פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_4133

קרטר redux
ישראל בר-ניר (יום ראשון, 11/02/2007 שעה 9:42)


קרטר redux

ד''ר ישראל בר-ניר



יש הרבה מן המשותף לג'ימי קרטר, נשיאה לשעבר של ארה''ב, ולשמעון פרס. שניהם חדורים בתחושת השליחות המוטלת עליהם. לשניהם אין שמץ של ספק שהעולם איננו מסוגל להסתדר בלעדיהם. שניהם משוכנעים שאם רק יתנו להם יד חופשית לטפל בבעיות העולם, יגיעו ימות המשיח. גורם משותף נוסף לשניהם הוא ראיית המציאות כפי שהם היו רוצים שהיא תהיה ולא כפי שהיא. במאמר מוסגר, השאלה אם אי פעם יגיע היום בו נזכה לצרף לשמו של שמעון פרס את התואר ''לשעבר'', היא בהחלט במקומה, אבל זה נושא לדיון בפני עצמו. הפעם נושא הדיון הוא הנשיא לשעבר, ג'ימי קרטר.

במאמר קודם (פא''צ, 9 בדצמבר 2006), התייחסתי לספר אותו כתב ג'ימי קרטר, ''פלשתיין: שלום ולא אפארטהייד'' (Palestine: Peace and not Apartheid). אין בכוונתי לחזור כאן על דברים שנאמרו במאמר הקודם, אם כי ארחיב קצת. הפעם אעסוק בעיקר בתגובות לספר ובתגובות של קרטר על תגובות ועל הביקורות שהוטחו כלפיו. כפי שציינתי במאמר הקודם, הספר זכה לקיתונות של ביקורת והותקף ע''י רבים (לא כולם מאוהדי ישראל כפי שאפרט להלן) בעיקר בשל השם הכולל את מילת הגנאי ''אפארטהייד''. הסערה שהספר עורר לא שככה וגל הביקורות נמשך. לא חסרים כאלה הרואים בגל התגובות החריפות על הספר הוכחה נוספת לשליטת היהודים בתקשורת (וריאציה מודרנית של הפרוטוקולים של זקני ציון), אבל הביקורות, כפי שנראה להלן, אינן נחלתם של חוגים יהודיים או פרו ישראליים בלבד. הן מופיעות גם גם בעיתונים הליברליים המובילים.

למותר לציין שהספר התקבל בזרועות פתוחות בקרב החוגים הדוגלים בגישה הרואה את מדינת ישראל כמדינת אפארטהייד, והקוראת להטלת חרם וסנקציות על מדינת ישראל. דבריו של אורי אבנרי בזכות הספר כאן בפורום (פא''צ מיום 22 בינואר 2007) הם דוגמא אופיינית. הוא לא יחיד. גישה זאת גם לא מוגבלת לשמאל הקיצוני-רדיקאלי. בשבוע שעבר היה מאמר במדור ''דעות'' של ''ידיעות אחרונות'' מאת איזה שלום עכשיו'ניק בשם דרור אטקס המרבה להג בנושא האפארטהייד בישראל. בשנים האחרונות היינו עדים לגל של פירסומים – ספרים ומאמרים המציגים את מדינת ישראל כמדינת אפארטהייד בדמותה של דרום אפריקה. ספרו של קרטר, במיוחד בשל השם, משתלב יפה בגל הזה. היוקרה הבינלאומית המתלווה לתואר ''נשיא ארה''ב'' מקנה לספר החדש משקל תעמולתי מעל ומעבר, גם כשמדובר בנשיא בדימוס. הדברים מקבלים משמעות מיוחדת בשל העובדה שהשבוע הבא (12 עד 17 בפברואר, 2007) יהיה ''שבוע האפארטהייד הישראלי'', שבוע בו יתקיימו הרצאות, אירועי תרבות, הקרנות סרטים, הפגנות וביתנים שונים בקמפוסים של אוניברסיטאות בניו-יורק שבארה''ב ובמספר ערים בקנדה ובבריטניה. אינני יודע אם קרטר בעצמו יטול חלק באחד מהארועים האלה, אבל לא אתפלא אם יתברר שזה כך. השנה, על כל פנים, יתווסף לשבוע הזה ארוע חדשני – חבר כנסת ישראלי ישתתף בכינוס שיתקיים במונטריאל שבקנדה כדי לספר למשתתפים על זוועות האפארטהייד בישראל, שלדבריו הוא הרבה יותר גרוע ממה שהיה בדרום אפריקה. פרטים נוספים אפשר למצוא ב''ידיעות אחרונות'' מיום 9 בפברואר, 2007.

