ככה נאמר במקור
(ויקרא ט''ז):
כא וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת-שְׁתֵּי יָדָו, עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת-כָּל-עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-כָּל-פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם; וְנָתַן אֹתָם עַל-רֹאשׁ הַשָּׂעִיר, וְשִׁלַּח בְּיַד-אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. כב וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת-כָּל-עֲוֹנֹתָם, אֶל-אֶרֶץ גְּזֵרָה; וְשִׁלַּח אֶת-הַשָּׂעִיר, בַּמִּדְבָּר. זהו ה''שעיר לעזאזל'' המקורי, ומאז, עם ישראל לדורותיו מקיים את המנהג הזה. סמלית - ביום הכיפורים (הוא יום השלכת השעיר) הוא מכה על החזה שלו. מעשית - בשאר ימות השנה הוא מכה על חזהו של הזולת, וככל שהזולת הוא רם ונישא כן ייטב. ככול שהלחץ הנפשי ברוטאלי יותר כן ישישו בני מעיינו. אנו לא יכולים בלי קרבן. אנו זקוקים להקזת דם. ברפואה הקדומה עשו זאת עלוקות מאחורי תנוכי האוזן. כיום התקדמנו. אפשר למצוץ דם בצורה פחות דוחה. אבל ראשית נותנים לו למנהיג אינפוזיה שכוללת אנזימים של רייטינג ואלה מנפחים את הציפיות. כגודל הציפיות, ככה גובה הגרדום וככה עבה הלולאה.
בשנת 1962 הפיקו האיטלקים סרט תיעודי בשםי ''מונדה קאנה'' (Monde Cane), עולם של כלב. בסרט- סידרת אפיזודות מרתקות מרחבי העולם. בקטע אחד שצולם באחד האיים באינדונזיה נראית אישה סגורה בכלוב מעוטר שמפטמים אותה כדי שתהיה שמנה. הערך הוא לפי משקל. אישה דשנה בקהילה הזאת שווה פי כמה מאישה רזה. אצלנו מכתירים ראש ממשלה כדי שניתן יהיה לאכול אותו חי. הוא הקרבן האולטימטיבי לכל מחדלינו שלנו, לאלם שלנו, לצעקנות שלנו, ליוהרה שלנו, לחנופה שלנו לשררה, להזיות שווא שלנו, לצביעות שלנו. כמעט שאין לכך כל קשר לביצועים שלו או לתיקונים שהוא מתקן. די שפעם אחד מעד, מדינית, ושום בית לווינשטיין לא ישקם אותו. ברגע שהכרזנו עליו כעל ראוי להישלח לעזאזל, אז מבחינתנו לשם הוא שייך. ויש עוד סיבה. אנו אוהבים להמית כי אנו מתים על הספדים. בהם יש לנו רק דברים טובים לומר.
טעות אופטית, לא אולמרטהנה בקצרה מה קרה, בין היתר, לראשי הממשלות שלנו.
דוד בן גוריון- מייסד המדינה, הושפל בבחירות כאשר הופיע בראש רשימת רפ''י, מתבודד במדבר.
משה שרת, הושפל עוד בהיותו ראש הממשלה, לתקופה קצרה.
הלל הזקן כבר אמר על כגון אלה כאשר
ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים. אמר לה: עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ, וְסוֹף מְטִיפַיִךְ יְטוּפוּן (
מסכת אבות).
לוי אשכול זכה למנה גדושה של מרורים, מבפנים ומבחוץ, לקראת ''מלחמת ששת הימים'' ולמערכת התשה של הגנרלים, עד שהודח ממשרד הביטחון ו
דיין תפס מקומו. פרֶסטו-ניצחנו, והכול בזכות דיין!!!. אשכול מת בכיסא ראש הממשלה, ממחלה, שמקורה לכאורה פיזי, סרטן, אך במהותה לחלק הנפשי שבה תפקיד נכבד מאוד.
גולדה מאיר, ''הגבר'' היחיד בממשלתה, כפי שהכרנוה במלחמת יום הכיפורים, לא יכלה להמשיך - הציבור רצה את ראשה.
