יש הרבה מן המשותף לג'ימי קרטר, נשיאה לשעבר של ארה''ב, ולשמעון פרס. שניהם חדורים בתחושת השליחות המוטלת עליהם. לשניהם אין שמץ של ספק שהעולם איננו מסוגל להסתדר בלעדיהם. שניהם משוכנעים שאם רק יתנו להם יד חופשית לטפל בבעיות העולם, יגיעו ימות המשיח. גורם משותף נוסף לשניהם הוא ראיית המציאות כפי שהם היו רוצים שהיא תהיה ולא כפי שהיא. במאמר מוסגר, השאלה אם אי פעם יגיע היום בו נזכה לצרף לשמו של שמעון פרס את התואר ''לשעבר'', היא בהחלט במקומה, אבל זה נושא לדיון בפני עצמו. הפעם נושא הדיון הוא הנשיא לשעבר, ג'ימי קרטר.
ב
מאמר קודם (פא''צ, 9 בדצמבר 2006), התייחסתי לספר אותו כתב ג'ימי קרטר, ''פלשתיין: שלום ולא אפארטהייד'' (Palestine: Peace and not Apartheid). אין בכוונתי לחזור כאן על דברים שנאמרו במאמר הקודם, אם כי ארחיב קצת. הפעם אעסוק בעיקר בתגובות לספר ובתגובות של קרטר על תגובות ועל הביקורות שהוטחו כלפיו. כפי שציינתי במאמר הקודם, הספר זכה לקיתונות של ביקורת והותקף ע''י רבים (לא כולם מאוהדי ישראל כפי שאפרט להלן) בעיקר בשל השם הכולל את מילת הגנאי ''אפארטהייד''. הסערה שהספר עורר לא שככה וגל הביקורות נמשך. לא חסרים כאלה הרואים בגל התגובות החריפות על הספר הוכחה נוספת לשליטת היהודים בתקשורת (וריאציה מודרנית של הפרוטוקולים של זקני ציון), אבל הביקורות, כפי שנראה להלן, אינן נחלתם של חוגים יהודיים או פרו ישראליים בלבד. הן מופיעות גם גם בעיתונים הליברליים המובילים.
למותר לציין שהספר התקבל בזרועות פתוחות בקרב החוגים הדוגלים בגישה הרואה את מדינת ישראל כמדינת אפארטהייד, והקוראת להטלת חרם וסנקציות על מדינת ישראל.
דבריו של אורי אבנרי בזכות הספר כאן בפורום (פא''צ מיום 22 בינואר 2007) הם דוגמא אופיינית. הוא לא יחיד. גישה זאת גם לא מוגבלת לשמאל הקיצוני-רדיקאלי. בשבוע שעבר היה
מאמר במדור ''דעות'' של ''ידיעות אחרונות'' מאת איזה שלום עכשיו'ניק בשם דרור אטקס המרבה להג בנושא האפארטהייד בישראל. בשנים האחרונות היינו עדים לגל של פירסומים – ספרים ומאמרים המציגים את מדינת ישראל כמדינת אפארטהייד בדמותה של דרום אפריקה. ספרו של קרטר, במיוחד בשל השם, משתלב יפה בגל הזה. היוקרה הבינלאומית המתלווה לתואר ''נשיא ארה''ב'' מקנה לספר החדש משקל תעמולתי מעל ומעבר, גם כשמדובר בנשיא בדימוס. הדברים מקבלים משמעות מיוחדת בשל העובדה שהשבוע הבא (12 עד 17 בפברואר, 2007) יהיה ''שבוע האפארטהייד הישראלי'', שבוע בו יתקיימו הרצאות, אירועי תרבות, הקרנות סרטים, הפגנות וביתנים שונים בקמפוסים של אוניברסיטאות בניו-יורק שבארה''ב ובמספר ערים בקנדה ובבריטניה. אינני יודע אם קרטר בעצמו יטול חלק באחד מהארועים האלה, אבל לא אתפלא אם יתברר שזה כך. השנה, על כל פנים, יתווסף לשבוע הזה ארוע חדשני – חבר כנסת ישראלי ישתתף בכינוס שיתקיים במונטריאל שבקנדה כדי לספר למשתתפים על זוועות האפארטהייד בישראל, שלדבריו הוא הרבה יותר גרוע ממה שהיה בדרום אפריקה. פרטים נוספים אפשר למצוא ב''
ידיעות אחרונות'' מיום 9 בפברואר, 2007.