נחזור לקרטר. יקצר המצע מלהביא כאן את כל הביקורות שנכתבו על הספר, ואסתפק לכן בכמה דוגמאות מייצגות. מי שרוצה לקבל תמונה יותר מפורטת יכול לקרוא את הביקורת של פרופ' קנת שטיין (אותו הזכרתי במאמרי הקודם) הנושאת את השם ''הבעיה שלי עם ספרו של ג'ימי קרטר'' (My Problem with Jimmy Carter's Book), והתפרסמה ברבעון Middle East Quarterly, או את מאמרה של פרופסור דבורה ליפשטד (Deborah Lipstadt) מאוניברסיטת הרווארד, ''הבעיה היהודית של ג'ימי קרטר'' (Jimmy Carter's Jewish Problem), שהתפרסם בוושינגטון פוסט מה 20 בינואר, 2007.

להלן קטע שהופיע במדור ביקורות ספרים של הניו יורק טיימס ביום 7 בינואר 2007 (נכתב בידי סגן עורך חדשות החוץ של העיתון) תחת הכותרת ''יהודים, ערבים וג'ימי קרטר'' (Jews, Arabs and Jimmy Carter):
זה ספר קטן ומוזר על הסכסוך הישראלי ערבי שנכתב על ידי אישיות ציבורית מרכזית. נקודת המוצא היא ההנחה שלעתים קרובות הציבור האמריקאי נחשף רק לצד אחד של התמונה, צד שהוא אוהד ובלתי ביקורתי כלפי ישראל, ולכן יש צורך במי שהוא בעל סמכות וידע שיציג תמונה יותר מלאה. רעיון יפה. הבעיה היא רק שזה בדיוק מה שספרו של ג'ימי קרטר איננו עושה. במקום זאת הוא פשוט מציג נראטיב אנטי ישראלי. חוסר אמינות של הצד הישראלי ממלא את דפי הספר. הצהרות ריקות מתוכן ממשי מפי אויביה של ישראל מובאות ללא כל הערת ביקורת. התפתחויות אזוריות והשפעתן על הסכסוך כמעט ואינן זוכות להתייחסות. לסיכום, ללא כל קשר עם יש צדק בטענתו של קרטר על התמונה המעוותת של הסיכסוך שיש למרבית האמריקאים, תרומתו של קרטר היא תמונה מעוותת משלו.

This is a strange little book about the Arab-Israeli conflict from a major public figure. It is premised on the notion that Americans too often get only one side of the story, one uncritically sympathetic to Israel, so someone with authority and knowledge needs to offer a fuller picture. Fine idea. The problem is that in this book Jimmy Carter does not do so. Instead, he simply offers a narrative that is largely unsympathetic to Israel. Israeli bad faith fills the pages. Hollow statements by Israel's enemies are presented without comment. Broader regional developments go largely unexamined. In other words, whether or not Carter is right that most Americans have a distorted view of the conflict, his contribution is to offer a distortion of his own.

המדור לביקורת ספרים של הוושינגטון פוסט מגדיר את ספרו של קרטר כ''ספר ציני'' (This is a cynical book). מאמר הביקורת מהוושינגטון פוסט מופיע במלואו באמזון, שם מוצע למכירה.

