אין מרחבים מוגנים מפני הטרור

החברה הישראלית מסיבות שונות, גם נסיבתיות וגם אנושיות, היא חברת של מטוטלת. אך בניגוד לשעון שבו התנועה הקוטבית של המטוטלת גורמת לאיזון הזמן, מצב הרוח בישראל תמיד נתון לטלטלות, מאופוריה ועד לדכדוך, מרוגע ושביעות רצון ועד להיסטריה, לפחד ולפאניקה. אלה בחזקת אויב, גם אם הוא בתוכנו, לא פחות מאלה שסביבנו. הממסד, בעיקר ראש הממשלה, מעודדים את הנטייה הזאת והתקשורת נותנת לה רוח גבית חזקה.

ההגדה, שאינני יודע מה מקורה, אומרת כי עם ישראל הוא קשה עורף, לאמור יש לו עורף חזק. אולי דווקא בפזורה, בגולה, כשהיה חלש פיסית, או בתקופת השואה, היו לו תעצומות הנפש. בישראל תכונה זאת היא אולי אגדה, נטולה בסיס. .אינני בא להשוות את מידת העמידה בקשיים בין הישראלים לבין היפנים. לתכונה היפנית שהתוודענו אליה ברעידה הגדולה ובצונאמי, יש גם צדדים לא וורודים. אולם כן ניתן לערוך השוואה עם האמריקנים ועם האירופים בעתות של אסון מן הטבע או האדם. כן ניתן לערוך השוואה עם עמים אחרים בעיתות חרום ומצוקה, שקשה להם מאוד להתמודד עם המצב, אבל לא תראה בקרבם פאניקה המונית. זה מדובר גם במצב של מלחמה כמו האנגלים בתקופת ה''בליץ'' הנאצי במלחמת העולם השנייה וגם בתקופה של שלום כאשר אנשים עומדים ליד בתיהם שנהרסו בהוריקן, או בתור למזון ודלק- בכאב שלהם, בזעם עצור ובשקט.

ההשוואה היא לגבי העורף בישראל. לא הייתי מאחל לתושבי גוש דן, בעת מלחמת המפרץ, לתושבי הצפון בעת מלחמת לבנון ולתושבי הדרום בעת ההתקפות מעזה- לעמוד בניסיון מן הסוג הזה שעמדו בו תושבי לונדון במלחמת העולם השנייה. או במקומותינו, עם תושבי הישוב , בעת מלחמת העצמאות ולקראתה. עם כול ההערכה לעמידתם האנושית של תושבי ישראל בעתות חרום, אסור לבנות על זה אצלנו לאורך זמן, מטעמים שונים. ויש להימנע גם מטיפה עצמית על השכם ולו לתקופה קצרה. בין היתר כדי שלא נביך את האוכלוסייה כאילו שמצפים ממנה להתמודד עם מצבים כאלה, וכדי שלא נגרום לעצמנו מפח נפש. זה לא המצב אצלנו ובין אם הוא טוב או לא טוב. זאת היא המציאות, הנסיבתית והאנושית, ועלינו להתמודד איתה ולא לעורר ציפיות מופרכות. זה לא היה כך בישוב ,לא בפרעות שקדמו למלחמת העולם השנייה, ולא במהלכה ולא בפיגועים הרבים לקראת מלחמת העצמאות ובקרבנות הרבים במהלכה. הזמנים השתנו ואתם הנסיבות. המציאות שונה תכלית השינוי. גם במצבים רגילים,יש היסטריה ופאניקה בייחוד אם מלָבים אותן.

יש לציין כי גם במלחמות קונבנציונליות הלוחמה הפסיכולוגית, כמו זריעת פחד, היה חלק בלתי נפרד מהן ובהרבה מקרים סייעה להכרעה. הזכרתי בפוסט על חיפה את האפקט של רעמי ה''דווידקה''. במלחמות הלא קונבנציונליות, כמו התקפות הטרור, פיגועים וכיו''ב מעשי איבה, זריעת פחד היא העיקר. הפיגוע עצמו הוא אמצעי.