נחזור לקרטר. יקצר המצע מלהביא כאן את כל הביקורות שנכתבו על הספר, ואסתפק לכן בכמה דוגמאות מייצגות. מי שרוצה לקבל תמונה יותר מפורטת יכול לקרוא את הביקורת של פרופ' קנת שטיין (אותו הזכרתי במאמרי הקודם) הנושאת את השם ''
הבעיה שלי עם ספרו של ג'ימי קרטר'' (My Problem with Jimmy Carter's Book), והתפרסמה ברבעון Middle East Quarterly, או את מאמרה של פרופסור דבורה ליפשטד (Deborah Lipstadt) מאוניברסיטת הרווארד, ''
הבעיה היהודית של ג'ימי קרטר'' (Jimmy Carter's Jewish Problem), שהתפרסם בוושינגטון פוסט מה 20 בינואר, 2007.
להלן קטע שהופיע במדור ביקורות ספרים של הניו יורק טיימס ביום 7 בינואר 2007 (נכתב בידי סגן עורך חדשות החוץ של העיתון) תחת הכותרת ''יהודים, ערבים וג'ימי קרטר'' (Jews, Arabs and Jimmy Carter):
זה ספר קטן ומוזר על הסכסוך הישראלי ערבי שנכתב על ידי אישיות ציבורית מרכזית. נקודת המוצא היא ההנחה שלעתים קרובות הציבור האמריקאי נחשף רק לצד אחד של התמונה, צד שהוא אוהד ובלתי ביקורתי כלפי ישראל, ולכן יש צורך במי שהוא בעל סמכות וידע שיציג תמונה יותר מלאה. רעיון יפה. הבעיה היא רק שזה בדיוק מה שספרו של ג'ימי קרטר איננו עושה. במקום זאת הוא פשוט מציג נראטיב אנטי ישראלי. חוסר אמינות של הצד הישראלי ממלא את דפי הספר. הצהרות ריקות מתוכן ממשי מפי אויביה של ישראל מובאות ללא כל הערת ביקורת. התפתחויות אזוריות והשפעתן על הסכסוך כמעט ואינן זוכות להתייחסות. לסיכום, ללא כל קשר עם יש צדק בטענתו של קרטר על התמונה המעוותת של הסיכסוך שיש למרבית האמריקאים, תרומתו של קרטר היא תמונה מעוותת משלו.
This is a strange little book about the Arab-Israeli conflict from a major public figure. It is premised on the notion that Americans too often get only one side of the story, one uncritically sympathetic to Israel, so someone with authority and knowledge needs to offer a fuller picture. Fine idea. The problem is that in this book Jimmy Carter does not do so. Instead, he simply offers a narrative that is largely unsympathetic to Israel. Israeli bad faith fills the pages. Hollow statements by Israel's enemies are presented without comment. Broader regional developments go largely unexamined. In other words, whether or not Carter is right that most Americans have a distorted view of the conflict, his contribution is to offer a distortion of his own.
המדור לביקורת ספרים של הוושינגטון פוסט מגדיר את ספרו של קרטר כ''ספר ציני'' (This is a cynical book). מאמר הביקורת מהוושינגטון פוסט מופיע במלואו ב
אמזון, שם מוצע למכירה.
בסה''כ ניתן לאמר שגם אם מתעלמים מהסילופים והחד צדדיות של הספר, במקרה הטוב גישתו של קרטר לנושא היא תמוהה. יש בספר קטע (בעמ' 213) ממנו משתמע שפעולות הטרור ופיגועי ההתאבדות של הפלשתינאים הם לגיטימיים כל עוד ישראל איננה מקבלת את האינטרפרטציה שלו [של קרטר] מה הם ''חובותיה'' לפי החוק הבין לאומי. בהרצאה שנתן באוניברסיטת ברנדייס ב-23 בינואר 2007, הודה ג'ימי קרטר שהקטע הזה ''נוסח בצורה טפשית ובלתי הולמת'' (worded in an absolutely improper and stupid way). ''הניסוח הטפשי'' הזה לא מנע מקרטר לחזור עליו בצורה דומה בראיון שנתן לרשת הטלוויזיה הערבית אל ג'אזירה. שם הוא אמר שהוא איננו רואה בשיגור טילי קסאם מרצועת עזה אל ישובים אזרחיים בישראל ''מעשה טרור'', ושעל הפלשתינאים להפסיק את פיגועי ההתאבדות כי זה ''פוגע בתדמית שלהם''. זה כל מה שמפריע לו בפיגועי התאבדות – התדמית. אם זה לא היה כרוך בפגיעה בתדמית, גם פיגועי התאבדות היו אמצעי לגיטימי בעיניו. אח''כ יש לו החוצפה לדבר על מוסר וצדק. יש לקרטר הסבר מקורי מדוע הוא מצא לנכון להשתמש במונח אפארטהייד בשם הספר למרות שהוא ''מודע לכך שישראל איננה מדינת אפארטהייד'' (אלו מלים שלו במכתב התנצלות שהוא שלח למנהיגים יהודיים בעקבות התגובות השליליות שהשם הזה עורר). לדבריו הוא חיפש שם פרובוקטיבי ומתגרה שיאפשר לנהל ויכוח חופשי על הנושא, דבר שעד עכשיו היה בלתי אפשרי בשל הנטיה הפרו ישראלית השולטת בציבור האמריקאי.
