מיהו עיתונאי

מרוב עיסוק ביער התקשורת נשכחו העצים שמהווים אותה – העיתונאים. רוב העיתונאים כיום, גם במדיום הכתוב וגם במדיום האלקטרוני, הם אנשים צעירים. אבל מרץ הנעורים אינו חלופה לניסיון או למיומנות בהעברת מסר ברור, אחראי ומשכיל לציבור. ההתייחסות אל העיתונאי, אלא אם כן הוא הביא ''סקופ'' או פישל בגדול, שואפת לאפס, ורק ''העין השביעית'', אותו ביטאון רפלקטיבי, מאירה אותו מדי פעם כפרט. מאידך, העוצמה של העיתונאות המקוונת, באיכותה ובכמותה, ברמה האישית והקולקטיבית, עדיין לא זכתה להכרה ראויה אצלנו.

בסוף שנות החמישים ובראשית שנות הששים מספר העיתונאים שסיימו את לימודי העיתונאות במסגרת האקדמית היה כמספר אצבעות ביד אחת, ואולי אצבע אחת פחות, או אחת יותר. רובם ככולם למדו את המקצוע ברגלים ובראש, ככתבים או כעורכים. הציבור אמנם ''בחר'' בעיתון וגם שפט אותו לשבט או לחסד, אך את העיתונאים בחרו עיתונאים, בהיררכיה גבוהה יותר. מזכיר מערכת או עורך. משום כך השאלה שנשאלה תמיד והיא עדיין נשאלת היא ''מי שָמך'' – נכון יותר מי הסמיך אותך להיות המדווח, הממיין, והמפיץ את שפעת המידע אשר יש לה השלכות וגם השפעה על סדר יומנו.

מבחינה זאת לפחות בעיתונות העברית, דבר לא השתנה מאז 1856, כאשר אליעזר ליפמן זילברמן הקים את עיתון (יומון) ''המגיד'' בעיירה ליק שבפרוסיה המזרחית, והוא שבחר בכותבים (ע''פ ג. קרסל, ''תולדות העיתונות העברית בא''י''). עד לימינו אלה המו''ל בוחר בעורך והעורך בוחר בצוות של העיתון. ככה זה היה בתקופת פינקלשטיין-שוקן האב ב''הארץ'' וככה זה היום בתקופת לנדאו-שוקן הבן. בתקופת מוזס-רוזנבלום האבות, או בתקופת מוזס-ורדי (רוזנבלום) הבנים (בפסקי זמן כהנו בתפקיד דב יודקובסקי, ב''ידיעות'' ולפני כן פורשי ''מעריב'' – עזריאל קרליבך). הבחירה, ניתן לומר, הייתה בדרך כלל ראויה. בשנות החמישים והשישים, ספק אם לרבים מן העיתונאים היה תואר אקדמי. היום זה שונה בכל התחומים אך מעיתונאי לא נדרשת תעודת הסמכה, כמו ברוב המקצועות.

יחד עם זאת, מעמדה של העיתונות הכתובה הוא לא כפי שהיה, וזאת בלשון המעטה. כיום החלפת עורך בעיתון ''של המדינה'' עושה הרבה פחות כותרות מאשר החלפת מאמן קבוצת כדורסל. ואילו נושא החלפת מנכ''ל חדשות בערוץ טלוויזיה מסחרי עושה אמנם כותרות, אך זאת בשל מעורבות בעלי ההון אשר בשבילם ערוץ טלוויזיה היא עוד השקעה מניבה, אם זה נדל''ן או תקשורת. כמו למשל המצב ברשות השנייה.

אולם העיתונאות אינה כרוב המקצועות. הפרופסור גבי ויימן, מן האקדמאים הבולטים והמבוקשים בתחום התקשורת, אף כינה את העיתונות כ''רשות הרביעית''. זאת בשיחה עם ענת דווידוב במגזין ''היום הזה'', בראשית חודש מרץ השנה.