אשר למפגעים מסוג אחר, למעט פגעי טבע, והם רבים, היו , הווים ויהיו, ומדובר באסונות שעלולים להיות בממדים נוראיים, יש תקלות המוניות אחרות בימינו . אלה נגרמות לרוב במערכות טכנולוגית לסוגיהם, חשמליות, טכניות, אלקטרוניות, ממוחשבות, אנושיות ועוד. העלטה הגדולה בחוף המזרחי של ארה''ב בשנת 1965 נגרמה בשל נפילת מתח בשרשרת בתחנות כוח בחוף המזרחי . הכול נעצר. בבת אחת חזרה הציביליזציה אלפי שנים לאחור. אבל כמי שהיה לה עֵד בהיותו כתב שרות השידור בארה''ב, ראה בה גם קרן אור, והיא שהאדם שנוצר בצלם, והוא אבי הקדמה, הופיע במלוא הָדָרו האנושית. או כפי שסיכמתי את הכתבה: ''ניו יורק הייתה זקוקה לחושך כדי שאנשים יראו זה את זה''. ואכן הציבור הניו יורקי קבל זאת בצורה סטואית. נתגבר!!! וככה היה. כ-‏45 שנה לאחר מכן בדצמבר 2010 אירעה התקלה הגדולה ביותר במערכת הסלולארית בישראל כאשר זאת פגעה במה שתואר ''כאבי העורקים'', של חברת סלקום ושלושה מיליון לקוחות נותקו. במקרה זה בצד האלם הסלולארי- קמה זעקה גדולה ונוראה: איך ייתכן דבר כזה?

הבאתי שתי דוגמות אלה, במרווח של זמן ומקום רק כסמל לפגעי הטכנולוגיה המודרנית שאנו נתונים להם. יש להניח שגם במקרה הראשון וגם במקרה השני ניתן היה איכשהו למנוע את התקלה. אבל היא קרתה והתמודדו איתה גם אז ושם וגם כאן ועכשיו. כמידת הפריסה הענקית של רשת האנרגיה או של הקומוניקציה -ככה מידת הנזק כאשר המערכת מתמוטטת, זמנית. זאת הצדודית השנייה של החיים הנוחים שלנו במאה ה-‏21. לפיכך יש להתייחס לזה ביחס הולם, בפרופורציה. ומי שחורג ממנה במידה רבה היא התקשורת, בכול מקום ובעיקר אצלנו,שמוליכה את דעת הקהל.

---

''ישראל מנותקת''

ב-‏5 במאי 2011 חדר חומר בלתי מזוהה למערכת הדלק בנמל תעופה בן גוריון והשבית למספר שעות את רוב הטיסות אל ישראל וממנה. ואלה היו הכותרות בעיתון ''הארץ'', שהוא לא נחשב לצהוב, ולא רוצה להיחשב ככה. ''אסון לאומי חדש'' וזאת בהקשר ישיר לשריפה בכרמל, ''חשש מזיהום דלק כלל ארצי'', ''גורמי ביטחון- התקלות צריכות להדליק נורה אדומה'', ''מאות אוהדים עלולים לפספס את הפיינל פור'', ''חשש: זיהום דלק כלל ארצי, דיווחים על פגיעות באוטובוסים ובמשאיות'', ''בפעם הרביעית בשמונה חודשים נתב''ג נסגר- ישראל נותקה מן העולם'', ''חשש לזיהום דלק כללי בישראל''. כל זאת בגיליון אחד על מדוריו. אגב, התקשורת הבריטית ,כאשר בראשית המאה הקודמת, הייתה סערה בתעלה האנגלית (כפי שהאנגלים קוראים לה, או תעלת לָה- מאנש בפי הצרפתים) כתבה כי היבשת מנותקת.

