פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
מיתוס ביתניה - זרע הבגידה במציאות
מיכאל שרון ז''ל (שבת, 15/06/2002 שעה 16:43)


מיתוס בתניה - זרע הבגידה במציאות


מיכאל שרון






אחד המיתוסים המפוארים של ראשית הסוציאליזם הציוני, טיפוח האדם החדש, וגרעין התהוותו של הקיבוץ הינו אודות הקומונה של אנשי העלייה השנייה, בין היתר מאיר יערי ודוליק הורוביץ, בביתניה.


זרע הפורענות ופרוק הצלם

אבל מה למעשה היה שם, בביתניה? חיטוט עצמי אין סופי של חברי הקומונה זה בנשמתו של זה, במעגלי אקסטזה פרוורטיים, תכופות בניצוחו של החריזמטור הדמיורג יערי. זאת, ברוחם כביכול של דוסטוייבסקי וניטשה, ואולי גם פרויד, שלא שימשו אלא עילה לשרלטנות שתלטנית עליה ניצח יערי, שהחרו החזיקו אחריו גם אחרים, להפגנת ''נשמתך כספר הפתוח לפני ידידי, אתה שקוף לחלוטין'' ברוח גדמנות געירת הייסור הקיומית של

Bob Dylan : How does it feel, to be on your own, with no direction
on, like a rolling stone. You are invisible now, you have no secrets

ואגב, עד כמה מנוגדת גדמנות זאת המייסרת את החיים והיצירה האנושית, תוך פרוורסיית ביבים צעקנית, מהאהבה לחיים, הזהירות וחרדה הקודש שלא לרמוס באקראי כל ניצוץ חיים וטיפוח כל גרעין פורח בהם, של רחל ומשוררים אחרים המטפחים את גילויי החיים. מה כאן, אם לא הניגוד בין אהבת החיים ובין שנאת החיים.

וכבר אמר בהקשר אחר, אודות עריצות החושך של טרור רוחני ואחר שהשתלט על הרוח כאן, המשורר דוד אבידן בשירו החשוב ''אין עלית רוחנית בארץ הזאת'' שנכתב ב- 62 בעיצומו של שלטון החושך: הוא נזכר במעין שיר ששמע מסבו מצד אביו, ברחוב פיינקנה בוורשה שלפני השואה. מדובר ''בפזמור עברי מוזר, בהברה אשכנזית מקסימה, שבשנים האחרונות הוא מזדמזם באזני בתוקף תמוה דווקא ברגעי הרווחה הנדירים. אין בו לא ישועה, לא מרפא ולא ראייה מצילה, אבל יש בו מה שיש בו :
שושנת המים,
יפת העינים,
קמלה בצידי הרחוב''

אבל נחזור לביתנייה: מה למעשה היה שם? התאבדות של חברים, סצינות קשות ביותר של שבירה והתפוררות רוחנית ברוח ''מסע ארוך אל תוך הלילה'' של יוג'ין אוניל, ואילו השאר התפזרו ברחבי הארץ להפיץ את תורתם, להקים את הקיבוצים ולהזקיף את האוטופיזם של האדם החדש שאינו אלא האדם האטום (שפינוזה נהג לאמר, בכל פעם שהזכיר את אלוהים: אלוהים, דהיינו הטבע. ברוח זאת יש לאמר, כל אימת שיועלה עניין האדם החדש ''דהיינו, האדם האטום וערל הלבב'').