בסה''כ ניתן לאמר שגם אם מתעלמים מהסילופים והחד צדדיות של הספר, במקרה הטוב גישתו של קרטר לנושא היא תמוהה. יש בספר קטע (בעמ' 213) ממנו משתמע שפעולות הטרור ופיגועי ההתאבדות של הפלשתינאים הם לגיטימיים כל עוד ישראל איננה מקבלת את האינטרפרטציה שלו [של קרטר] מה הם ''חובותיה'' לפי החוק הבין לאומי. בהרצאה שנתן באוניברסיטת ברנדייס ב-‏23 בינואר 2007, הודה ג'ימי קרטר שהקטע הזה ''נוסח בצורה טפשית ובלתי הולמת'' (worded in an absolutely improper and stupid way). ''הניסוח הטפשי'' הזה לא מנע מקרטר לחזור עליו בצורה דומה בראיון שנתן לרשת הטלוויזיה הערבית אל ג'אזירה. שם הוא אמר שהוא איננו רואה בשיגור טילי קסאם מרצועת עזה אל ישובים אזרחיים בישראל ''מעשה טרור'', ושעל הפלשתינאים להפסיק את פיגועי ההתאבדות כי זה ''פוגע בתדמית שלהם''. זה כל מה שמפריע לו בפיגועי התאבדות – התדמית. אם זה לא היה כרוך בפגיעה בתדמית, גם פיגועי התאבדות היו אמצעי לגיטימי בעיניו. אח''כ יש לו החוצפה לדבר על מוסר וצדק. יש לקרטר הסבר מקורי מדוע הוא מצא לנכון להשתמש במונח אפארטהייד בשם הספר למרות שהוא ''מודע לכך שישראל איננה מדינת אפארטהייד'' (אלו מלים שלו במכתב התנצלות שהוא שלח למנהיגים יהודיים בעקבות התגובות השליליות שהשם הזה עורר). לדבריו הוא חיפש שם פרובוקטיבי ומתגרה שיאפשר לנהל ויכוח חופשי על הנושא, דבר שעד עכשיו היה בלתי אפשרי בשל הנטיה הפרו ישראלית השולטת בציבור האמריקאי.

אבל לקרטר יש מושגים משלו מה זה ויכוח חופשי, או ויכוח בכלל. הוא סרב להזמנה מטעם אוניברסיטת ברנדייס להשתתף בדיון על הספר מול אלן דרשוביץ (היה לו נימוק משכנע – ''אין טעם לנהל וויכוח עם מי שהוא שאיננו מכיר את הנושא''). אחרי שהנהלת האוניברסיטה נכנעה וויתרה על נוכחותו של דרשוביץ, קרטר הסכים להופיע שם רק בתנאי שלא יצטרך לענות על שאלות למעט כאלה שהוא יבחר מראש. זה הקו שלו לאורך כל הדרך – הוא מסרב באופן עקבי להופיע במקומות בהן המשתתפים חופשיים להציג לו שאלות. הוא מוכן להופיע רק כשמאפשרים לו לבחור מראש ולסנן את השאלות עליהן הוא יענה. זה לא מפריע לו להתלונן על ''סתימת פיות'' ועל כך שבמוסדות אקדמאיים בהם ''שולטים יהודים'' לא נותנים לו להתבטא. כאשר מי שהוא מצליח להגניב שאלה שאיננה לרוחו של קרטר, התגובה שלו היא אחת ויחידה – הוא מסתכל לשואל בעיניים ומצהיר ''רואים שלא קראת את הספר'' (Obviously you did not read my book). אחרי כל זה לקרטר יש עוד טענות כלפי מבקריו, שלדבריו ''במקום לעסוק בנושאים בהם הספר דן, מתמקדים בשמו של הספר'' (Although most critics have not seriously disputed or even mentioned the facts and suggestions about these two issues, an apparently concerted campaign has been focused on the book's title).