מעניין מה היה קורה אילו במקרה הטוב היה ממריא מטוס עם דלק מזוהם והיה נאלץ לשוב לשדה. מה היו משדרים, מראים וכותבים. אמרו פעם על העיתונות המודפסת שהיא עדיפה על העיתונות האלקטרונית בכך שלאחר שקוראים עיתון, ניתן לארוז בו מליחים. חג לשוחרי הסביבה. אבל מדוע לקרוא אותו, כאשר, בהרימך את העיתון מסף הבית הכותרות הראשיות והצעקניות הן ''אלטע זאכן''. אני מתייחס לעיתונות המודפסת, מכיוון שבעיתונות האלקטרונית, גם אם היא היסטרית, הרי במקודם או בקצת מאוחר, היא מביאה את העדכון אשר לפיו מצאו חלופה לאספקת דלק סילוני כפתרון ביניים, הזיהום אינו כלל ארצי, האוטובוסים לא הושבתו, תחנות הדלק המשיכו לספק דלקים.האוהדים הספיקו להגיע ל,פיינל פור'' ואילו מכבי פספסה. ואכן היו עוד מספר עיכובים מאותה סיבה גם לאחר כמה ימים.

אמש שודר בערוץ 1 כי התקלה נבעה מרשלנות בכול הקשור לתכולה הכימית של הדלק הסילוני.מעניין אלה מסקנות יוסקו, בלי כול קשר לפיצויים שמדינת ישראל תידרש לשלם לחבורת התעופה.זה דבר אחד והוא החשוב, ואתייחס לכך בהמשך כי זאת ליבת הבעיה. מצד שני, האם, כאשר הכול דופק, הדלק בסדר,השינוע בסדר, הכול זורם, אין טיסות שמתעכבות לעתים למשך כמה שעות, בארץ ובכול מקום.יש. הפעם מספר הטיסות שעוכבו היה גדול יותר. אם היו פחות טסים היו פחות עיכובים. ואתה שואל את עצמך בפעם המי יודע מה: שאלה כפולה. מי צריך אותה, את העיתונות המודפסת בחברה היסטרית. והשאלה השנייה היא מדוע היא יורה לעצמה ברגל. לא די לה בשיגרון שממנו היא סובלת באופן טבעי.

לעניות דעתי, יש כאן משהו עמוק ולטנטי, מאחורי הפאניקה.יש איזו תחושה לא מוצדקת של קלאוסטרופוביה.כאשר ישנה איזו מגפת שפעת, וכיו''ב תופעות המוניות מסוכנות שצריכות להדאיג, לא תקום היסטריה בדומה לשיבוש בנתב''ג. הנה אנו שוב סגורים, שוב במצור. ישראל בת 63 - יש לה מוצא לים במערב ומוצא לים בדרום. יש לה גבול ארוך של שלום במזרח,עם ירדן ויש לה גבול של שלום, גם הוא לא קטן - בדרום עם מצרים. שמיה פתוחים, כמעט לכול קצווי תבל. אז מדוע החרדה הזאת הבלתי נשלטת כאילו המדינה נמצאת במקום סגור, בחדר ללא חלון, במעלית, במטוס. הסיבה היא עניין לפסיכולוגים חברתיים והתוצאה היא עניין של כולנו.

יש מקום לצעקה ולדין וחשבון נוקב, דבר שלא נעשה אצלנו לאחר חלוף הזעם. בארה''ב לעומת זאת, היה אירוע בסדר גודל של פיצוץ אסדת הקידוח במפרץ מקסיקו לפני שנה שהוגדרה כ''אסון האקולוגי החמור ביותר שידעה אמריקה''. זאת כאשר אותה חברה – ''בריטיש פטרוליום'' אחראית לאסון שבו הייתה מעורבת המיכלית שלה ''אקסון ואלדז'', אסון שאירע באלסקה ב-‏1989. באסון נספו יותר מ-‏20 אנשי צוות, ונגרם נזק כמעט בלתי הפיך לחי ולצומח שלא לדבר על רכוש. הפעם זאת ארה''ב כולה ובראשה הממסד והנשיא אובמה לא חסכו שבטם מן החברה הבינלאומית, אשר גם נענשה בפיצויים כבדים, גם בפגיעה במוניטין שלה וגם בחילופים בצמרת. באותה מידה,הרחק מחופי אלסקה ומפרץ מקסיקו, אם ברכבת ישראל אין תקלה בודדת אלא תקלות לסירוגין, מכול סוג שהוא, ביניהן שמסכנות חיי בני אדם רבים, צריך היה מזמן להפיק לקחים- ויהיה הוועד חזק ככול שיהיה. שר התחבורה לא היה צריך לאיים על סגירת הרכבת אלא להשבית אותה מיד עד שיתבררו מקורות התקלה ומי אחראי להם, כולל הקודקוד. אפשר ושר התחבורה בכבודו ובעצמו היה צריך להסיק מסקנות. ביפן של היום השר אמנם לא היה מתאבד אך היה פורש.