המטפיזיקה של זרע הבגידה במציאות


בספר ''החברה הפתוחה ואויביה'' של גדול הפילוסופים של המדע בתקופתנו, סיר קרל פופר (יהודי, חבר החוג הוינאי שנמלט מאוסטריה בתקופת הרייך השלישי ועיקר עבודתו נעשתה בבריטניה) מוקדש פרק נרחב לפילוסוף הגל, המוצג כאבי הטוטליטריות המודרנית, הן המרכסיסטית והן הנאצית. הגל (1770-1831 ), בספריו המשפיעים ''הפנומנולוגיה של הרוח'' וה''הדיאלקטיקה של האדון והעבד'' אומר למעשה כי עיקר ממשותו של האדם, התוקף האונטולוגי הקיומי שלו (אונטולוגיה: עד כמה ישות כלשהי הינה ברת קיימא במציאות) לא כרוך כלל במעשיו או בפועלו המצטבר אלא בשיקופו בתודעת הזולת. הרכיב של המציאות האוביקטיבית כשהיא לעצמה מנוטרל איפוא לחלוטין (תוך הקצנת גישתו של קודמו עימנואל קאנט) והדבר הקובע הינו החזיון הרמטי-המציאות של תודעות הנאבקות זו בזו על הכרה ואדנות, דהיינו השאלה איזו הכרה תציף את רעותה, תוך ביטול רצונו העצמי של בעל ההכרה הנפלשת.

ובכן כך: אין חשיבות להם, למעשים עצמם ולמפעלו של האדם, לפועל חייו. כל מה שקובע את המציאות לגביו הינו רגע הווה בו תודעה כלשהי מהממת את תודעתו. איך נאמר, נצחון החריזמטור, השרלטן, תרועת האדנות של כל מהפנט פסיכופט ומטיל טרור רוחני. נכון, יש גם מעשים בעולמנו, ועשייה יוצרת מושכלת, אך אלה, אליבא דהגל, כל עיקרם בכך שהבונה והיוצר שיכלל את כלי עבודתו ומתוחכמותו הדורסנית במאבק התודעות, כך שהעבד הפך מצויד כרגע באמל''ח המתאים ליטול את השילטון הרוחני.

כך, הופך הדמיורג הגל בהבל כישוף מילולי את המעשה היוצר למעש-רעץ שעיקרו ביכולת להטיל טרור רוחני ולשעבד. את מאבק רוחות הרפאים התודעתי הוא הופך למציאות הבלעדית, באמצעות להטוטנות הנסמכת על נסיך הפילוסופים קאנט, על ידי הענקת מעמד של בלעדיות אונטולוגית, לא לתודעה עצמה (נניח) אלא להכפפה הרגעית של תודעה לאחרת באמצעות רמיסה.

כל שרלטן נהיה כאן למלך, הכרוניקה של יצירה ובנייה ופועלו של האדם מצטמצמים לרגע מפגשו של אדם עם מטיל הטרור הרוחני או איש הסחבת וסוגר הדלתות המיתמם והחמקני. הזמן מתכנס לנקודה. אין אלה אגב דבריו של פופר, שראוי וחשוב לקרוא את ביקורתו, אלא ביקורתי אני, שגם היא מבהירה דבר או שתיים אודות מה שקרה בארץ הזאת, כיצד הפכה ארץ חמדת אבות לארץ האוכלת יושביה ואת הטובים בבניה. זאת מכורח שגיונו של אשף המילים הכבדות והמסורבלות, בנו של הפקיד הנמוך במחלקת הגזברות של מדינת וירטמברג שבגרמניה, המרצה חביב הממסד מאוניברסיטת יינה, גיאורג וילהלם פרידריך הגל.



פרחי הרע: ניצני האטימות והבגידה בצלם ובמציאות


נטישתה של רחל המשוררת למוות קשה מצד חבריה אנשי תנועת העבודה, וגירושה כמצורעת מדגניה, המסופרים בסקירתו הנפלאה של אורי מילשטיין, הינם אחד הגילויים האופיניים.

גילויים אחרים של מוסר הגנגסטרים הודגמו ברשימות למטה.

כך, אזכיר רק מעשה קטן, אך בעל ערך אינדיקטיבי מובהק, של דן בן אמוץ, שהוזכר למטה, מעשה ידיו להתפאר של החינוך לדמות הצבר החדש, כפי שיושם בהרחבה בפנימיית בן שמן ובפלמ''ח: ברגעים המתמרחים כמו מסטיק באחד המוצבים בדרום, הוא מכניס, ''סתם כך'' צרור בגמל שהסתובב בשטח בשלווה, על מנת לראות את ניתור הפגיעה, גסיסתו ומותו המיוסר, לקול תרועת ההנאה שלו וחבריו.

