הדור הצעיר בארץ אינו נמשך להתנהגות מופקרת או לנורמות פסולות. הוא בורח מפני מציאות עגומה, מפני מרמה וכחש, מפני צביעות ואנוכיות, מעוני ומצוקה. תנו לו משימה חיובית, תנו לו השראה, תנו לו דוגמה, תנו לו אפשרות והוא יחזיר אותן מנה אחת שבעתיים.
בני הנעורים אינם אנוכיים במחשבותיהם וברגשותיהם כי הם חשים באמת לעומקה. כך כתב המשורר הגדול, ואולי הצעיר הנצחי, היינריך היינה. זאת הייתה התחושה שלי לאחר שחוויתי את הביטוי שנתנו צעירות וצעירים לשני האירועים שמאחורינו: יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
אנו ניזונים ברוב ימות השנה בסטטיסטיקות שמצביעות בדרך כלל על שלילה וככאלה הן משתקפות בתקשורת. האבסורד הוא שמעשה חריג זוכה לידיעה עיתונאית וככל שהוא חריג יותר הכותרת שמנה יותר. אך דא עקא, הגילויים השליליים, לפחות אלה שמובאים בתקשורת, הם כבר לא חריגים. ''אדם נושך כלב'' אינה חדשה, בייחוד כאשר יותר ויותר מסתבר כי ''אדם לאדם זאב'' – כהגדרת הפילוסוף תומס הובס. הזאבים כבר נעלבים. אדם לאדם – אדם: זאת חדשה.
נתונים לא חסרים ויש הרבה מוסדות וארגונים שעוסקים בהם. לדוגמה עמותת ''עלם'', שעוסקת בסיוע לנוער בסיכון, פרסמה סטטיסטיקה כי יותר ממאה אלף בני נוער הודו כי השתמשו בסמים. גם הסיבה מופיעה והיא קשורה במידת האושר שחשים הצעירים, ויש קשר הדוק בין רמת האושר לבין השימוש בחומרים מסוכנים. זה ועוד. מדובר לא רק בנוער שגדל בבתים מקופחים, חינוכית וחברתית, אלא גם באווירה נורמטיבית, כלומר משפחות רגילות. 30% מכלל צעירים אלה גדלים בתנאים נורמאליים. מבלי להמעיט מן הגורם הכלכלי, שהוא ללא ספק דומיננטי, האושר, כידוע לנו, לא נמדד בעושר, הסיפוק לא נשקל במאזנים החומריים בלבד. לכך ניתן להוסיף את הכרוניקה היומית בתקשורת של מעשים שליליים ופליליים של בני נוער, נגד מבוגרים נגד צעירים, נגד החברה ונגד המדינה – דיווחים מצמררים.
המכון הישראלי לדמוקרטיה, מוסד חשוב ביותר להערכת המצב החברתי, הכלכלי והמדיני של ישראל והתנהלותה של החברה הישראלית, מגלה לנו כי זיקתם של בני הנוער למדינת ישראל חלשה מזו משל המבוגרים. כ-27% לא רואים את עתידם בישראל. חמור מזה: 48% מקרב הצעירים לא חשים שהם חלק מן המדינה ובעיותיה. אלה נתונים קשים, מדכאים ומעוררים מחשבות נוקבות.
מסיבה זאת כאשר אני אומר שחוויתי תופעה אצל בני הנוער של הזדהות עם מטרה חשובה, תהיתי מדוע לא ניתן לשנות מציאות ובעקבותיה נתונים סטטיסטיים. הנוער רוצה דוגמה, הנוער מבקש השראה, הוא מייחל למשהו טוב יותר, לא רק חומרית אלא ערכית. השאלה הגדולה והנוקבת היא היכן הוא מקבל או לא מקבל את אלה: בבית, בבית הספר, בסביבה, בתקשורת?
ישראל זוכרת את השואה – היא שוכחת את ניצוליה
הפעם הסביבה, האווירה, האהדה – היו נתונות לניצולי השואה אשר בערוב ימיהם הוזנחו. הנוער לא היה אדיש. לא ברור לי מה הרע באזכור ניצולי השואה האומללים ביום השואה. בני ציפר, התייחס לנושא בטור הביקורת השבועי שלו – ב''הארץ'' – על ''הטלוויזיה השבוע'' וככה הוא כתב:
איכשהו תמיד מוצאים דרך להפוך גם את יום השואה השנתי למין סקופ עיתונאי. וככה נפתחו מהדורות החדשות הטלוויזיונית של יום ראשון בערב, ערב יום השואה בגילוי שיש 60 אלף ניצולי שואה בישראל שחיים בחוסר כל... וגם למחרת יום שני פרץ אל המרקעים פרצופו הנשכח כמעט של עוזי דיין הדורש בתוקף לחוקק חוק שיסדיר את הדרגה למצוקתם הכלכלית של ניצולי השואה. והיה שקוף שמישהו החליט לקחת טרמפ פוליטי על אותם ישישים נענים.