בשבוע שעבר דיווח הב-בי בי סי כי חברת הרכבת הבריטית network rail נקנסה בסכום של שלוש מיליון ליי''ש, כשבעה עשר מיליון שקלים בעקבות התנגשות שארעה בשנת 2002, שבה נספו שבעה בני אדם. זאת לאחר שנמצאו לקויים באמצעי בטיחות. בשנה שעברה המשרד לתקינות המסילות באנגליה הגיש תביעות נגד חברות ''ג'ארסיב'' ו''נטוורק'' אשר הואשמו הן ברשלנות והן בתחזוקה לקויה בהתקנה ובמעקב אחר המערכת הסיבובית הגלגלית, מערכת אשר שומרת על איזון נכון של הרכבת בעיקר בעיקולים. זאת בהתאם לחוק של ''שמירת בריאות ובטיחות בעבודה''. מדוע אין כאן אחריות של מישהו. הרי מישהו אחראי לתקלות אלה בדרג הביצועי והבכיר. כאן יש מקום לעיתונות חוקרת.

---

יותר לנתח, פחות לדָווֵח, לתָחקֵר במקום לברבֵר

וזאת בדיוק הסיבה שחרף האמור לעיל, אני לא ביטלתי את המינוי על עיתון, ''הארץ''. בשל הפן האחר שלו. הפן של כלב שמירה, של כתבות ותחקירים אשר חושפים שחיתות, את שורשיה,את ענפיה, את הקשר בין הון לשלטון. כי זה הפן היישומי, ההיבט הנכון של הפקת לקחים או נכון יותר העדר הפקתם. ואגב, אני חושב שאם יש עתיד כלשהו לעיתונות הכתובה, הוא בתחום התחקיר, הפרשנות, הרקע. העיתונות האלקטרונית אין לה זמן ומקום לאלה. והאינטרנט,שבמידה מסוימת יש בו מן העיתונות הכתובה (לא המודפסת) אינו נגיש לאוכלוסיות שונות. עיתונות כתובה חייבת לצמצם את הדיווח החדשותי שבעת קריאת העיתון הן כבר לא חדשות, ולהרחיב את יריעת הדעת, בהקשר זה העיתונאי חייב להיות הזרקור. לבחון ולעקוב כול הזמן, שתקלות המוניות מכול סוג שהוא נבחנות בהפקת לקחים.

ב-‏6 במאי במגזין המקוון ''העין השביעית'', כותב עורכו עוזי בנזימן בין היתר: עיתונאי ראוי אינו מסתפק באליבי שמציעה לו קבלת המידע בדרך האמורה; עליו להחליט איזה משקל לתת למידע מהסוג הזה: האם לקבל אותו כפשוטו ולפרסם אותו כפי שהוא או, שמא, לראות בו קוריוז בלבד. האם להתייחס למידע מהסוג הזה כטיפ המחייב בדיקה והעמקה, או להתעלם ממנו לחלוטין משום שניכר בו שהוא מניפולטיבי. במלים אחרות, האם לראות במידע הזה מידע עיתונאי לגיטימי או ספין בוטה, חסר בסיס עובדתי מהותי, שנועד להשפיע על דעת הקהל.