נזכרת למטה, ויפה שכך, גם תרומתם הנרחבת של חברי קיבוצים לצבא. אך יש לכך גם היבט נוסף: במציאות הרמטית למדי של מאבקי תודעות בין חברים, וכן במציאות הרמטית של קליקות שונות שחבריה מטפחים זה את זה ללא זיקה להישגים ממשיים, קיים צורך לקריטריון חיצוני ואובייקטיבי להישג אמיתי. ממש כמו באוניברסיטאות, שם המציאות של קליקות שררה דומה מבחינות רבות, ואת הקריטריון האוביקטיבי מספקים ההישגים באוניברסיטאות בחו''ל, כך את תפקיד הקריטריון האובייקטיבי ליכולת מספק השרות הצבאי. זה יקבע לשבט ולחסד אם תנהל את ענף הלול או תשובץ בתפקיד ניהולי במפעל, או שתהיה שואב מים ומדיח כלים בחדר האוכל או בולס אספסת.

זוכרני שבלימודי הפסיכולוגיה שלי בארצות הברית השתתפה בקורס לטיפול קבוצתי גם אשה יהודיה מבוגרת, ניצולת שואה ששהתה תקופת מה בקיבוץ, והיגרה לארה''ב לאחר מכן. ברגע מסויים, כשדובר על סגירות ואטימות לזולת, נשברה אישה זאת באופן לא צפוי, תוך בכי נורא. לאחר מכן אמרה שאת ההתעללות והאכזריות הרוחניים כלפיה מצד חברי הקיבוץ אינה יכולה לשכוח, מצב בו אשה שהצליחה לשרוד את השואה ולפתח כוחות ומשאבים אישיים הושמה לחוכא ואיטלולא ובוזתה פעם אחר פעם. בפרט, חשה שם ביחס החברים כלפיה מעין קלון אישי המאפס אותה כאדם והנכרך סביבה, גם כשאלה השתדלו להתנהג באמפטייה וברוך הולם. שוב ושוב פרצה בבכי, שנוחם רק כשאנו, חברי הקבוצה, חיבקנו אותה כולנו זמן ממושך, באמרנו לה שהתקופה הההיא חלפה ללא שוב, והיא כיום במציאות אחרת, טובה ומטפחת.


חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


קשרים רופפים - תגובה קצרה למאמר ארוך.
נתנאל ראוך (יום שני, 17/06/2002 שעה 14:51) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מר שרון שלום רב.

[הערה: אינני מכיר הכרות טובה מדי את סיפור/מיתוס ביתניה]

שמחתי מאוד אל מול האפשרות לקרוא מאמר שלך, שציפיתי שיאפיל על התגובות, שכפי שכבר ציינתי באי אלו מקומות, הן מעמיקות מאוד ומעניינות ביותר.

אך מה אומר ומה אגיד, יצאתי כלעומת שבאתי.
לדעתי, הגישה שבה אתה נוקט יוצאת מגבולות הביקורת הדי פובליסציטית לעבר הסקת מסקנות ושימוש מגוייס באנקדוטות על מנת להמשיך ולהעצים את הגל התוקף שלך.
לצערי, לא חסרה לנו כתיבה כזו.

חרה לי מכל ההתעלמות המוחלטת שלך ממשנתו של פ.ג. הגל, עד דרגות של סילופה, כנהוג בחוגים רבים, שאינם בוחלים בכלום, ומוסיפים על עצמם סתירות, כנראה בשל שהאסוסיאציה הראשונה לשמו של ההוגה החשוב הזה, הינה דיאלקטיקה->מטריאליזם דיאלקטי->מודרניזם.
ובוודאי שעליהם להראות כיצד הגל הוא איננו מקורי, וקאנט הינו הנשגב בדואליזם האישי הזה. אני מקווה שאני טועה. ניחא.