מי שייחס חשיבות רבה לכוחה ולהשפעתה של העיתונות היה הסופר וההיסטוריון הבריטי תומס מקולי שראה בה ''המעמד הרביעי'' (the fourth estate), כאשר בראש הפירמידה מצויים הלורדים מטעם הכנסייה האנגליקנית, אחריהם הלורדים הלא דתיים, במקום השלישי – נבחרי העם, ה-house of commons, ולבסוף העיתונות. איכשהו מס' ארבע הפך לשבע וה''רשות'' הפכה לממלכה ומכאן העיתונות הייתה קרויה ''הממלכה השביעית''. הפרופסור ויימן החזיר אותה למקום המקורי אבל הגדיר אותה כרשות. אגב, מקריאה בעיתונים למדתי שמבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, סבור שמבקר המדינה היא הרשות הרביעית. גם זה מופרך.

אשר לעיתונות, אולי היא חשה כך כמו המבקר, הרי גם היא מבקרת וקולנית לא פחות ממנו, אך לא זאת ולא השנייה אינן מעוגנות בשום מערכת נורמטיבית בחברות הדמוקרטיות. מכאן שאני חולק נמרצות על הגדרה זאת. אבל שהעיתונות היא בעלת השלכות ושאין עליה שום מורא, זאת עובדה. את חברי הרשות המחוקקת בוחר הציבור, את חברי הרשות המבצעת בוחרת או הכנסת או וועדות מיוחדות למינוי אישים בכירים בממשל. חברי הרשות השופטת, שנתונים כעת בהתקפה של ''מכרסמים'' למיניהם, לא רק מחויבים בדיפלומה כעורכי דין, אלא נבחרים בקפידה רבה על ידי וועדה משפטית עליונה. אז מי בוחר את חברי ''הרשות הרביעית''? הם את עצמם.

---

עיתונאי ''מטעם''

עד כמה נושא זה נתון למזל במקרה הטוב ולגחמנות במקרה הגרוע, מלמדת העובדה כי בשעתו כאשר העובדים העיתונאיים בשרות השידור, בה עבדתי, ביקשו לקבל דירוג מקצועי, טענה נציבות שרות המדינה שהם עובדי מדינה ולא עיתונאים. אבל לא רק הממסד סרב להכיר בכך, אלא גם העמיתים בעיתונות התייחסו באופן דומה לאנשי קול ישראל.

בעת סיור של ראש הממשלה לוי אשכול בארה''ב (בשנות ה-‏60 של המאה ה-‏20) נילוו אליו, בין היתר, כתב שרות השידור בארה''ב באותה עת, שמואל אלמוג ושליח ''הארץ'', אליהו סלפטר – שניהם עיתונאים בכירים. אך סלפטר טען שלא מגיעות לאלמוג אותן זכויות כשלו, כי הוא עובד-מדינה. משל, כאילו טענו בשעתו שהעיתונאים ב''דבר'' הם עובדי ההסתדרות, או מפא''יניקים, אנשי ''המשקיף'' שהם חרותניקים, ''המשמר'' – חברי השומר הצעיר ו''הבוקר'' בורגנים מטעם הציונים הכללים. איך שזה לא יהיה, העיתונות היתה והינה, בעצם, ''גילדה'' שקובעת את כלליה ומקבלת את חבריה. היא קובעת גם שרוב מסיבות העיתונאים יתקיימו בבתיהם שלהם, בית סוקולוב בתל אביב או בית אגרון בירושלים.

בשנת 1917 יסד המו''ל והעיתונאי האמריקני ג'וזף פוליצר את הפרס היוקרתי לעיתונות האמריקאית, לספרות ולאמנות. בישראל יסדה עיריית תל אביב בשנת 1954 פרס דומה ע''ש נחום סוקולוב, הוגה, עיתונאי, נשיא ההסתדרות הציונית, שתירגם את ספרו של תיאודור הרצל ''אלטנוילנד'' תחת הכותרת ''תל אביב'' (שמה של העיר העברית הראשונה). גם בית העיתונאים בתל אביב הוא ע''ש סוקולוב. בשלב הראשון ניתן פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה. הפרס מציין את הגילויים החיוניים שבעיתונות הישראלית הכתובה בעברית, הראויים לשמש מופת תקשורתי וציבורי. בשלב השני נוספה התקשורת האלקטרונית. הפרס מעודד עיתונאים שהצטיינו בעבודתם העיתונאית והטביעו את חותמם על התקשורת האלקטרונית ומציין הישגים בולטים בתחום התחקיר העיתונאי בתקשורת האלקטרונית.