מנחם בגין שימש זמן ממושך גב שבור ורצוץ לקרציות המיניסטריאליות והעסקניות שדבקו בו, עד שהודיע: אני לא יכול עוד.
יצחק רבין נרצח. אף אחד מהם לא היה לא מלאך, ולא שרף- רק שליח, ולא תמיד מבשר טובות.
היכן לא היו וועדות חקירה
מאידך שימו לב. איזו וועדת חקירה קמה לאחר מערכת סיני בשנת 1956 כאשר בן גוריון הכריז על הבית השלישי ותוך זמן קצר התקפל. מנהיג דגול ,באמת, פותה באחת הפיאסקות הביזאריות והאימפריאליות הנלוזות, בשיתוף עם
בריטניה ו
צרפת שכעסו על הלאמת תעלת סואץ בידי
נאצר. קשרנו איתם קשר אווילי. בעקבות הקביעה התמוהה של בן גוריון הגדול, משה דיין , החכם, אמר גם הוא משפט אווילי ( ''מוטב שארם א שייח בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א שייח'' ). כאשר הנשיא
אייזנהאור, גנראל גדול יותר מאשר מדינאי, הניף את המקל אנו קיפלנו את הזנב וחזרנו לגבולותינו. בן גוריון לא התפטר ולא נקרא להתפטר, ולא הוקמה שום וועדה.
ומה קרה לבגין לאחר מלחמת לבנון הראשונה, שבעקבותיה הוקמה וועדת חקירה כהלכתה - וועדת כהן. במלחמה זאת הרסנו את המרקם הפוליטי העדין בלבנון. חיסלנו שם את
אש''ף, והקימונו תחתיו את
חיזבאללה. האם, היסטורית, היה אי פעם מחדל גיאו-אסטרטגי דומה. הרי בהשוואה למחדל הקולוסאלי הזה, מלחמת לבנון השנייה היא הדבורה מאיה. שר הביטחון אריק שרון שילם על כך, אבל לא בגין.
וועדת כהן קבעה שראש הממשלה מנחם בגין לא שקל נכון את התוצאות מן ההרשאה לאפשר לפלנגות להיכנס למחנות הפליטים. זהו. נכון שבגין התייסר עד יומו האחרון, אך הוא לא עשה זאת מכיוון שוועדת כהן צוותה עליו לשאת את המחדל הנורא בייסוריו. ולהיפך. האם ללוי אשכול ניתן הקרדיט על מדיניות ההבלגה ערב מלחמת ששת הימים, הבלגה שהבטיחה לנו את מלוא התמיכה של ארה''ב ותמיכה משמעותית של העולם, לאחר שצה''ל הכה את האויב בשלוש גזרות? מישהו ביקש ממנו סליחה. הגנרלים קבלו את הכבוד והיקר - בצדק. הרי משהו מזה הגיע גם לאשכול אבל הוא מת מהצרוף הסימביוטי של עגמת נפש ודלדול הגוף.
הלאה.
אהוד ברק הוריד מאיתנו גיבנת אחת כאשר נפטרנו מלבנון. עדיין לא פסק מטר האבנים שמושלכות לעברו בשל צעדו זה. אריק שרון פינה את רצועת עזה. נכון שעזה נשארה בינתיים קן צרעות, בסיס של קנאות ורצחנות חמאסית. אבל גם לטווח הביניים, וודאי לטווח הארוך, ישראל יצאה נשכרת. ככה תראה זאת ההיסטוריה. ה
חמאס הוכיח כי ניתן לייצר טילים שטוחי מסלול וגם תלולי מסלול כדי לפגוע בנקודות מרוחקות יותר, גם אם צה''ל חוצץ באמצע. צה''ל היה נכנס לרצועה? גם היום הוא נכנס - נקודתית. מטר הגינויים שלו זכה שרון, לא רק מבני טיפוחיו של אתמול אלא מחלק ממקורביו, לא פסקה אלא שהוא הפסיק בינתיים לשמוע. לשרון היה אירוע מוחי. נכון. אבל אין בלבי צל צלו של ספק שיש גבול כמה שאדם, ויהיה חזק ככל שיהיה, נפשית ופיזית, מסוגל לשאת על שכמו ובעיקר בלבו נטל כזה, טיראדה כזאת, של ביקורת. פעם הוא נמנה עם המבקרים והמשמיצים (ראה אמירתו של הלל הזקן). כמובן שלא קמה שום וועדת חקירה לא ממלכתית ולא ציבורית לבדוק מה שקרה בשטחים הפרועים בכל הממשלות ללא יוצא מן הכלל מאז מלחמת ששת הימים. תצפיות נאחזו, היאחזויות - התנחלו, התנחלויות התכפרו, כפרים - התערו. לא בודדים, לא עשרות אלא מאות. צריך הרי עדר של שעירים כדי לגלגל אותם מראש ההר.