לגבי הפרטים האישיים שהבאת על הגל -
זה היה דווקא בנו של פקיד *גבוה* באזור הגרמני שציינת.
וכן לאחר מותו, לאחר שהובנה תורתו של הגל [וראה כתביו של ליאו שטראוס על מתודת הגילוי] כבעלת מאפיינים ליבראליים ואנטי-לאומניים, בניגוד למה שנחשבה, תלמידיו של הגל נרדפו בידי המשטרה באופן נחרץ ביותר.

המשפט המצוטט מבוב דילן הוא כמעט מטונומיה עבור התנועות, או יותר נכון- משבי הרוח, של הניהליזם והדקדנס.
בחינת שבירות הערכים, האמת הגדולה, המטא-נאראטיב, אי-יכולת המדע המודרני להושיע, לסדר, להפריד, לאבחן.
כיצד גישה פוסטמודרניסטית זו של חברי ביתוניא מתקשר עם ההיסטוריזם של הגל?
זה המצביע על המהפכה כנגד המדינה הרומסת את האדם,
שכל תכליתה בעיני הגל היא לרסן את השאיפות האגואיסטיות של היחידים, כפי שמתאפיינות במוסר הדרווינסטי-קפיטליסטי.

ידוע לי כי קיימים פירושים שונים, מגוונים ורבים לכתביו של הגל [ישנם גם כתבים שלכאורה נכתבו על ידיו], וכי משנתו של הגל [למשל התייחסותו ליהודים] היתה דיאלקטית בעצמה.
אולי בשל כך הסקת את שהסקת, שעל זה אומר כי צריך להתייחס גם לאדם כיצור בעל 'תבונה', מושג חשוב מאוד אצל הגל, כפי שבוודאי שמת לב מהכתוב לעיל.

תיקון קטן - לגבי שפינוזה - ראוי לומר -
''אלוהים - דהיינו הטבע הטובע''.

בברכה,

נתנאל ראוך.
_new_ הוספת תגובה



ברכות
אלכסנדר מאן (יום שני, 17/06/2002 שעה 16:35)
בתשובה לנתנאל ראוך
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מר ראוך הנכבד,

ברכותיי לקראת שובך לכתיבה לפא''צ, הלוא הוא פורום ארץ הצבי, ונשמח מאוד לפרסם כל מאמר שתמצא לנכון, במיוחד מתחומי הפילוסופיה האירופאית.

בברכה

א. מאן
_new_ הוספת תגובה



תודה.
נתנאל ראוך (יום רביעי, 19/06/2002 שעה 14:20)
בתשובה לאלכסנדר מאן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מר מאן שלום רב.

תודה רבה על הברכות, זה בהחלט נעים לראות.

כרגע אני טרוד בעניינים שונים שאני דווקא סבור
שיוכלו למצוא פירסום כאן בשלב מסויים, בין היתר תגובה ל'אלטנוילנד האלטרנטיבי' של שני ההוגים החשובים - עדי אופיר ['לשון לרע', עם-עובד, 2000] ואורנה אזולאי, מנציגי השמאל הפוסט-ציוני.
כן אני מעיין בהשגות על התיאוריה הפורידאנית, ובתיאוריה עצמה, ממבט שהוא ביקורתי, כך לפחות אני מקווה.

צר לי שאינני יכול להיות פעיל יותר משאני כיום בפורום עשיר זה, אך אני מצפה לשינוי בנוגע לכך, ללא קשר למרחק הסביר שיש לו עוד ממני...

שוב תודה ובהערכה,

נתנאל ראוך.
_new_ הוספת תגובה



מאבק התודעות, ניהיליזם אלימינטיבי, ופוסט מודרניזם
מיכאל שרון (יום שני, 17/06/2002 שעה 20:12)
בתשובה לנתנאל ראוך
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

