הפרצה הגדולה וה- Trouble makers

ממשלה אשר חרב דמוקלס קואליציונית תלויה מעל לצווארה, בעיקר בנושא מדיניות חוץ וביטחון, היא ממשלה אשר סובלת כרונית מהידרדרות במשמעת קואליציונית. השלטון, מצדו, שוכח כי הוא אמצעי לביצוע מדיניות, ולא מטרה בפני עצמה - לשבת על כיסאות. זאת הסיבה שהציבור אינו מאמין שממפגש אנאפוליס ייצא דבר ממשי. בנסיבות אלה מוטל על המנהיגים ללכת אפילו על הסף ולהסתכן בצעדים נועזים. קיפאון היא החלופה הגרועה מכולן.

בתרגום מילולי trouble maker אמור להיות ''עושה צרות''. אבל עושה צרות הוא גם ילד קטן שובב ונחמד. איזה מין Dennis the Menace פרי שרטוטיו של דייויד לו (David Low) הבריטי אשר המציא את סידרת ''הקומיקס'' -''דִניס דה מאניס''. גם לגבי מבוגרים זה חל על מישהו שהוא לא אדם נוח, אבל הוא אינו עושה צרות כרוני.

תמיד היו ויהיו ''עושי צרות'' כרוניים אך לכתר ה- trouble maker ראוי רא''ל (מיל) שאול מופז, שר התחבורה והממונה על ''הדיאלוג האסטרטגי'' עם ארה''ב (תואר ותפקיד מגוחכים – להרגעת האיש הלא שקט ורודף הפרסום). אין ספק שלאדם יש קבלות, אבל אינני יודע אם יש ממשלה בעולם אשר שר בכיר (או זוטר) שמכהן בה, מצטרף ל-‏39 חברי כנסת מן הקואליציה והאופוזיציה אשר קוראים להדחת שרה בממשלה. במקרה שלפנינו שרת החינוך פרופסור יולי תמיר. היו אי אלה פודלים שנבחו קצת, ראש הממשלה אמר משהו, אבל שיירת הממשלה לא הייתה זקוקה ל''דרך בורמה'' כדי לחצות את הנתיב בשלום. גם לגבי הח''כים מן הקואליציה, זאת התנהגות לא ראויה. מתיחת ביקורת על הממשלה היא עניין אחד, וחברי הקואליציה לא מחויבים להיות חלק מ''שורת המקהלה'' שמזמרת לממשלה, ועניין אחר הוא לבקש הדחה של שר. והציבור כדרכו-אצלנו-שתק.


השר מופז - תחבורה אסטראטגיתהשר מופז המציא מעשה חסר תקדים. יוליוס קיסר, חצה את נהר הרוביקון בשנת 49 לפנה''ס, ובכך התעלם מן החוק הרומאי שהצבא לא חוצה את הרוביקון. מופז חוצה אותו הלוך ושוב ובצניחה. הוא הרי צנחן. ואל נשכח שממש ברגע האחרון קפץ הצנחן מן הליכוד לקדימה, לאחר שהסקרים נבאו לו כשלון על הנהגת הליכוד.

הוא עושה כותרות אובססיבי, מעט בנושא שעליו הוא מופקד. הוא ידבר על תאונות דרכים, על הפיגור בתחבורה הציבורית, על הבעיות ברשות שדות התעופה על המצב בנתב''ג? אולי קצת, לבטח כאשר גוזרים סרט בכביש חוצה ישראל בדרום. ככלות הכל ראש הממשלה העניק לו את התואר ''שר לענייני תאום אסטרטגי'' עם ארה''ב. נו באמת. ומה לא שייך לאסטרטגיה.התיק שלו פחות שייך. הרב עובדיה-שייך.

השר מופז יכול לצאת באמצע ישיבת הממשלה (באוגוסט 2007) כאשר מנסים לקצץ מתקציב משרדו. זה עובר. הוא יכול להסתודד הרבה זמן עם ראש האופוזיציה, ביבי נתניהו ולשאלת עיתונאים לפשר שיחה ארוכה זאת, להשיב שזאת הייתה ''שיחה חברתית''. מה יש - אסור כבר להיפגש עם ביבי? באמת שאלה אבסורדית, אך לא כאשר מדובר במופז. השר מופז נמצא בפנים וגם מטיל מימיו פנימה. ביום שבו עורך ''הליכוד'' אסיפת מחאה נגד חלוקת ירושלים, מופז לא משתתף בה אך משמיע אותה עמדה בכנס של מפלגתו. אמנם גם בקדימה ישנם רבים שמתנגדים למה שנקרא ''חלוקת ירושלים'' (שהיא מחולקת בפועל, ועוד איך) אבל מופז כמו אֶני אוקלי משמיע את הפזמון. Anything you can do –I can do better.