זה אולמרט - ככה הוא מעדיף שיראו אותואהוד אולמרט אינו קדוש, ואינו מתיימר להיות אפילו קרוב לקדושה. לא כל הדברים שהוא עשה, הם נוצות שראוי להתקשט בהם. להיפך יש כאלה שראויים שינשרו ממנו. הוא היה ראש הממשלה שהחליטה על יציאה למלחמה בלבנון, בדחיפת צה''ל. גם הפינאלה הקרקעי שעליו הוחלט ובו נפלו מרב החיילים, הוא צעד שהממשלה נקטה, ושוב בהמלצת הצבא. אני חושב, ומתמיד בעמדה זאת, כי בסופו של חשבון יצאנו נשכרים ממלחמה זאת, ביטחונית וגיאופוליטית. הכישלון, גם אסטרטגית, גם טקטית, וגם תעמולתית היה של צה''ל. הרמטכ''ל התפטר, שר הביטחון התפטר. איש מהם לא הודח. ראש הממשלה לא חושב להתפטר. הוא לא מוכן להניח את ראשו על הג'לטינה של ה
יעקובינים החדשים (הישנים הם הסכינאים שלאחר המהפכה הצרפתית).
ועוד אגב. מי הם שדורשים מאהוד אולמרט ''להיכנס'' ל... ו-ב
עזה? אותם ''גיבורים'' שדנים אותו בצוננים וברותחין על שנכנס ל... ו-ב
לבנון. גדול המשוררים הבריטי במאה ה-18 אלכנסדר פופ ( (Alexander Pope אמר: Fools rush in where angels fear to thread . (טיפשים נכנסים ברגל גסה במקום שמלאכים חוששים לרחף). זאת עזה ולא לבנון, ואהוד אולמרט הוא לא פרייר, הוא מחושב, הוא שקול, ולשמחתי יש לו שותף לפחות בנושא זה - שר הביטחון אהוד ברק.
אפוקליפסה - לא עכשיו
הוועדה המכובדת והמיומנת בראשות השופט
ווינוגראד חייבת לומר את דברה. לשם כך היא הוקמה, חקרה, ועליה להגיש המלצות על פי כתב המינוי. מאז שהיא הוקמה היא פתחה את הצ'ופצ'יק של סיר הלחץ, ונשמעו כמה צפירות אזעקה והותזו מים רותחים על פנינו. לאחר האתראות החוזרות ונשנות, לא ברור לי מה עוד נשאר בתחתית. הערב שוב נפתחה קצת הזרבובית ושמענו כי המלצות הוועדה תהיינה מאוזנות. אבל מה שהיא תקבע איננו לא הלכה פסוקה ולא חריצת דין. הוועדה הזאת לא נועדה לעריפת ראשים. בעצם שום וועדה, גבוהה ככל שתהיה לא נועדה לשם כך. היא יכולה לדרוש מסמכים, היא יכולה לחייב עדים להופיע אבל סיכומיה הם בגדר המלצות. בשביל לנקוט פעולה עקב ההמלצות קיימות הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת וכסמכות העליונה, במקרים נדירים, בעיקר בתחום הפלילי או החוקתי, הרשות השופטת. ככה קובע החוק.