אנו למדים כי הצנרת רקובה כי יש פיצוץ באיזה מוקד, אנו לומדים שמערכת ממוחשבת נופלת בשל עומס יתר או אי הגברת כושר הפעילות בעיתות לחץ, אנו לומדים להתמודד עם שחיתות, אם מגלים אותה. השחיתות מלווה את האדם מראשית בריאתו. ישראל אינה מדינה מושחתת. היא מדינה שמאפשרת את הנביטה של השחיתות מכיוון שהיא לא נאבקת לא בפלוטוקרטיה שמצמיחה אותה ולא באכיפת חוקיה שלה.זאת המערכה העיקרית שהתקשורת בארץ צריכה לעסוק בה,השכם והערב.ככה היא תצליח לשמור בצדק על התואר שלה כ''כלב שמירה''. לצערי הרב, הציבור הרחב בישראל הוא רחוק מלהיות אסרטיבי, בראש וראשונה בכול הקשור בשלטון. אפשר וחל שינוי לטובה בערנות במישור המקומי, בנושאי סביבה( לעתים תוך הפרזה) ושמירה על טבע. אבל מי שקובע את סדר יומנו, את חיינו וגם את אובדן החיים, הוא הממסד וזה שייך לכולם.לכך לא מודעים.

---

היסטריה מסוג אחר

זה אמור בראש וראשונה לגבי חלקו של הממסד בהיסטריה . זאת הפוליטית '',הסברתית'', אוטנטית או מלאכותית. המערכה האחרונה, בינתיים (כי אלה אצלנו רצות אחד אחר השנייה במהירות של רכבות האקספרס בין טוקיו לקיוטו) היא ''ההסכם'' בין הרשות הפלשתינאית לבין החמאס.התייחסתי לכך בפוסט הקודם. לדעת מירב הפרשנים זה בינתיים שידוך נוחיות זמני שיאפשר לאבו מאזן להופיע בפני עצרת האו''ם כמייצג את כלל הפלשתינאים, ולבקש הכרתה במדינה פלשתינאית. ואגב, בתשובה לשאלה בין הפרשן לענייני ערבים עודד גרנות, התבטא שר החוץ המצרי אל ערבי, כי בדומה למצב בקרב הפלשתינאים, יש גם בממשלת ישראל שרים שלא מכירים בזכות הפלשתינאים למדינה. הדברים הובאו אמש ב''מבט''. אבל את כול התסבוכת הזאת ניתן היה למנוע. והאיש שעומד בראש המערכה נגד ההסכם הפלשתינאי,ראש ממשלת ישראל ביבי נתניהו, הוא שיכול היה למנוע זאת, בכך שהיה הולך לקראת אבו מאזן, וזה לא היה נזקק לעצרת האו''ם. אבל זה לא צונאמי מן הטבע, ולא פיצוץ אסדת קידוח ולא שריפה בכרמל. זה מנהיג שניזון מהיסטֶריה, והוא מצדו מזין אותה.

הבאתי לעיל דוגמה מבריטניה בעת ההתקפה העזה על האי בכלל ועל לונדון בפרט.בראש ממשלת אנגליה עמד ווינסטון צ'רצ'יל ואמירותיו בתקופת המלחמה משמשות עד עצם היום הזה כציטוט של נואם מבריק וכהשראה לעמידה איתנה בעת סכנה קיומית. אבל היסטוריונים שונים מספרים שרבים מדברי העידוד שהוא השמיע, היו דווקא במצבים קשים ביותר. ובכול זאת האיש הזה, בין משום טבעו האיתן ובין כדי לאפשר לו לפעול בקור רוח, ולתת השראה לעם וביטחון בניצחון, שידר ביטחון והשתדל לשמור על סדר יום קבוע ולא החמיץ בדרך כלל שינה של אחר הצהרים. משום כך המילים של צ'רצ'יל שידרו, במלא המובן, עוצמה ולא היסטריה. היסטריה משדרת פחד. ככה אמר פרנקלין רוזוולט בנאום ההכתרה שלו כנשיא ארה''ב במרץ – 1933:

הנשיא רוזוולט: הפחד - טרור שמשתק
מאמצים להפוך נסיגה להתקדמות

So, first of all, let me assert my firm belief that the only thing we have to fear is fear itself--nameless, unreasoning, unjustified terror, which paralyzes needed efforts to convert retreat into advance.