---

פובליציסט באינטרנט – מי זה?

דומני שטרם הפציע השחר על העוסקים בעיתונאות שלא זו בלבד שישנם עיתונאים טובים ואף מעולים בעיתונות המקוונת והשפעתם רבה ולעיתים מכרעת במישור הבינלאומי. ככה כותב גדעון זיידמן באתר בריקדה:

התפתחות העיתונות כתקשורת המונים הביאה לפתיחת עידן המידע ומיגור הבורות ברוב המקומות בהם קיימת גישה לתקשורת. כיום, כאשר הבלוגים תופסים תאוצה ועשרות אלפי בלוגים חדשים נפתחים מדי יום ברחבי הגלובוס, בהחלט ניתן לדבר על התפתחות מהפכה, קטנה יותר, בתקשורת העולמית – תקשורת המונים להמונים. כלומר, היום כל אחד יכול להיות מוביל דעת קהל ולהוות מקור (אמין או לא אמין) למידע העובר ברשת. במקום להיות תלוי בשירות ה''ציבורי'' של ענקיות התקשורת, ניתן להסתפק גם בשירות ה''פרטי'' של כותבי הבלוגים. בארץ הדבר עוד לא נפוץ מספיק, אך בעולם (ובעיקר בארה''ב), הבלוגים הפוליטיים והמדיניים מהווים, לעתים, מעצבי דעת קהל חזקים אפילו יותר מהתקשורת הארצית. בארה''ב של היום, נהוג לא פעם לצטט את דבריהם של בלוגרים וותיקים ברשת דווקא משום חשיבותם והעוצמה שהבלוג הקנה לדעתם שלהם. עדות לכך ניתן לראות במערכת הבחירות האחרונה בארה''ב, כאשר הבלוגים בחשו בנושא עברו המפוקפק של ג'ורג' בוש בצבא האמריקני.

בארץ, למרות זאת, תופעת הבלוגים עדיין נמצאת בחיתוליה. (לדעתי – כבר לא .צ.ג) רובם המוחלט של הבלוגים מבססים עצמם כיומנים אישיים, המאפשרים חשיפה גדולה של כותבי הבלוגים לרשת הישראלית (כלומר, לקהל קוראים גדול). יחד עם זאת, כבר היום ניתן לראות ניצנים ראשונים של בלוגים אשר קנו לעצמם קהל קוראים רחב בזכות המידע הרב שניתן לקבל מהם בנושאים האקטואליים שבהם הם עוסקים.

ערוץ חדשות פרטי

אוסיף ואזכיר כי BLOG הוא האות האחרונה של WEB – כלומר אתר ו- LOG הוא רישום או דו''ח שבו רשמו, ורושמים, רבי חובלים את פרטי ההפלגה. במילים אחרות תרשומת אישית כמידע, ידע, השקפה וכיו''ב.

באחד ממאמרי הקודמים הבאתי ציטוט מדברי המו''ל של הניו יורק טיימס, שאמר כי אינו בטוח שבעוד חמש שנים עדיין יופיע עיתונו כמוצר מודפס; בטוח שיופיע כעיתון מקוון, ולא אכפת לו שכך הם פני הדברים. האם לנוכח תחזית זאת קיימת סכנה שישללו מן הכתבים של הניו יורק טיימס את תעודת העיתונאי? וודאי שלא. אני מביא זאת כתופעה אבסורדית. זה ועוד ממחוזותינו. ''העין השביעית'' אותה מראה בודדה של התקשורת הופכת מדו-ירחון לרבעון והחל בשנה הבאה היא תיהפך לאתר פעיל באינטרנט. בגיליון המודפס האחרון מחודש מרץ צוין כי לקראת סוף שנה זאת תתפרסם הודעה לגבי כתב העת המודפס.