כדאי להרחיב קצת את הדיבור על קרטר עצמו. קרטר הוא הנשיא היחיד שדעת הציבור על ביצועיו כנשיא לא השתנתה עם הפרספקטיבה של הזמן. גם כיום, למעלה מ-‏25 שנה אחרי שפינה את הבית הלבן, ממשיכים לראות את תקופת נשיאותו ככישלון. למען הדיוק אני חייב לציין כאן שהַכָּרָתִי את ההיסטוריה של נשיאי ארה''ב מצטמצמת לתקופה שתחילתה במלחמת העולם הראשונה. למעט לינקולן ואנדרו ג'קסון אינני יודע הרבה על הנשיאים שכיהנו במהלך המאה ה-‏19. מקובל לראות בהסכמי קמפ דייויד והשלום עם מצריִם את גולת הכותרת של תקופת נשיאותו של קרטר, אבל יש התעלמות מוחלטת מהעובדה שעלייתו של משטר האייתולות באיראן התאפשרה אך ורק בזכותו של קרטר. הוא האחראי הבלבדי לערעור משטרו של השח והחלפתו בחומייני. זה נכון שאין הרבה מה לאמר לשבחו של משטר השח, אבל מה שהחליף אותו הוא הרבה יותר גרוע. קרטר גם יכול לרשום לעצמו את ההישג הבלבדי של היותו היחיד שנכשל גם בתפקיד של נשיא לשעבר. יש לקרטר כושר יוצא מן הכלל להתכחש למציאות הסובבת אותו. הוא מאמין באמת ובתמים שפרס נובל לשלום שהוענק לו בשנת 2002 ניתן לו בזכות, למרות שבמסיבת עיתונאים שהתקיימה לרגל הענקת הפרס, היו''ר הנורבגי של וועדת הפרס הכריז שהענקת הפרס לקרטר מטרתה היתה לפגוע בנשיא בוש – בתשובה לשאלה ספציפית של עיתונאי הוא אמר ''הענקת הפרס לקרטר היא בעיטה בתחת של בוש'' (כך תירגם לי את הדברים מנורבגית מכר שלי שהוסיף שבמקור הנורבגי זה נשמע הרבה יותר מעליב). קרטר ישב באותה מסיבת עיתונאים, שמע את הדברים ולא הגיב.

יחסו של קרטר למדינת ישראל וליהודים בפרט הוא פרק בפני עצמו. בקטע המופיע בחלקו הראשון של הספר, קרטר מתאר פגישה שהיתה לו עם גולדה מאיר בראשית שנות השבעים כשהוא היה עדיין מושל בלתי ידוע של מדינת ג'ורג'יה. קרטר, השייך למה שמכונה כאן born-again Christians (משהו הדומה לחוזרים בתשובה אצלנו), שאל את גולדה מאיר אם היא לא מוטרדת מכך שבשל האופי החילוני של מדינת ישראל אלוהים יעניש אותה (במלים שלו: I said that I had long taught lessons from the Hebrew Scriptures and that a common historical pattern was that Israel was punished whenever the leaders turned away from devout worship of God. I asked if she was concerned about the secular nature of her Labor government). בספרו קרטר כותב שגולדה ''הוכתה בהלם'' (taken aback) מעזות המצח (temerity) שהוא גילה. למרות ההכרה הדתית שלו והכרותו עם כתבי הקודש, קרטר פיספס את הקטע בו ארץ הקודש הובטחה לעם ישראל. עקביות איננה הצד החזק שלו. קטע אחר הממחיש יותר טוב את יחסו של קרטר ליהודים, התרחש זמן קצר אחרי שנבחר לנשיאות ארה''ב. ב-‏1976 החל הפרוייקט של הקמת מוזיאון השואה בוושינגטון. רשימת האנשים שהוצעו להרכיב את הגוף המנהל של הפרוייקט הובאה לקרטר. אחרי שהוא עיין בה הוא החזיר אותה למונרו פרידמן (Monroe Freedman), מי שעמד בראש הגוף המנהל, בתוספת הערה בכתב ידו ''יותר מדי יהודים'' (Too many Jews). פרידמן היה בהלם, אבל הוא החליט להמנע מפרסום הסיפור. עכשיו, עם הופעת ספרו של קרטר, הוא החליט לשבור את השתיקה. תאור מפורט של הפרשה אפשר למצוא כאן וכאן. אם אינני טועה גם הג'רוזלם פוסט כתב על זה.