אבל לקרטר יש מושגים משלו מה זה ויכוח חופשי, או ויכוח בכלל. הוא סרב להזמנה מטעם אוניברסיטת ברנדייס להשתתף בדיון על הספר מול אלן דרשוביץ (היה לו נימוק משכנע – ''אין טעם לנהל וויכוח עם מי שהוא שאיננו מכיר את הנושא''). אחרי שהנהלת האוניברסיטה נכנעה וויתרה על נוכחותו של דרשוביץ, קרטר הסכים להופיע שם רק בתנאי שלא יצטרך לענות על שאלות למעט כאלה שהוא יבחר מראש. זה הקו שלו לאורך כל הדרך – הוא מסרב באופן עקבי להופיע במקומות בהן המשתתפים חופשיים להציג לו שאלות. הוא מוכן להופיע רק כשמאפשרים לו לבחור מראש ולסנן את השאלות עליהן הוא יענה. זה לא מפריע לו להתלונן על ''סתימת פיות'' ועל כך שבמוסדות אקדמאיים בהם ''שולטים יהודים'' לא נותנים לו להתבטא. כאשר מי שהוא מצליח להגניב שאלה שאיננה לרוחו של קרטר, התגובה שלו היא אחת ויחידה – הוא מסתכל לשואל בעיניים ומצהיר ''רואים שלא קראת את הספר'' (Obviously you did not read my book). אחרי כל זה לקרטר יש עוד טענות כלפי מבקריו, שלדבריו ''במקום לעסוק בנושאים בהם הספר דן, מתמקדים בשמו של הספר'' (Although most critics have not seriously disputed or even mentioned the facts and suggestions about these two issues, an apparently concerted campaign has been focused on the book's title).
כדאי להרחיב קצת את הדיבור על קרטר עצמו. קרטר הוא הנשיא היחיד שדעת הציבור על ביצועיו כנשיא לא השתנתה עם הפרספקטיבה של הזמן. גם כיום, למעלה מ-25 שנה אחרי שפינה את הבית הלבן, ממשיכים לראות את תקופת נשיאותו ככישלון. למען הדיוק אני חייב לציין כאן שהַכָּרָתִי את ההיסטוריה של נשיאי ארה''ב מצטמצמת לתקופה שתחילתה במלחמת העולם הראשונה. למעט לינקולן ואנדרו ג'קסון אינני יודע הרבה על הנשיאים שכיהנו במהלך המאה ה-19. מקובל לראות בהסכמי קמפ דייויד והשלום עם מצריִם את גולת הכותרת של תקופת נשיאותו של קרטר, אבל יש התעלמות מוחלטת מהעובדה שעלייתו של משטר האייתולות באיראן התאפשרה אך ורק בזכותו של קרטר. הוא האחראי הבלבדי לערעור משטרו של השח והחלפתו בחומייני. זה נכון שאין הרבה מה לאמר לשבחו של משטר השח, אבל מה שהחליף אותו הוא הרבה יותר גרוע. קרטר גם יכול לרשום לעצמו את ההישג הבלבדי של היותו היחיד שנכשל גם בתפקיד של נשיא לשעבר. יש לקרטר כושר יוצא מן הכלל להתכחש למציאות הסובבת אותו. הוא מאמין באמת ובתמים שפרס נובל לשלום שהוענק לו בשנת 2002 ניתן לו בזכות, למרות שבמסיבת עיתונאים שהתקיימה לרגל הענקת הפרס, היו''ר הנורבגי של וועדת הפרס הכריז שהענקת הפרס לקרטר מטרתה היתה לפגוע בנשיא בוש – בתשובה לשאלה ספציפית של עיתונאי הוא אמר ''הענקת הפרס לקרטר היא בעיטה בתחת של בוש'' (כך תירגם לי את הדברים מנורבגית מכר שלי שהוסיף שבמקור הנורבגי זה נשמע הרבה יותר מעליב). קרטר ישב באותה מסיבת עיתונאים, שמע את הדברים ולא הגיב.