ראשית כול אני מבקש להדגיש חזור והדגש, את אמונתי האיתנה בכך שהדברים היחידים שמהם עלינו לפחד, הוא הפחד עצמו-ללא שם, ללא סיבה, טרור בלתי מוצדק, פחד אשר משתק את האמצעים הדרושים להחליף נסיגה בהתקדמות.

כאילו שהנשיא רוזוולט לא אמר דברים אלה בשנת 1933 לעם האמריקני בתקופת המשבר הכלכלי הגדול, אלא לעם ישראל בשנת 2011 כאשר הוא ניצב בפרשת דרכים קריטית.ומי שעומד בראש המעוררים פאניקה ופחד אצלנו הוא ראש ממשלת ישראל ביבי נתניהו, הדברן ללא הרף שמקבל חשיפה בלתי מוגבלת ,והוא משמש דוגמה.

במאמר תחת הכותרת '' עד ספטמבר המחורבן'' (הארץ 15.5.2011) כותב צבי בראל, אחד הפובליציסטים המשובחים שלנו, ופרשן לעילא על הנעשה בעולם הערבי.הוא כותב זאת בהקשר לאזהרות שהשמיע ראש השב''כ היוצא יובל דיסקין: הטקס של דיסקין,שעיטר את כינוס ידידי אוניברסיטת תל אביב,לא צריך לעורר השתאות,ובוודאי לא התפעמות. ראשי שב''כ,מוסד או גנרלים לשעבר אינם נבחנים על פי האיכות הרטורית שלהם. הם מופקדים על האימה ,וזאת אינה זקוקה להרבה מילים או לניסוח פואטי. איראן, חמאס, חיזבאללה, טרור, טילים וכמובן מדינה פלשתינאית עצמאית, זהו כול אוצר המילים שנדרש כדי לנסח את אסטרטגיית האימה של ישראל.

ואגב, האיש שהוא אנטיתזה לתכונה הזאת, הוא דווקא שר הביטחון, אהוד ברק. אלא שאצל ברק הבעיה היא שהוא אישית לא מסיק את המסקנות מן המציאות הפוליטית, כפי שהוא עצמו רואה אותה, וכפי שזאת באה לידי ביטוי בריאיון אתו במוסף השבועי של ''הארץ'' ב-‏7.5.2011 וגם בנאומו ביום העצמאות. מוזר שבריאיון ארוך ב''מבט'' ביום א' 15.5.201 בעקבות אירועי הנכבה, לא נשאל ברק על ידיי מירב מילר וינון מגל בכול הנוגע לאצבע שהוא מפנה כול הזמן לפתרון המדיני, ולא עושה הרבה לקידומו. את ינון מגל הוא נטרל בכך, שהעיר שהוא הרי מבין מצב ביטחוני (ינון היה פעם כתב צבאי) ואילו מירב מילר הפריעה לו. כרגיל אצל המראיינים שלנו, שנכנסים לדברי המרואיין, זה מייד מפנה תשומת לב להפרעה במקום לשאלה, בייחוד ששר הביטחון מבקש שיניחו לו להשיב. הדבר החריג שהוא אמר בכול אותה שיחה הוא בסופה: ''תשמרו על קור רוח''. לא היינו צריכים לחכות הרבה בעניין ''קור הרוח''. ראש הממשלה, ביבי נתניהו, עמיתו של שר הביטחון, הופיע, לקראת סוף המהדורה (הוא מרגיש שם בבית; ראו הדיווח של מבקר המדינה), וכדרכו- ראה ''אימה וצלמוות''. חבל שהוא לא הביא את הבית הראשון בשיר ''חיילים אלמונים'' של יאיר (שטרן) שנכתב בשנות ה-‏30 של המאה הקודמת, שביבי עדיין לא יצא ממנה.

חיילים אלמונים הננו, בלי מדים, וסביבנו אימה וצלמות. כולנו גויסנו לכל החיים: משורה משחרר רק המוות.