המאזן - לטובתם

רקטות נפלו ביישוב אזרחי במועצה האזורית אשכול, נפצעו חמישה מהם אחד באורח בינוני והיתר באורח קל. חיל האוויר תקף באזור השיגור בדרום הרצועה, 2 פעילי ג'יהאד נפצעו.

מן התקשורת

מדינת ישראל בכבודה ובעוצמתה, משחקת לידיהם של מנהיגי כנופיות הפשע מהרמה הנמוכה ביותר, שהן חסרות מוסר ונבערות מדעת, ובעניין זה מתנהגת מדינת ישראל כפרחח רחוב לכל דבר, במנותק מיכולותיה, מכוחה, מסגולותיה, ממחויבויותיה ומערכיה כמדינת היהודים שקמה לעם היהודי לאחר הגלות וגולת כותרתה (של הגלות) לדיראון עולם – השואה.

כמו בכל חבורת רחוב כך גם בקרב כנופיות הרצח של הג'יהאד, סטטיסטית יש בה גם כמה בעלי רמה אינטלקטואלית גבוהה, אשר בתנאים סוציו אקונומיים אחרים ובנסיבות אחרות היו יכולים להיות בעלי מקצועות חופשיים או פקידי רשות ציבורית, ואלה גם מפעילים מחשבה כלשהי בצד הפעלת הטרור; אלה, החכמים שבטרוריסטים, מטבע הדברים ניצבים בחזית
ההידברות מול קברניטיה של מדינת ישראל – מהמדינות המפותחות בעולם המערבי, עטורת הישגים מדעיים וטכנולוגיים, רבת פעלים בתחום הייצור לרבות ייצור אמצעי לחימה (מקום שלישי בעולם ביצוא נשק), אך לא ברור מדוע כה מפגרת ובלתי מתוחכמת בניהול הקשר עם אויביה שלא מגיעים לקרסוליה, בהבנתם ובטיפול בנזקים הנגרמים מהם ובמניעתם.

ברור כשמש כי לטרוריסטים אין כל סיכויי הישרדות מול ישראל, במצב בו רמת התגובה של ישראל ועצמת הנזק שישראל גורמת לטרוריסטים - הן פועל יוצא של החלטותיה ולא של יכולותיה, ואילו הטרור מפעיל את כל אונו הדל, אך יחד עם זאת, היה צפוי ורצוי כי מדינת ישראל תנער מעצמה את ההטרדה הזו של הטרור הגובה מחיר יקר בקנה מידה של כל אדם, אף שהוא מחיר זניח ובטל בשישים - בקנה מידה של מדינה.

השלומיאליות של מדינת ישראל מקורה ושורשה בהיעדר הבנה של הג'יהאד והחמאס, הפתח והחיזבאללה.

כל אלה – ודומיהם ממועדון האיוולת והרשע - משאת נפשם ומקור קיומם כארגוני טרור זה ליצור מאזן דמים ביניהם לבין ישראל ולא חשוב כלל מי נפגע יותר במאזן זה. עצם קיומם של נפגעים משני הצדדים - מהווה השגת המטרה המאפשרת לארגוני הטרור להתקיים, ולהתקיים מבחינתם זה מתפרש כדלקמן:

כלפי עמם - לעשוק אותו, לחיות על חשבון מסכנותו והישארותו בבור תחתיות.
כלפי העולם - זה לשאוב כספים למען עמם המדוכא עד עפר והנפגע מהלחימה המתמשכת.
כלפי ישראל - משמעו לשאוב ולסחוט הגנה, הבנה, הכרה, כבוד, כסף, מזון, דלק, מים, נשק.
כלפי עצמם - זה (אמנם תוך סיכון- מה – אבל מחושב) לחיות כבני מלכים בחיי מותרות, שחיתות, עריצות, ניאוף ובזבוז.

זה לא היה עובד מול ארצות הברית, אוסטריה, צרפת, שוויצריה, מצרים, ירדן.
זה עובד בקלות מול ישראל, תוך תמיכה של גורמים מבית – לא רק גיס חמישי, אלא גם עוצבות השמאל הקיצוני המסייעות לטרוריסטים גם במישור האידיאולוגי, למקרה שהיבט זה לא כל כך מבוסס אצלם.

ואפילו שר הביטחון אהוד ברק אמר כי ''אילו הייתי צעיר פלשתיני - הייתי מצטרף לארגון מחבלים''. (הציטוט הנ''ל הוא לא רק מהזיכרון, אלא גם מהכתובים – מתוך אתרו של זאב גלילי ''היגיון בשיגעון'').

אמרה זו מפי מי שהיה רמטכ''ל, ראש ממשלה ושר ביטחון – ממחישה יותר מכל דבר אחר את הרמה הירודה של מדינת ישראל בטיפולה בבעיית הטרור.

אם זו צריכה להיות משאת הנפש של צעיר ערבי – אכן מגיע לו, לאותו טרוריסט שראש ממשלת ישראל היה חובר אליו, בצד ההבנה והכבוד – גם: תמיכה, עידוד, מימון, סיוע כספי ואידיאולוגי, דלק לשם הגעה ונשק לשם הפעלה, כדי להגשים את המטרה.
אבל אם לא – (כי בניגוד לאהוד ברק וחבריו, לו אני הייתי צעיר ערבי הייתי מתנער מכל האוחזים בטרור וחולמים בהקיץ חלומות שווא באספניה, מגנה אותם ודואג להקמתה של מדינה ערבית ולו רק אחת שאפשר יהיה לחיות בה תוך שמירה על ערכים דמוקרטיים) – אז אותו טרוריסט בו מדובר יזכה ליחס אחר:

יחס של לביטול פעילות הטרור בכל מחיר כולל חיסולו, הוא ותומכיו, הוא ושולחיו, הוא ואלה שנותנים לו חסות.
כל עוד לא יבינו אצלנו את הסכסוך מנקודת הראות של כנופיות הרצח, מניעיהן, סם חייהן ושאיפותיהן – אז גם אם ייפגעו אלף שם לעומת כל אחד כאן, המאזן יהיה לטובתם.