אזכיר לבני ציפר את האמירה של גדול הסוציולוגים בישראל, פרופסור שמואל אייזנשטאדט, אשר אמר כי ''ישראל אוהבת עליה, היא פחות אוהבת עולים''. על אותו משקל ניתן לומר כי ישראל זוכרת את השואה אך היא שכחה את ניצוליה. ומשום כך מה הרע בכך שביום השואה והגבורה מזכירים את יום העצב והחידלון של ששה ריבוא שרידי שואה. ומדוע ההתייחסות אל עוזי דיין ''שפרצופו הנשכח כמעט'', ביטוי מעליב בהקשר הזה. אולי ''פרצופו נשכח'' והוא הזכיר לנו אותו יחד עם אלפי ניצולים שנשכחו גם הם. ובאותה הזדמנות הזכירו לנו אלפי בני נוער שגם הם קיימים, לא כצרכני סמים אלא כמי שאכפת להם, כמי שמוכנים לעשות מעשים, אם מספרים להם מהי המשימה.
את מפגן הנוער ליד הכנסת יזמה לילי הבר, בת לניצולי שואה ופעילה במרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל. היא אמרה לי:
חשבתי שמוכרחים לערב את הנוער ולא רק לנסיעות לבתי הקברות ובתי הכנסת ההרוסים [בפולין – צ.ג.]. לאחר ברורים שונים לגבי הארגון שעשוי לאמץ את הרעיון פניתי ל''תפנית'', התנועה שבראשה עומד אלוף (מיל.) עוזי דיין. מנכ''ל הקרן לנפגעי השואה (מוסד שמטפל בנזקקים), דובי ארבל, אמר לי שהם מנסים לסייע לו – ולמרבית הפלא האנשים התלהבו והיו מוכנים להרים את הפרויקט. בכלל לא חשוב היה לי מהו המניע מאחורי ההסכמה. אני מברכת על כל עשייה, שכן בכך אני עוסקת, ולא בהטפה לאחרים. בסופו של דבר, אחרי המצעד של בני הנוער ליד ושם, הצטרפו אליהם שם ניצולי השואה. וזה נראה לי חשוב. אין דורות המשך בלבד ובלי הדור הראשון, והדור הראשון אם לא ישכיל להעביר את המושכות והלפיד לדורות ההמשך – לא יהיה לו זכר.
עד כאן לילי הבר.
האירוע אכן אומץ על ידי ''תפנית'' והוא עמד בסימן ''מצעד החיים איתנו'' (להבדיל מ''מצעד החיים'' מאושוויץ לבירקנאו). בכל העצרות המרכזיות שהתקיימו – בלוחמי הגטאות, משואה, יד ושם – היו מפגינים עם שלטים. לאחר סיום העצרת בגן הורדים צעדו בני הנוער, כ-4 ק''מ (בדומה למרחק מבירקנאו לאושוויץ) ליד ושם, ושם השתתפו בטקס יחד עם עוד כ-500 ניצולי שואה שהצליחו להביא מרכז הארגונים. האירועים אורגנו על ידי מספר גופים.
אלוף בשבח ניצולי השואה ''גיבורי התהילה''
עצרת הזדהות עם ניצולי השואה
הנוער זקוק לדוגמה חינוכית ולמטרה צודקתאלוף (מיל.) עוזי דיין, מי שעמד בראש המועצה לביטחון לאומי, ראה לנכון לפתוח את דבריו לא במצבם העכשווי של ניצולי השואה, אלא במצבה של מדינת ישראל בהיוולדה כאשר ניצולי השואה נחלצו לעזרתה. וככה אמר:
השואה עדיין כאן כי ניצוליה, למזלנו כי טוב, איתנו. רובנו לא היינו איתם ''שם'', אבל הם היו איתנו כאן מהתחלה ואי אפשר להגזים בתרומתם למדינה ולחברה הישראלית. בתחום הביטחוני – במיתוס הישראלי, הצבר נלחם למען הקמת מדינת ישראל. האם עשה זאת לבדו? די אם נזכור כי 45% ממגויסי מלחמת השחרור היו ניצולי שואה וכי 35% מהנופלים בה היו ניצולי שואה לעומת כ-30% ילידי הארץ. רבים לא זכו להנצחה ולהכרה לה זכו ילידי הארץ פשוט כי לא היו להם משפחות שידאגו לכך.