יחסו של קרטר למדינת ישראל וליהודים בפרט הוא פרק בפני עצמו. בקטע המופיע בחלקו הראשון של הספר, קרטר מתאר פגישה שהיתה לו עם גולדה מאיר בראשית שנות השבעים כשהוא היה עדיין מושל בלתי ידוע של מדינת ג'ורג'יה. קרטר, השייך למה שמכונה כאן born-again Christians (משהו הדומה לחוזרים בתשובה אצלנו), שאל את גולדה מאיר אם היא לא מוטרדת מכך שבשל האופי החילוני של מדינת ישראל אלוהים יעניש אותה (במלים שלו: I said that I had long taught lessons from the Hebrew Scriptures and that a common historical pattern was that Israel was punished whenever the leaders turned away from devout worship of God. I asked if she was concerned about the secular nature of her Labor government). בספרו קרטר כותב שגולדה ''הוכתה בהלם'' (taken aback) מעזות המצח (temerity) שהוא גילה. למרות ההכרה הדתית שלו והכרותו עם כתבי הקודש, קרטר פיספס את הקטע בו ארץ הקודש הובטחה לעם ישראל. עקביות איננה הצד החזק שלו. קטע אחר הממחיש יותר טוב את יחסו של קרטר ליהודים, התרחש זמן קצר אחרי שנבחר לנשיאות ארה''ב. ב-1976 החל הפרוייקט של הקמת מוזיאון השואה בוושינגטון. רשימת האנשים שהוצעו להרכיב את הגוף המנהל של הפרוייקט הובאה לקרטר. אחרי שהוא עיין בה הוא החזיר אותה למונרו פרידמן (Monroe Freedman), מי שעמד בראש הגוף המנהל, בתוספת הערה בכתב ידו ''יותר מדי יהודים'' (Too many Jews). פרידמן היה בהלם, אבל הוא החליט להמנע מפרסום הסיפור. עכשיו, עם הופעת ספרו של קרטר, הוא החליט לשבור את השתיקה. תאור מפורט של הפרשה אפשר למצוא
כאן ו
כאן. אם אינני טועה גם הג'רוזלם פוסט כתב על זה.
לא הכל נעשה לשם שמיים. יש לדברים גם צד חומרי, צד כספי יותר נכון. רשימת התורמים למכון קרטר באוניברסיטת אמורי באטלנטה, ג'ורג'יה, כוללת שורה שלמה של בעלי הון מסעודיה ומאמירויות המפרץ. הכספים מוזרמים למכון באמצעות ה''בנק למסחר ואשראי בינלאומי'' (Bank of Credit and Commerce International - BCCI), בנק שהוקם ע''י מיוליונר פקיסטאני בשם אגא חסן עבדי (Agha Hasan Abedi), בנק שנועד, לדברי מייסדו, להיות ''הגשר הטוב ביותר לסייע לעולם האיסלאם, והאמצעי היעיל ביותר להלחם בהשפעתה השטנית של הציונות'' ( the best bridge to help the world of Islam, and the best way to fight the evil influence of the Zionists).
קרטר הוא אדם עם כוונות טובות. הבעיה שלו היא שלכוונות הטובות מתלווה העדר מוחלט של כושר שיפוט. הוא רוצה לתמוך בצד הצודק, אבל יש לו קושי אמיתי לאתר את הצד הצודק. התוצאה היא שכמעט ללא יוצא מן הכלל הוא מוצא את עצמו תומך בדיקטטורים ובמשטרי עריצות המדכאים באכזריות את נתיניהם. כשחומייני הוציא את הפתוואה בה קרא לרצוח את הסופר הבריטי סלמן ראשדי (Salman Rushdie), קרטר נמנע מלגנות את האייתולה ואמר ש''צריך להבין את הרגישות שלהם''. כשהוא מחליט להתערב בסכסוך, במקום ללמוד את הנושא ולנסות להבין אותו, קרטר באופן אוטומטי תומך בצד החלש (או יותר נכון בצד הנראה כחלש) ללא כל קשר לרישעות, למושחתות או לאי המוסריות של הצד בו הוא תומך. הגישה הזאת מכונה באנגלית the underdog school of morality, מושג שמקורו באנגליה.
לסיום קוריוז. אמזון נוהג לכלול באתר האינטרנט שלו ביקורות וחוות דעת של קוראים על הספרים המוצעים למכירה. קטעי הביקורת על ספרו של קרטר אינם חיוביים במיוחד (זה בלשון המעטה). ארגון ''צדיקים'' המכונה ''הוועד הישראלי נגד הריסת בתים'' (The Israeli Committee against House Demolitions - ICAHD), שלח מכתב מחאה חריף לאמזון, ואיים בחרם על אמזון אם מאמר הביקורת ה''עויין'' להשקפותיו של קרטר לא יוסר מהעמוד באינטרנט. פרטים נוספים אפשר למצוא ב
ג'רוזלם פוסט. חבל שלא ידעתי שיש אירגון כזה כשהמועצה המקומית ברמת השרון הוציאה צו הריסה נגד בית הורי ז''ל לצורך סלילת כביש. אולי הם היו עוזרים לי להסיר את רוע הגזירה.