במשטר שלנו, ראש הממשלה איננו שליט בלבדי. הוא תלוי מאוד במפלגתו, בשותפיו בקואליציה ובכנסת. הם שצריכים לקבוע את גורלו - ישירות או בהליכה לבחירות. ובמשטר שלנו לציבור יש זכויות, בכל ימות השנה, והזכות האולטימטיבית בזמן הבחירות. ובהקשר זה, לאנשי מילואים יש זכויות וחובות כאשר הם משרתים ויש להם חובות וזכויות כאשר הם אזרחים. אין להם שום זכות מיוחדת, כאזרחים, להתפרץ לישיבות שלא נועדו להם. זאת לא זכות, זאת בריונות. ומהיבט אחר, גם ''תחקיר ההורים השכולים'' על קרבות בלבנון, יש לו השפעה רגשית ואולי עיתונאית לרגע. סקופון תמוה. אבל אסור שיהיה לו השפעה מדינית כלשהי. אחרת מדינת ישראל תוצף בתחקירים, שלגביהם יתנהלו תחקירים ולא יהיה לזה סוף. העצוב שבדבר הוא בראש וראשונה שמדובר בהורים שכולים, ושכול הוא שכול. אבל העצב הנלווה הוא הניצול הפוליטי הציני והצבוע של השכול מצד גורמים אחרים, זולת ההורים והמשפחות - כולל המדיה.
מה תאמר ההיסטוריההשאלה הגדולה שאני מתמיד בהצגתה (בדרך כלל בהקשר של התקשורת) היא אותה שאלה שנשאלה בקבינט הבריטי בראשות
סטאנלי בולדווין בשנת 1935. הלורד
זטלאנד, שר המדינה לענייני הודו, בישר לקבינט כי בדלהי נחנך הרדיו. לורד
האלישם, הלורד צ'נסלור, המנהיג השני בחשיבותו לאחר ראש הממשלה וראש בית הלורדים, שאל את הלורד זטלאנד: ''אז מה נאמר להם [להודים אדוני הלורד''? בשפתנו שלנו: אז מה הבשורה שתביא הממשלה הזאת..]
ראש הממשלה אהוד אולמרט אמר את דברו והוא מוסיף ואומר שפניו להסדר של שלום. הוא איננו אומר, וגם אינו יודע, מה תהיה ההתפתחות, ואיך יתנהגו השותפים הפלשתינאים או כיצד יתגלגלו העניינים כאן ושם. הוא מוכן לדבר אתם. סוף, סוף יש שותף לדיבורים ואולי גם למעשים. ''ישראל ביתנו'' פרשה, כפי שהיה צפוי, ובכך הפכה את הקואליציה ליותר הומוגנית. אשר לש''ס, מקצת מן הפרשנים, רוצים דם: נו ,נו - מה עם ש''ס? התשובה היא שש''ס היא לא רק מפלגה פוליטית היא גם מפלגה חברתית חינוכית. בראשה לא יושבים טפשים. אם היא תפרוש, היא תאבד את ההקצבות שהיא כה זקוקה להן. אם היא תסכים ללכת לבחירות, היא תאבד כשליש מכוחה, שילך לליכוד. אז מדוע שהיא תרצה לפרוש כאשר ''רק מדברים''. הגמלאים - מוטב להם לשבת עד לבחירות. ההצלחה לא תחזור על עצמה. אם מר''ץ תפעל או תשב באפס מעשה ובכך תגרום לבחירות, היא ללא צל של ספק תהיה בין המפסידים, וקרוב לוודאי שרובנו. אשר לסיעות הערביות, אין לי מושג ירוק מה עומד בראש דאגותיהם.
מכאן שהכדור מצוי עכשיו במגרשה של תנועת עבודה ומנהיגה, אהוד ברק. גם כאן הפרשנים נושפים בעורף, הבל חם. אלא שענייניי מדינה חשובים עומדים מול האמירה של ברק כאשר ח''כ
פינס הפעיל עליו לחץ פסיכי מתון. הוא מעד בלשונו. ישנן מעידות הרבה יותר חמורות של מנהיגים בהיסטוריה. אי אפשר היה לתקנן, גם כאשר התיש הושלך מראש ההר.
השעיר התורן
הביתה, הביתה