הסיסמה: כל החדשות הראויות להדפסהכמובן כאשר מדובר בעיתונאות המקוונת אי אפשר להתעלם מכך שהיתרונות של מדיום זה הם גם החסרונות שלו. לדוגמה נזכיר את ה''טוקבקים''. לעתים קרובת מדובר בדברי הבל שלוחי רסן, עלבונות, שפת ביבים שלא לדבר על שמות פיקטיביים בסיטונות. בקיצור ''ממעמקים קראתיך''. נקודה. אבל אלה לא פובליציסטים או אנשים המתמחים בתחומים שונים שמקומם גם בעיתונאות הכתובה והאלקטרונית, וחלקם אכן משרתים בשני הענפים גם יחד. אחת התופעות המעניינות שעליהן דווח באחרונה ה''ניו יורק טיימס'' הוא שעיתון בבוסטון החל להעתיק חומר מן האינטרנט לעיתון המודפס, תוך ציון עובדה זאת. יש שעושים זאת תוך הסתרת המקור.

---

תנו לאצבעות ללכת

במאמר ''מדברים מהרשת'', מאת איתי רום ומתן שירם (''העין השביעית'' – גיליון 67 – מרץ 2007) מציינים המחברים בכותרת משנה כי במקום עבודת רגליים, נותנים העיתונאים לאצבעות הידיים ללכת במקומם ומעתיקים כמות של מידע אנונימי המופץ ברשת האינטרנט. עוד כותבים המחברים:

הנטייה של כתבים לצטט תכנים אינטרנטיים מובנת. ראשית, מדובר במלאכה קלה למדי. כתב המקבל משימה לתאר תופעה מסוימת, נדרש בעבר לכתת רגליו לשטח או לכל הפחות לאתר מקורות טלפונית ולשכנעם להתראיין. היום, לעומת זאת, הוא יכול, בעזרת חיפוש קצרצר ב''גוגל'', למצוא תגובות והתרשמויות בכל דבר ועניין.

המחברים מקדישים גם חלק נכבד ל''טוקבקים'', חלקם אותנטיים, רבים מזוייפים. מכת האינטרנט.

מכאן משתמעות שתי תופעות. אחת, בניגוד לרושם שעשוי להתקבל מן הרשימה שממנה ציטטתי, יש שהעיתונאים ''פרופר'' לא מציינים את המקור שממנו שאוב המידע. שתיים, שהאינטרנט הוא אכן מקור חשוב לאינפורמציה ולדעות. את המידע והדעות מביאים כותבים, אשר חלקם הגדול לא מוכר כעיתונאים. נכון שמדובר כאן במסות של חומר, אך אינני חושב למשל, שלאחראים על פרס סוקולוב, או פרס פוליצר, תהיה בעיה למיין את החומר, כפי שהם ממיינים בלאו הכי, וכפי שממיינים את כל המועמדים לפרסים. ולא – יקום אדם או מוסד וייסד את ''פרס התקשורת חובקת עולם''.
אתרים חובקי עולם

במצב הקיים, כל פרחי הז'ורנליזם, אשר לומדים לכתוב על עינינו (בייחוד בבה''דים של המקומונים) הם עיתונאים, ואילו פובליציסטים רציניים שכותבים בלוגים, לא מוכָרים כעיתונאים. ינסה מישהו מהם להשיג תעודת עיתונאי מלשכת העיתונות הממשלתית, או לפחות מאגודת העיתונאים (האם הם בכלל יכולים להתקבל לאיגוד הארצי של עיתונאי ישראל). יסתכלו עליו כאילו על חייזר.

אני חסיד גדול של העיתונות ה''קלאסית'' ורואה זכות לעצמי להימנות עם ציבור זה של עיתונאים, בראש וראשונה עם הוותיקים שבהם, כמו, לדוגמה, חתן פרס ישראל הטרי, נחום ברנע, או עמיתי מן הענף האלקטרוני, חיים יבין, אף הוא חתן פרס ישראל ויעקב אחימאיר, חתן פרס סוקולוב. עם זאת, כאשר אני מנסה לקרוא את מסות החומר בעיתונות הכתובה או להאזין ולצפות בענף האלקטרוני שלה, איני חש גאווה יתרה. בכל מקרה גם בתחום הזה אנו חיים את האתמול במקום שנחיה את היום, לכל המאוחר את המחר. כבר כיום העיתונות המקוונת היא תקשורת המונים במלוא מובן המילה והמשמעות של הגדרה זאת. מחר היא תהיה המונית יותר ותקשורתית יותר וגם איכותית יותר.

---