בתחום הקמת המדינה והחברה הישראלית – בין השנים 1947-1950 עלו לישראל כ-800 אלף יהודים (כפול ממספר העולים במשך 100 השנים לפני כן!), מהם 300 אלף ניצולי שואה שהשתלבו בבניית הארץ בכל מקום ותחום. צדקת הדרך – הציונות קדמה לשואה וצדקתה אינה נובעת ממנה אלא מזכותנו הטבעית להגדרה עצמית וההיסטורית לארץ ישראל. אבל השואה הוכיחה, לאסוננו, את הצורך וההכרח בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ניצולי השואה שלא רק מסמלים את הצורך, אלא אף מגשימים את הצידוק, הם החוליה החזקה שלנו – אלה ששרדו את התופת, עלו ארצה בשארית כוחם ופתחו פרק חיים חדש שכולו מאבק מתוך אמונה שניתן להקים בארץ ישראל לא רק מדינה שתגן על עצמה אלא גם חברה צודקת.
מקבוצת מופת זו חיים איתנו היום בישראל כ-260,000 ניצולי שואה. כשליש מהם מתחת לקו העוני. חלקם סובלים מבעיות פיסיות ובריאותיות ייחודיות שנגרמו עקב מה שעברו ''שם'', רבים סובלים ממצוקה נפשית, מבדידות ומהיעדר רשתות תמיכה משפחתיות וחברתיות מספקות. זו קבוצה מבוגרת מאד – 73% מהם בני למעלה מ-76 וחמישית מהם בני 86 ויותר.
הצעירים הקשיבו קשב רב ומחיאות הכפיים רעמו. בשבילם זה היה גילוי.
בני ציפר, דעתן ובר אוריין, ללא ספק מכיר פרק זה של ההיסטוריה, אך הוא, לצערי לא מתייחס אליו. רבים, רבים מאוד, הייתי אומר הרוב המכריע של הציבור והנוער, לא מודעים לו כלל.
הנוער לא יודע כי לא מלמדים אותו
בחלק מן הצעדה מן הכנסת ל''יד ושם'' נצמדו אלי אשכולות של צעירים וצעירות ושאלו אותי אם אכן מה שאמר אלוף דיין הוא נכון. אמרתי להם שלפי דעתה של ההיסטוריונית פרופסור חנה יבלונקה, מרצה באוניברסיטת בן גוריון ודור שני לניצולים, המספר הוא כ-50% ובסוף מלחמת העצמאות הם היוו 70% מן הכוחות. ''לא שמענו על זה בכלל'' – התלוננו כמה מהם. ואכן עד היום הזה מערכת החינוך (אף שבשעתו פרסמה את מנשר הניצולים בחוברת למחנך) לא טרחה לשנן את הנוסח הערכי, מוסרי הומניסטי של ''מנשר ניצולי השואה'', מסמך מרתק ומרטיט, לא ביום השואה ולא בימים אחרים. ומה עם מערכת החינוך של צה''ל? האם בילקוטים האינדוקטריניים פרק זה מוצא ביטוי? אם מישהו נבער מדעת, זה מראה משהו על הסביבה, על החברה. ככלות הכל, ילדים מאז גיל הגנון, לא מתנדבים ללכת למסגרות חינוכיות. הם הולכים משום שמביאים אותם לשם. הילד לומד מפני שההורים והחברה אומרת לו ללמוד. הוא צורך סמים לא מפני שהם מושכים אותו, אלא מפני שהוא בורח ממשהו אחר. המשהו אחר זאת החברה שסובבת אותו, לעתים המעגל הקרוב ביותר – המשפחה.
אבל תנו להם, לנוער הזה משימה, במערכות צבאיות או במסגרת חברתית, תנו להם הנהגה והשראה ותראו את אותו נוער באור אחר, בקטע אחר. אותו נוער עם משימה של שליחות. פתחתי את הרשימה עם ציטוט של היינריך היינה. אסיים אותה עם ציטטה משל המחנך היהודי הגדול, יאנוש קורצ'אק אשר צעד בראש חניכיו אל מחנה המוות. ככה אמר:
הצעירים סבורים כי זאת זכותם הבלעדית – החלומות, השאיפות. לא. אלא שהזקנים אינם מספרים את חלומותיהם מחשש של גיחוך.מכאן מי שיש לו מה לספר, מי שיש לו מה לומר, ובלבד שזה יהיה ערכי, מוסרי, אנושי – שיספר. הנוער, ככה אני מאמין, לא רק ישמע בשקיקה, הוא יפעל.
מה לעשות עם הנוער הזה
הרהורים לאחר ימי הזיכרון