לנתנאל ראוך,

מאבק התודעות הינו מרכזי להגליאניזם. מדובר בגישה תהליכית, בה תודעה מאופסת על ידי משניה. חברי ביתניה היכירו את הגל בוודאי דרך המטריאליזם הדיאלקטי. אבל שים נא לב שהפרקטיקה המחשבתית של המושפע מגישה זאת לעולם אינה מגיעה לשלב הסינטזה - רק ברמת הרטוריקה בלבד - אלא נשארת בתנופת ה''אנטיתזה'' ההבזקית, תוך איון מתמיד (נושא שסרטר ביש והאין הפנה לכוון פורה ביותר, אבל חברי ביתניה לא היכירו את סארטר). כך, איון זה נעשה דורסני ברמת הפרט, דהיינו ניהיליזם מאיין ואלימינטיבי גרידא. אשר לרטוריקה האופפת את אידאל הסינטזה הערטילאי שברקע (נו טוב, מדובר בעניין סטיכי, אבל בינתיים אנו חיים ופועלים), ניתן להזכיר כי ב- 1944 בתקופת השיא של העריצות והגולגים, הכריז סטלין כי תקופת הדיקטטורה של הפרולטריון נסתיימה, והיגיע שלב החברה הסוציאליסטית. זאת בתקופה בה עריצותה הדורסנית של המדינה היתה בשיאה.

אשר ל''פילוסופיה של המשפט'' של הגל, אליה אגב מתייחס פופר, ואשר הדים לה אני מוצא בביקורתך, כאן אתה מתפרץ בדלת פתוחה. שכן נטישת שלב הפרטיקולריזם, עשוי גם להתפרש באופן פרספריקטיבי (המלצתי/מחייב) המוביל להמלצות לדיכוי אקטיבי ולא כשלב היסטורי סטיכי. גישה זאת היא אכן שהפכה את הגל לחביב הממסד.

אבל שלב זה, כשלב הסינטזה בכלל הוא בבחינת אופק לא אופרטיבי בפרקסיס. תחושתי היא שאכן חלפה במוחו של הגל תובנה מסוג זה, כאשר הבין שהן מאבק התודעות בפנומנולוגיה של הרוח, והן שני שלבי האיון, זה של האדון וזה של העבד, ב''דיאלקטיקת האדון והעבד'' - כל אלה מטים את הכף לפרקטיקה של ניהיליזם ואמורפיות מאיינת, העשוייה להנקט על ידי הנתקלים בגישתו.

אכן, חברי ביתניה, גם אם לא קראו את הגל במישרין(ואיני בטוח בכך, שכן האינטלקטואל המרקסיסטי גולש דרך ההגליאנים הצעירים לאב המייסד - הגל, בהכרח סטיכי) בוודאי ניתקלו בהעמדתו על ראשו על ידי מרקס. זאת ברוח דיאלקטיקת האדון והעבד, הנשארת בשלב האיון.
כמובן, ניהיליזם מאיין זה של חבורת ביתנייה ''זוקק'' ומוקד עוד יותר באמצעות ניטשה, אך לדעתי השילוב בין מרקס/הגל וניטשה הינו קטלני במיוחד. הן ניטשה והן סארטר מטים את האיון לכוון המחייב את החיים. ואילו המקור לאיון הזה, הגל (דבר הניסתר תכופות מעיננו בגלל קונסטרוקציית האופק של הסינטזה) הינו בעליל אלימינטיבי שוללני. כך למשל, תוכל למצוא טינה ניהיליסטית גודמת זו לחיים בשפע ביצירתו של חיים ברנר. אשר לתפיסת המפוררת של הווה המתכנס לנקודה, הרי זו אכן בעיית הפרקסיס המרכזית של הפוסט מודרניזם, ומועצמת עוד יותר בגישת הדקונסטרוקצייה של דרידה.

בברכה,
מיכאל
_new_ הוספת תגובה



פנומנולוגיה תודעתית של בן 17
מיכאל שרון (יום שני, 17/06/2002 שעה 21:31)
בתשובה למיכאל שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בהקשר להווית ביתניה, והאמורפיות הניהיליסטית האלימינטיבית, יתכן שאני יודע במה המדובר שכן עברתי שלב תודעתי/רגשי דומה בגילי 16-17 (הגם שלמדתי בתיכון במגמה מטימטית/פיזיקלית..)

