלי החוב. לעומת זאת כאשר מדובר בבעל עסק קטן היד קלה על ההדק. הטיפול בבעיית חוב של עסק קטן מגיע לידי המחלקה המשפטית מהר יותר. במילים אחרות, ריכוזיות וכוח שוק של החייב מבטיחים לו אווירה הרבה יותר סבלנית ונוחה במגעים על הסדרי חוב ואולי מחיקות חוב יותר נדיבות מאשר לבעל העסק הקטן.

---