לא הכל נעשה לשם שמיים. יש לדברים גם צד חומרי, צד כספי יותר נכון. רשימת התורמים למכון קרטר באוניברסיטת אמורי באטלנטה, ג'ורג'יה, כוללת שורה שלמה של בעלי הון מסעודיה ומאמירויות המפרץ. הכספים מוזרמים למכון באמצעות ה''בנק למסחר ואשראי בינלאומי'' (Bank of Credit and Commerce International - BCCI), בנק שהוקם ע''י מיוליונר פקיסטאני בשם אגא חסן עבדי (Agha Hasan Abedi), בנק שנועד, לדברי מייסדו, להיות ''הגשר הטוב ביותר לסייע לעולם האיסלאם, והאמצעי היעיל ביותר להלחם בהשפעתה השטנית של הציונות'' ( the best bridge to help the world of Islam, and the best way to fight the evil influence of the Zionists).

קרטר הוא אדם עם כוונות טובות. הבעיה שלו היא שלכוונות הטובות מתלווה העדר מוחלט של כושר שיפוט. הוא רוצה לתמוך בצד הצודק, אבל יש לו קושי אמיתי לאתר את הצד הצודק. התוצאה היא שכמעט ללא יוצא מן הכלל הוא מוצא את עצמו תומך בדיקטטורים ובמשטרי עריצות המדכאים באכזריות את נתיניהם. כשחומייני הוציא את הפתוואה בה קרא לרצוח את הסופר הבריטי סלמן ראשדי (Salman Rushdie), קרטר נמנע מלגנות את האייתולה ואמר ש''צריך להבין את הרגישות שלהם''. כשהוא מחליט להתערב בסכסוך, במקום ללמוד את הנושא ולנסות להבין אותו, קרטר באופן אוטומטי תומך בצד החלש (או יותר נכון בצד הנראה כחלש) ללא כל קשר לרישעות, למושחתות או לאי המוסריות של הצד בו הוא תומך. הגישה הזאת מכונה באנגלית the underdog school of morality, מושג שמקורו באנגליה.

לסיום קוריוז. אמזון נוהג לכלול באתר האינטרנט שלו ביקורות וחוות דעת של קוראים על הספרים המוצעים למכירה. קטעי הביקורת על ספרו של קרטר אינם חיוביים במיוחד (זה בלשון המעטה). ארגון ''צדיקים'' המכונה ''הוועד הישראלי נגד הריסת בתים'' (The Israeli Committee against House Demolitions - ICAHD), שלח מכתב מחאה חריף לאמזון, ואיים בחרם על אמזון אם מאמר הביקורת ה''עויין'' להשקפותיו של קרטר לא יוסר מהעמוד באינטרנט. פרטים נוספים אפשר למצוא בג'רוזלם פוסט. חבל שלא ידעתי שיש אירגון כזה כשהמועצה המקומית ברמת השרון הוציאה צו הריסה נגד בית הורי ז''ל לצורך סלילת כביש. אולי הם היו עוזרים לי להסיר את רוע הגזירה.







http://www.faz.co.il/thread?rep=93797
תגובה קצרה..
ד''ר לי–און הדר (יום חמישי, 15/02/2007 שעה 20:46)

שמתי לב שלא קיבלת אף תגובה ולא רציתי שתרגיש בודד..ההשוואה שלי תהיה לא עם פרס שהוא בסה''כ חאלטוריסט ואופורטוניסט, אלא עם וודרו ווילסון, שכמו קארטר מייצג גישה נוצרית-מיסיונרית אבסולוטיסטית, כך שמי לא מסכים איתו יש לו כוונות רעות, הוא לא ''טהור'' כמוהו,וכו.קראתי את הספר ב''לגימה אחת'' ב-Borders... הספר הוא silly, light weigt, מעין מאמר מורחב. עם זאת שתי הערות: השימוש ב''אפרטהייד'' בכותרת היה מיועד לעורר פרובוקאצייה, ואכן זה הצליח..אישית, אני מתנגד לשימוש באנאלוגיות כאלו, כולל נאצים, פאשיסטים, בולשביסטים, אלא במקרים יוצאים מן הכלל. אבל יש להדגיש שקארטר לא הישווה את המשטר בישראל עצמו כאפרטהייד, אלא הזהיר שהיחסים בין ישראל לפלשתינאים בשטחים עשויים להתפתח בכיוון הזה. ובנוסף לכך,לזכותו של קארטר יש לומר שהוא עזר לישראל להשיג את אחת הנצחונות האיסראטגיים החשובים שלה -- יציאת מצרים ממערך המלחמה עם ישראל.

http://www.faz.co.il/thread?rep=93814
אחד הכשלונות האיסטרטגיים הגדולים של ישראל..
צדק (יום שישי, 16/02/2007 שעה 5:16)
בתשובה לד''ר לי–און הדר

הפיכת מצרים לאויב המסוכן ביותר של ישראל.

ללא ההסכם המטופש עם מצרים, מצרים היתה טבועה בעוני מחפיר,
וצבאה היה נראה כמו הצבא הסורי, צבא מיושן,
במקום הצבא המערבי המודרני שיש להם היום.
ואז היא היתה באמת, מעשית, מחוץ למעגל המלחמה.

http://www.faz.co.il/thread?rep=93828
זו בדיוק התרוץ של קרטר
ישראל בר-ניר (יום שישי, 16/02/2007 שעה 8:04)
בתשובה לד''ר לי–און הדר

''קארטר לא הישווה את המשטר בישראל עצמו כאפרטהייד, אלא הזהיר שהיחסים בין ישראל לפלשתינאים בשטחים עשויים להתפתח בכיוון הזה''. אתה יודע בדיוק כמוני שמעט מאוד בציבור הרחב באמת יקרא את הספר. הכותרת מספיקה.

קרטר גם לא אמר ש''היחסים בין ישראל לפלשתינאים בשטחים עשויים להתפתח בכיוון הזה'', הוא אמר שמצבם של הערבים ביהודה ושומרון הוא אפארטהייד.

תרומתו של קארטר לשלום עם מצריים היתה שולית ביותר. הוא היה במקום הנכון בזמן הנכון. זה כל מה שאפשר לאמר על חלקו. מה שכן, בזכות הסכמי השלום עם מצריים התרומה האמיתית שלו לעליית משטר האייטולות באיראן לא מקבלת את תשומת הלב לה היא ראויה.

http://www.faz.co.il/thread?rep=93843
זו בדיוק התרוץ של קרטר
ד''ר לי–און הדר (יום שישי, 16/02/2007 שעה 9:26)
בתשובה לישראל בר-ניר

אני מבין.לקמפ דייויד הוא לא היה אחראי, אבל לאייטלות הוא כן היה אחראי. על פי קו המחשבה שלך ''תרומתו של יוסי ביילין להסכם אוסלו היתה שולית ביותר. הוא היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.'' זאת סתם אקרובאטיקה/התחכמות אינטלקטואלית מצידך. והייתי באמת מעוניין שתביא לי ציטוט אחד (1) שבו קרטר טוען במפורשות ''שמצבם של הערבים ביהודה ושומרון הוא אפארטהייד'' או אפילו ואריאצייה.הוא מזהיר לגבי העתיד.

http://www.faz.co.il/thread?rep=93898
קצת חבל שאינך מסוגל להתייחס לנושא ברצינות
ישראל בר-ניר (שבת, 17/02/2007 שעה 8:48)
בתשובה לד''ר לי–און הדר

קרטר באמת היה אחראי לקמפ דייויד, אבל זאת היתה לא יותר מאשר אחריות של מארח. כשהצדדים באו לקמפ דייויד הסכם השלום כבר היה עובדה מוגמרת, וכל מה שנותר היה לקשור את הקצוות. כל מי שהיה מתגורר בבית הלבן באותה עת, היה עושה בדיוק את מה שקרטר עשה, אולי אפילו במידה רבה יותר של הצלחה. התמזל מזלו של קרטר וזה ארע ב''משמרת'' שלו.

לגבי איראן, קרטר הכריח את השח למתן את מדיניות הפנים ולהתיר ''זכויות אזרח'' (לא שונה בהרבה ממה שבוש ניסה לעשות בעיראק). הוא התעלם לחלוטין מכל האזהרות למה שזה יביא, וכשהחלה ההדרדרות, הוא התעלם מדיווחים של המוסד על המצב. אין שום ספק שהוא היה קטליזטור מרכזי בכל ההתפתחויות באיראן. מומחים הרבה יותר גדולים ממני כבר קבעו את זה.

ציטוט אינני יכול להביא לך לצערי, כי קרטר אמר את הדברים בראיון ב NPR ואין לי הקלטה. נאמר לי שהוא גם כתב אותם במכתב ההתנצלות ששלח למנהיגים היהודיים, אבל לא ראיתי בעיני. בכל מקרה, הראיון ב NPR הספיק לי.

על פי קו המחשבה שלי ''תרומתו של יוסי ביילין להסכם אוסלו היתה מרכזית ביותר''. הוא באמת היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. כמה דם וסבל היו נחסכים לעם ישראל אם הוא לא היה שם.

על ביילין וחבורתו אפשר לאמר, בפרפראזה על מה שנאמר על חיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השניה, ''מעולם לא הצליחו כל כך מעט אנשים לגרום כל כך הרבה נזק לכל כך הרבה אנשים''.

http://www.faz.co.il/thread?rep=94010
קצת חבל שאינך מסוגל להתייחס לנושא ברצינות
ד''ר לי–און הדר (יום שני, 19/02/2007 שעה 3:55)
בתשובה לישראל בר-ניר

..Here you go again תראה גם אני מודע לכל הספרות על קמפ דייויד ואיראן. רק ציינתי שמה שאתה עושה כאן משקף כשל פסיכולוגי מוכר: אם אתה לא אוהב מישהוא, אתה מוריד בערך תרומתו למעשה חיובי (זה במקרה קרה ''על משמרתו'') ומעלה את חשיבותו כשזה נוגע למעשה שלילי (הרי הוא אחראי ישירות לזה). גם אני יכול לשחק את המשחק הזה ולהשתמש בעובדות ולהתאימם לתאוריה שלי. פשוט חבל על הזמן. הרי אתה קבוע בעמדותיך.אגב הנה ראיון קארטר ב-NPR.

http://www.faz.co.il/thread?rep=94012
קצת חבל שאינך מסוגל להתייחס לנושא ברצינות
יובל רבינוביץ (יום שני, 19/02/2007 שעה 5:35)
בתשובה לד''ר לי–און הדר

איפה הראיון?

http://www.faz.co.il/thread?rep=94054
NPR
ד''ר לי–און הדר (יום רביעי, 21/02/2007 שעה 1:17)
בתשובה ליובל רבינוביץ

מצטער. הנה הראיון: http://www.npr.org/templates/story/story.php?storyId...

http://www.faz.co.il/thread?rep=94022
אינני יודע על מה אתה מדבר
ישראל בר-ניר (יום שני, 19/02/2007 שעה 10:12)
בתשובה לד''ר לי–און הדר

''הנה ראיון קארטר ב-NPR''??? אני שמעתי אותו בשעה שנסעתי במכונית (זה בדרך כלל הזמן היחיד שאני מקשיב לרדיו), ואני כלל לא בטוח ששמעתי את כל התוכנית. אני גם לא בטוח שהוא התראיין שם רק פעם אחת. זאת במה מאוד נוחה לאחד כמו קרטר כי הם שואלים רק את מה שהוא רוצה שהם ישאלו.

http://www.faz.co.il/thread?rep=94024
אתה קצת לא מדייק
ישראל בר-ניר (יום שני, 19/02/2007 שעה 10:26)
בתשובה לד''ר לי–און הדר

''אתה מוריד בערך תרומתו למעשה חיובי (זה במקרה קרה ''על משמרתו'') ומעלה את חשיבותו כשזה נוגע למעשה שלילי''

תהליך השלום עם מצריים לא נגרם כתוצאה מיוזמה אמריקאית (ביקורו של סאדאת בירושליים היה הפתעה מוחלטת למימשל קרטר). לאמר שקרטר נגרר לתוך התהליך זו הצגה די מדוייקת של מה שהלך שם. לכן תרומתו, בלי להכנס לדיון על הצד הכמותי שלה, היתה שולית.

ההדרדרות של מישטר השח באיראן לעומת זאת, היתה תוצאה ישירה של יוזמה אמריקאית שקרטר נקט בה. לכן, שוב ללא קשר לצד הכמותי, התרומה היא בעלת חשיבות.

אני מקווה שאתה מבין את ההבדל בין השניים. אין לזה שום קשר לכך ש''אני אוהב מי שהוא'' או לא. אולי אצלך זה עובד ככה (לכן אתה מקפיד להדביק תוויות לברי הפלוגתא שלך ''נאוקון'', ''ימני'' וכו'), אבל לא אצלי. אני מאוד אוהב את בוש ומסמפט אותו, ויש לי הערכה רבה אליו כאדם וכפוליטיקאי. בכל זאת זה לא משנה את דעתי על כך שמדיניותו בעיראק היא קטסטרופה ושמדיניותו בנושא ההגירה היא אסון לאומי ממדרגה ראשונה.

http://www.faz.co.il/thread?rep=94096
אתה קצת לא מדייק
ד''ר לי–און הדר (יום רביעי, 21/02/2007 שעה 22:37)
בתשובה לישראל בר-ניר

אני מבין. אני מסכים איתך שבאופן כללי נשיא אמריקאי יכול רק לשמש כ-facilitator של הסדר ישראלי-ערבי ויכול להשיג זאת רק כששני הצדדים מסכימים. וזה מה שקרה כאן. אבל נראה לי שקרטר שיחק תפקיד קריטי בהבטחת הסידורים הצבאים והכספים ש''הדביקו'' את המצרים להסדר. בנושא איראן...קיים ויכוח רציני בנושא ואני נוטה לקבל את הדיעה שהמצב באיראן לא השאיר לאמריקאים הרבה אופציות ושהלחץ הפוליטי הפנימי היה מוביל לנפילת השאח במוקדם או במאוחר. ייתכן שה''חטא הקדמון'' כאן היה סילוקו של מוסאדק.

http://www.faz.co.il/thread?rep=93931
קרטר תמיד היה ראש בוטן
א. פרקש (שבת, 17/02/2007 שעה 20:26)

לא פלא שהוא נחשב ע''י אמריקאים רבים כנשיא הפחות מוצלח מכולם. ''Our Worst Ex-President'' http://www.commentarymagazine.com/cm/main/viewArticl... http://www.vcrisis.com/index.php?content=letters/200... . http://www.thedenenbergreport.org/article.php?index=... .


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.