ארשה לעצמי להחשף ולצטט מיומני מתאריך ה- 24 מרץ 1967 :

מה שאכתוב עכשו לא יכתב מתוך בסיס של התרגשות הנחוצה להשראה. אני עייף לדאבוני, ובודאי אכתוב זאת בשטחיות. זו הדרך היחידה שלי להרגע.. למעשה, בשעת כתיבה כזו, אל כרחו רץ לו העט, וכותב דברים שלא חשבתי להגידם, על פי רוב שטחיים.. הגעתי ל''ניהיליזם'' בצורה איומה והרסנית. החיטוט במוחי הגיע למימדים מופרזים ומדאיגים. כל תופעה שנותנת הנאה, איני יכול להמנע מלהרגיש אותו רגש שאיני יודע מהו [דבר שהינו פרי] התפתחות טבעית [בעוד] מקודם, לא כך. חטוט עצמי אין סופי, ומכאיב. אך איני מזוכיסט. הדבר משול לויכוח בעל אין סוף דרגות בין שני פסיכולוגים מומחים, כאשר כל אחד מנתח מניעיו של השני למה שאמר זה עתה עליו עצמו. זהו דבר מפלצתי. אין זה כמובן ניהיליזם במובן המקובל, כלאמר כפירה בערכים קודמים. חלילה (מטרת החיים וכו').

הכעס מהנה, הבכי מהנה, הניהיליזם מהנה, פיוטיות מהנה, וההכרה שהדבר מהנה מפחית מערך ההנאה, כלומר אם מכירים אנו בדבר מסויים ובמניעו, חשיבותו אפסית כמעט. אם יודע אני שאני נהנה, כמעט ואיני נהנה. אך יתכן וההכרה בעובדה שהדבר שטחי מפחית מערך שטחיותו, וכך [עד ל] אין סוף לכל דבר שקיים.

תחילת העניין בין הפסיכולוגים הנו בויכוח, כאשר לפתע אחד משסע השני ואומר לו: אתה טוען דבר זה וזה. אך אני יודע שטענותיך ומחשבותיך נובעות מהרגשת גדולה (או כל דבר אחר) הנובעות מתסביך כזה וכזה. אומר השני: אמנם בטענך זאת יש לך עלי הרגשת גדולה, אך אתה טוען זאת משום שבילדותך קרה לך דבר כזה וכזה. אומר הראשון: אהה, גיליתי! הורמונים נשיים מסוימים מניעים אותך בטענותיך - וכך לאין סוף.
זהו משל לחיטוט האיום המתנהל במוחי ללא מוצא, ואשר לפעמים גובל בהרגשת חוסר אונים איומה- --
[כאן הובאו דוגמאות]
כך קשה להגיע לכל מסקנה הגורמת קורת רוח.. יתכן שזהו תוצאת המדע המכוער ביותר - הוא הפסיכולוגיה, בית החרושת להריסת חיי האדם - ובכלל, לא אשליות היא הורסת, כי אם את כל המציאות שהוא יצר לעצמו. זהו מעגל שקשה לצאת ממנו, מוביל לאובדן כפי שנדמה לי (אולי אפילו לא אנשא כניטשה המעונה).

[ובהמשך]

סתם רעיונות שלי למען לא אשכח:

אינטואיציה: אותו מרכז במוח המהווה מחשב אלקטרוני מסובך ביותר, המסוגל לתפוס את הנסיבות המקיפות אותנו. אצל מתימטיקאי מנוון יותר מרכז זה. יוצאים מן הכלל המתימטיקאים הגדולים - איינשטיין וכו'. לכל החיות קיים מרכז זה, אך הסופר נעלה עליהם בכך שדרך ההכרה בכל זאת יש לו שליטה מסויימת על המרכז התת הכרתי. הסופר יכול לכתוב תודות לעבודה הטכנית שעושה המרכז ההכרתי. המרכז ההכרתי מתפתח על חשבון המרכז התת הכרתי, ואולי, מי יודע, יש ביניהם איזה תאום [מבחינה זו]
מתימטיקה: אותו ''כוכב'' שאחפש בו מפלט יותר שטחי מן ''הספקות המענות אותי''

הניסוחים כמובן קלושים, ואינם ממצים אף במאית. כל מה שתחשוב אתה [פנייה אל עצמי לעתיד] חשבתי כבר (נסוג בי)..
_new_ הוספת תגובה



על-דיאלקטיקה.
נתנאל ראוך (יום רביעי, 19/06/2002 שעה 14:10)
בתשובה למיכאל שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מר שרון שלום רב.