לאחר שהשר דיכטר, גדול הפה, הזהיר כי הדו''ח האמריקני מזמין ''יום כיפורים אזורי'' (אגב במלחמת יום הכיפורים ישראל יצאה מנצחת - הטראומה של תבוסה היא פרי קופרודוקציה הסברתית מצרית - נכונה, ישראלית- שגויה), מופז לא החמיץ ההזדמנות וכשר לשיתוף פעולה אסטרטגי, השמיע את דעתו בנושא הגרעין האירני. זאת בשעה שראש הממשלה ביקש מן השרים להמעיט בהצהרות. כבקשיש הוא גם חִווה דעה מה יש לעשות בעזה, ולפני יומיים התבטא גם בנוגע למגעים עם החמאס. בשעה שהמשנה לראש הממשלה, חיים רמון, דחה את הצעת חמאס ל''הודנה'' על הסף, והזכיר את דברי ראש השלטון בעזה איסמעיל הנייה שלעולם לא יכיר הארגון בקיומה של ישראל, מי השכווי שמשמיע קו קו רי קו? שאול מופז. הוא הסמיך את עצמו (ראו דעתי בנושא עזה בהמשך המאמר). אתמול הוא נתן ''סקופ'' למבט על התוכנית לממן ביטחון לטיסות של כל החברות ובכך לאפשר יותר טיסות זולות מישראל ואליה. כמובן שהאוצר לא יכול להסכים להוצאה כזאת. ''מבט'' נכשל במתן פרסומת חינם לשר מופז. על ביצה שלא הוטלה. נכון יותר, הוטלה ע''י מופז.

---

מופז כמשל

הבעיה במקורה היא לא שאול מופז. הוא ילד חוקי של הזיווג הקואליציוני. ניתן לומר גם בעניין הזה ש''לא העכבר הוא הגנב אלא החור''. והחור במסגרת המשמעת הממשלתית והקואליציונית הוא גדול מאוד. זה כולל גם פקידים בדרג זוטר או בינוני שמעשיהם מפתיעים את הדרג העליון. כמו תוספת בנייה בהר חומה, תוכניות הבנייה ליד שועפט וכיו''ב. כרמים בקושי יש, אבל שועלים קטנים יש בשפע. זאת אנרכיה. זה לא התחיל באהוד אולמרט, אלא שככל שהנוהג הזה נעשה כרוני יותר, ככה המסגרת הממשלתית רופפת יותר. ככל שהעיקרון המנחה הוא שלא לעשות רעש שמא יתנפצו חלונות הקואליציה, ככה הסחטנות גוברת והמחיר גדל. ישנם רבים, כמוני, שבאמת חרדים שאילו התקיימו הבחירות כיום, הליכוד היה המרוויח הגדול. זאת הסיבה, כפי שהערתי במאמר אחר, שש''ס עם כל המיליטנטיות שהיא מפגינה בעניין העברת שטחים (זה לא החזרת שטחים, כי הם לא שלנו) לפלשתינאים, היא יודעת כי מנדטים שהיא תאבד בבחירות הקרובות ילכו רק למפלגה אחת- הליכוד. לכן נוח לה המצב הקיים של שב ואל תעשה. אבל אין זה אומר שמה שטוב לש''ס טוב למדינה. בכל מקרה, אפשר לנסות. ''ישראל ביתנו'' לא תוכל לחמם יותר את הכיסאות בממשלה. אבל ש''ס, אם חפצת חיים היא - לא תוכל לפרוש, וכבר תימָצא אמירה של הרב עובדיה על פיקוח נפש וכיו''ב פשט ופרוש. פרישה של ש''ס היא חצי התאבדות. בנושא של ארץ ישראל השלמה יש מקוריים ממנה.

זאת, לעניות דעתי, הסיבה שהציבור אינו מאמין בוועידת אנאפוליס כי הוא מניח כי הממשלה חוששת שאם היא תעשה צעדים ממשיים לביצוע הסיכום באנאפוליס, הקואליציה תתפרק.

---

איזון שלילי

הציבור הרחב, במקרה הטוב אינו מבין את המדיניות, ובמקרה הרע הוא רואה בה אמצעי להחזיק בכיסאות. די בשתי דוגמאות. הראשונה היא המאחזים שהממשלה אינה מורידה. לפי נתוני המנהל האזרחי מתוך כ- 3500 תיקים על בנייה בלתי חוקית בהתנחלויות, נסגרו רק 107. הסיבה המשתמעת היא או שהממשלה שבוייה בידי המתנחלים, או שהיא מרמה את דעת הקהל. שתי החלופות הן גרועות. הסיבה השנייה - המצב בעזה לאחר הנסיגה החד צדדית. אילו הממשלה הייתה אוחזת בשתי קרניו של השור, כלומר להוריד את המאחזים מחד ולהקל על הפלשתינאים כצעד בונה אמון, ומאידך לטפל בעזה בצורה ''סטרילית'' יותר, אני מאמין שהציבור שלנו היה מקבל זאת וגם הפלשתינאים עם כל הצעקות שלהם המתבקשות, לא היו פורשים מן השיחות הבילטראליות. אולי לשבוע ''לאות מחאה''. גם העולם כיום היה מקבל צעד כזה בהבנה. כמדי פעם, אני מצטט ממאמריי, בהקשרים שונים. ב-‏16 ביולי 2005, לקראת פינוי גוש קטיף כתבתי בין היתר: