(עקב סז) חינוך זה דו שיח בין עבר לעתיד

לא רק שאין לנו זכויות משל עצמנו שיקנו לנו את הזכות לשלוט בארץ והכל הוא בזכות אבות, אלא שאנחנו מתנהגים הפוך מהנדרש מאתנו.

ושוב יוזמות חינוכיות או ''חינוכיות'' עלו לראש סדר היום. זה קרה בעקבות ההחלטה לאשר את לימודי ה'נכבה' הפלשתינית במקביל או במקום לימוד המאבק הישראלי לעצמאות. כבר כאן הח''מ מבקש להדגיש כי אינו רואה עצמו צד בויכוח זה. בעיני זה מסוג הויכוחים שתכליתם היא התחמקות מן העיקר, מִשְּאֵלַת ההגדרה למונח הזה ששמו חינוך, ומיעדיו. כי כל עוד לא הגדרנו מהו חינוך, לא כל כך משנה מה ילמדו בבית הספר, הכשלון החינוכי מובטח. וגם, מה שלומדים או לא בבית הספר, גם הוא נגזר מן היעדים החינוכיים (או מהעדרם) כאשר אלה נגזרים מההגדרה שלנו את החינוך.

בנושא זה דשנו בעבר לא אחת בהקשרים שונים אבל למרבה הצער הוא עדיין אקטואלי, שהרי עדיין לא מזהים שום שיפור בתוצאות, יש שיאמרו בתוצרים, של מערכת החינוך. להפך, אפילו נראה שהמצב מחמיר והולך. מזמן לזמן שומעים על תכנית מהפכנית, כמו זו האחרונה מן הסדנא של שרת החינוך, שתשפר את התוצאות החינוכיות ותזקוף את גוום של המתיימרים לחנך, אבל שוב ושוב חולף זמן לא ארוך והאשליה נמוגה. לא מתנפצת ברעש גדול למזלנו, אבל נמוגה.

ובאמת, כיצד ניתן להגיע לתוצאות טובות בחינוך? כלומר, מהו התהליך הנדרש כדי לקבל תוצאות כאלה? ובכן, דומה כי בפרשת השבוע שלנו עונה משה רבנו בדיוק לשאלה הזאת, והתשובה שלו מתאימה לנו בדיוק באותה מדה שהתאימה לאנשים ששמעו אותו פיזית. צריכים רק להקשיב ולהפנים. כך זה מתחיל:

(דברים ז') יב וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אונקלוס מתרגם חֲלָף דִּתְקַבְּלוּן. כלומר, עֵקֶב מלשון תמורה. רש''י מפרש: והיה עקב תשמעון. אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון: גם אז מדובר בתמורה, השאלה היא תמורה למה. אונקלוס אינו מתעכב על כך בעוד רש''י כן, וזו הסבה שהוא מפרש כאן באופן שונה מפירושו במקומות אחרים. דיברנו על כך לפני כשנתיים די באריכות, אבל הפעם שמנו לב שיש עוד עֵקֶב בפרשה.

כאן זה הלעומת זה של הפסוק הפותח את הפרשה:

(דברים ח') יט וְהָיָה, אִם-שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם–הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. כ כַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר ה' מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם–כֵּן, תֹּאבֵדוּן: עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן, בְּקוֹל ה' אֱלֹקֵיכֶם.

בתורה מופיעה מלה זו עוד שלוש פעמים, ומעניין לבדוק אם יש מכנה משותף בין הפעמים בהן משתמשת התורה במלה זו, ואם כן – מהו אותו מכנה משותף. ה' מתגלה לאברהם לאחר שהוא עומד בנסיון העקדה:

(בראשית כ''ב) טז וַיֹּאמֶר, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-ה': כִּי, יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ, אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ. יז כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ, אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. יח וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי.

בדור הבא משתמש ה' באותו מטבע לשון בדבריו ליצחק בן אברהם. הנה הדברים:

(שם כ''ו) ב וַיֵּרָא אֵלָיו ה', וַיֹּאמֶר אַל-תֵּרֵד מִצְרָיְמָה: שְׁכֹן בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ג גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ: כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ, אֶתֵּן אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל, וַהֲקִמֹתִי אֶת-הַשְּׁבֻעָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. ד וְהִרְבֵּיתִי אֶת-זַרְעֲךָ, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ, אֵת כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל; וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. ה עֵקֶב, אֲשֶׁר-שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי; וַיִּשְׁמֹר, מִשְׁמַרְתִּי, מִצְו‍ֹתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.

בפעם השלישית כתובה מלה זו בסיומה של פרשת המרגלים. ה' מודיע כך:

(במדבר י''ד) כב כִּי כָל-הָאֲנָשִׁים, הָרֹאִים אֶת-כְּבֹדִי וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם, וּבַמִּדְבָּר; וַיְנַסּוּ אֹתִי, זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים, וְלֹא שָׁמְעוּ, בְּקוֹלִי. כג אִם-יִרְאוּ, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי, לַאֲבֹתָם; וְכָל-מְנַאֲצַי, לֹא יִרְאוּהָ. כד וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, וַיְמַלֵּא, אַחֲרָי–וַהֲבִיאֹתִיו, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בָּא שָׁמָּה, וְזַרְעוֹ, יוֹרִשֶׁנָּה.

בהשקפה ראשונה נראה כי השמיעה, במשמעות של קבלה פנימית כתרגומו של אונקלוס, היא המכנה המשותף לכל הפעמים בהם מופיעה מלה זו, אבל זה לא הכל. ההשוואה מעלה כי יש מכנה משותף עמוק יותר, הקשר לירושת הארץ. שלושת הציטוטים שהבאנו, קודמים לפרשתנו, ובכולם הקשר לירושת הארץ כתוב בפירוש.

להשאר מחוברים לשורשים

אכן, גם בפרשה שלנו ההקשר הישיר הוא ירושת הארץ. זו המשמעות המיידית של שמירת הברית והחסד שנשבע ה' לאבותינו, אותה מבטיח לנו משה רבנו עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, וההפך עלול לקרות ח''ו עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן. השאלה היא אם יש איזה מרשם שיסייע לנו בשימור הברית הזאת. לאו דוקא תרופת פלא, אבל איזה תרגול יומיומי שיעזור לנו להשאר בצד הנכון של הקשר עם הרבונו של עולם. ובכן, בהמשך למה שדיברנו בשבוע שעבר אודות המודעות החינוכית והחינוך למודעות, ממשיך משה רבנו בהצעת מהלכי תרגול גם בפרשה שלנו.

בחלק הראשון של הפרשה הוא פורש בפנינו את ההבטחות לכיבוש קל של הארץ ולהתבססות כלכלית נוחה. אלא שתוך כדי כך הוא מתאר בדיקנות מופתית ונצחית את תהליכי החשיבה האנושיים וצופה כי יעמעמו את הקשר שלנו עם הבורא יתברך עד שנשכח אותו כליל ח''ו. על כן הוא מצווה אותנו לזכור את ה' בכל צעד שעושים, בעיקר כאשר מרגישים שטוב לנו: (פרק ח') י וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ–וּבֵרַכְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ. רק בדרך זו תשמור על קשר חיובי עם בוראך. אחרת ח''ו, יא הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. אין דרך ביניים.

עד כאן מדובר בהתנסות אנושית יומיומית; מה שנקרא נסיון העושר. אדם זוכה לעושר ובאופן טבעי הוא טופח לעצמו על השכם או על הכרס ובטוח כי יז כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. על כן הוא נדרש לתירגול יומיומי, המוצע מיד בהמשך: וְזָכַרְתָּ, אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ–כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל: לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה. זה לא בזכות מעשיך הטובים, השפע שיש לך, זה רק בזכות אבותיך הקדושים. חשיבה כזאת, יש בכוחה להביא את האדם לענווה ברמה שתשאיר אותו דבק בה'. אלא שזה לא פשוט בכלל כידוע, כי אף אחד לא אוהב לחשוב שלא כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.

כדי להתגבר על נטיה זו מציע לנו משה רבנו (פרק ט') סוג חדש של התבוננות, הנמכת האגו. והוא מדגים:

ד אַל-תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ, בַּהֲדֹף ה' אֱלֹקֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר, בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה', לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת: וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, ה' מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ. ה לֹא בְצִדְקָתְךָ, וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ, אַתָּה בָא, לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם: כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, ה' אֱלֹקֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ, וּלְמַעַן הָקִים אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. ו וְיָדַעְתָּ, כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת–לְרִשְׁתָּהּ: כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף, אָתָּה.

כאן אומר לנו משה רבנו כי לא רק שאין לנו זכויות משל עצמנו שיקנו לנו את הזכות לשלוט בארץ והכל הוא בזכות אבות, אלא שאנחנו מתנהגים הפוך מהנדרש מאתנו. ואילולא רשעת הגויים יושבי הארץ ביחד עם זכות האבות, לא היינו זוכים כלל לרשת את הארץ. וכאן הוא ממשיך בסקירה היסטורית המאמתת את דבריו בשלמות:

ז זְכֹר, אַל-תִּשְׁכַּח, אֵת אֲשֶׁר-הִקְצַפְתָּ אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ, בַּמִּדְבָּר: לְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר-יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד-בֹּאֲכֶם עַד-הַמָּקוֹם הַזֶּה, מַמְרִים הֱיִיתֶם, עִם-ה'. ח וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם, אֶת-ה'; וַיִּתְאַנַּף ה' בָּכֶם, לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם.

וכך הוא ממשיך בסקירתו ההיסטורית, סקירה היוצרת תשתית חינוכית יציבה לעם ישראל בכלל ולכל יהודי בפרט. כאמור, ההיסטוריה מלמדת שלא מגיע לנו דבר בזכות עצמנו כי תמיד היינו מרדנים כלפי הקב''ה. מכיוון שכך, קצת צניעות והתמקדות בעיקר עשויה לשפר במשהו את הקשר שלנו עם הבורא יתברך (פרק י'): יב וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל–מָה ה' אֱלֹקֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.

רק על המצע ההיסטורי השלם, כולל ההקשרים הפחות מחמיאים לנו, עשוי לצמוח יעד חינוכי בר השגה. ומעניין שהיעד שמציב בפנינו המחנך הגדול מכולם הוא:

(...) לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ. ט וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם–אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ. כמובן, לצורך כך חייבים לקיים את התנאי: ח וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם.

הנה כי כן, רצפט חינוכי מושלם בפרשת השבוע ששמה 'עקב'. כי כמו שהסברנו בשנים קודמות, כדי לזכות לכך צריכים לקבלת עול של העקב בגוף. בכך זוכים לסיום תקופת עקבתא דמשיחא ומגיעים לגאולה האמתית והשלמה מיד ממש.

ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים.

---