אני חושב שאתה משייך לקיומה המתמשך של האנטיתזה, לשלילה [שיכולה להפוך לאחר מכן גם לשלילה של השלילה] קשר חזק מדי ל'אין' האקזיסטנציאליסטי והפוסט-מודרניסטי, ובמידה מסויימת - הניטשאני.
לדאבוני, הקשר הזה ממיט אסון על שיטתו של הגל, כפי שניסיתי להראות בהודעתי הקודמת בפתיל זה.
למעשה, אני סבור כי אילו היה הגל קורא את הדיון הזה ביני לבינך, היה מכריז עליו כעל מעין התנצחות עליונה המוכיחה את שיטתו, קרי על-דיאלקטיקה.
הודעתך לטעמי היא דיאלקטיקה בין הדיאלקטיקה לבין האין המצפה לה בעל-צידה האחד. ובכל זאת- היא קיימת!

וברצינות יתרה - הגל הסתמך על הקביעה הידועה של שפינוזה [כמעט ידועה כמו המשפט הלטיני אותו ציינת] -
''כל קביעה היא שלילה''. הגל למעשה הוסיף למשפט -
vice versa. ובכל זאת - את המשפט הוא הוקיר מאוד.
ונתן דוגמה כי שלילתו, כלומר ביקורתו של שפינוזה על שיטת דקארט וחשיפת הפגמים בה [אם יורשה לי לציין כי ביקורת המטפיזיקה הנפלאה של שפינוזה העמידה לה יורשים רבים, ויש הטוענים כי הצמיחה משם גם את סופה של שיטת יוצרה, דבר שלו אני מתנגד, וראה טענותיו של רן סיגד מאונ' תל-אביב כמדומני] הייתה בעצמה גילוי -כלומר בעצמה ''יש''. הגל הרי התחיל את עבודתו ההגותית בחשיפת מהות השקר - לשיטתו מדובר בחלקי, בשבור, במנופץ. [וסלח לי - האם קיים combo ניטשאני-הגליאיני גם לאחר שזה נאמר?]
רוצה לומר - ה'אין' ההגליאני הוא בעצמו יש. [כה ישן המשפט הפרה-סוקראטסיאני היפהפה הזה]
הוא כופר אבל ממשיך בדאילקטיקה -ממשיך בתנופה הדינאמית.
מעין 'הינף חיוני' כשל ברגסון.

אני מוצא בשיטה זו כמעט יופי פיוטי, אבל כזה שהוא בהחלט נפרד מתקופת הפוסט-מודרניזם, ומההשלכות מרחיקות הלכת של 'מות השפה' הזה על אומנות שאפשר לכנותה ככמעט פוסט-פוסט-מודרניסטית.
וראה שירתו של פול צלאן, אל מול [או לקח - (רלגיוזי?)] ז'אק דרידה הנהדר שציינת.

עוד צפויות לנו רבות בעניין זה.

בברכה כנה,

נתנאל ראוך.
_new_ הוספת תגובה



לקח 80 שנה לגלות
אבי (יום חמישי, 19/09/2002 שעה 18:01) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

שמה עושים בקיבוצים זה פשוט שבירת אופי (גם אם לא מודעת).
מי שמצליחים להתגבר על-כך ולעזוב את הקיבוץ הם פשוט גיבורים.
_new_ הוספת תגובה



עלוב ומשפיל
סתם אחד (יום רביעי, 07/10/2009 שעה 18:12) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מה לפסיכולוג בתוך קבוצת צעירים המנסים ליישם יהדות בתוך ציונות?
של נעליך ואני תקווה שחדלת מכתיבה עלובה שכזו
_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי