הימים הם ימי חודש אלול, חודש חשבון הנפש, הסליחה והרחמים.
בבתי הכלא יושבים אסירים, רובם פושעים.
אינני יודעת כיצד הם מנצלים את זמנם שם; האם בחזרה בתשובה הם עוסקים? אך אני די בטוחה כי קורבנותיהם עדיין מתמודדים עם הנזק שגרמו להם אסירים אלה.
רוצחים, אנסים, גברים מכים, גנבים, שודדים, סוחרי סמים, עברייני אלימות, עברייני צווארון לבן ועברייני צווארון כחול – הם כולם אנשים אשר עברו על החוק, פגעו באחרים ובזכויותיהם, הורשעו ונשלחו למאסר כצעד של
ענישה.
להדגיש: צעד של
ענישה – בראש ובראשונה!
הענישה
מטרתה העיקרית של הענישה בהגות היהודית, מושתתת על
בסיס מוסרי, כפי שהמוסר נתפש בתורה - ללא התחשבות (כמעט) בנסיבות מקלות, אלא רק בכוונת העבירה ובעבירה עצמה. מצבו הסוציו-אקונומי של הנאשם לא מעניין את היהדות בבואה לפסוק את מידת העונש.
היא רואה לנגד עיניה רק דבר אחד: את העבריין כמבצע עבירה.
לכן, אין תזכיר מבחן, אין עדי אופי, אין הנחות ואין מבצעים!
המבחן היחידי הוא:
שגגה או מזיד.
אם בשגגה נעשה הפשע – יאפשרו לרוצח לברוח לעיר מקלט (שם יחיה את חייו עד למות הכהן הגדול), ואם במזיד רצח את רעהו – הדין הוא דין מוות ואין נפקא מינה אם הרוצח איבד לרגע את שליטתו, או אם תכנן מראש את פשעו.
הזמנים המודרניים הביאו עימם את התפישה של
היחיד כעומד במרכז העולם, במקומו של הציווי המוסרי/תורתי. הפרט, ה''אינדוידואל'' נתפש כחשוב יותר מכל, יותר מהקהילה, יותר מהמשפחה והוא זה אשר הכול מסתובב סביבו. מכאן, צרכיו של הפרט, מניעיו, הווייתו ומאווייו – הפכו לעניין המרכזי ולעניין העיקרי בהוויה האנושית – מה שהיווה קרקע פורייה לצמיחת תיאוריות פסיכולוגיות ומקצועות חדשים בתחום הטיפול, השיקום, התרפיה, הפסיכיאטריה ומה לא.
קשה לתקוף או להעמיד לביקורת את נחיצות הטיפול בנפש האדם, תחום אשר הפך למושרש בצורה כל כך בלתי מעורערת, עד כי אי אפשר לדמיין את החיים המודרניים בלעדיו. אולם יש להבין כי בהיבט החברתי, השתלטות המדיה הטיפולית על בתי המשפט (לענייננו כאן) הוא
טרגדיה חברתית בהתהוות, כאשר העיקר נשכח והטפל טופח!
כלומר,
הנסיבות לביצוע העבירה היו לעיקר, וכפועל יוצא מכך – שיקום העבריין, תחת שהעבירה עצמה תעמוד במרכז וכפועל יוצא מכך – ענישת העבריין. (להבהיר, אינני מתכוונת לרכיב הנסיבתי שמרכיב את העבירה, אלא לפרופיל הסוציאלי של העבריין, הפרופיל הנתון לביקורת גורמי הרווחה ולמניפולציה שלהם).
דוגמא להמחשה:
אדם דרס למוות אם ובנה כי נהג תחת השפעת אלכוהול.
האם האיש התכוון להרוג שניים חפים מפשע?
בוודאי שלא.
נניח כי
אשמתו לא הוכחה ואנו
בספק לגבי מניעיו.
האם נכניס אותו לכלא?
לא!
האם נכניס אותו לכלא רק כי נרצה להרתיע אחרים למען ייראו וייראו?
לא!
מדוע?
מכיוון
שהמוסר לא יכתיב לנו לעשות כך, והוא עולה על השיקול החברתי.
עתה נניח כי
הוכחה אשמתו של הנאשם, אך בנסיבות העניין הנדון - לבית המשפט ברור כי
ענישתו לא תהווה הרתעה לציבור מסיבה כלשהי.
האם נוותר על כליאתו?
בוודאי שלא.
מדוע?
שוב: מכיוון שהבסיס לענישה הוא
ההיבט המוסרי ולא ההיבט החברתי.
שאם לא כן – חוטאים לעיקר ומפספסים את מטרתה העיקרית והמהותית של הענישה.
רעיונות הומאניים של שיקום, טיפול וכו' – אין מקומם בבית המשפט: אדם שהיכה, רצח, גנב ופשע – לא מגיע לו כי יישב בבית הבראה לעבריינים, אלא מגיע לו ומגיע לנו כחברה מוסרית כי יישב בכלא.
עם כל הכבוד לפוליטיקה, רוצח ילד יהודי בדם קר – דינו מאסר עולם או מוות. אך אם נשלח אותו למאסר עולם – ולאחר שנה נשחררו בעסקת שבויים, עסקת טיעון, או עסקה אחרת בשל שיקולי מדיניות הרי שאנו במו ידינו גורמים
לזילות המוסר ובמקביל לעידוד הפשיעה [במקרה זה – פשיעה לאומנית].
הסליחה
הסליחה שייכת לנפגע העבירה, לקורבן. הוא ורק הוא רשאי ''לסלוח'' למי שפגע בו. זהו לא תפקידו של בית המשפט לסלוח לפושע,
ואין זה תפקידו של בית המשפט להתחשב בסליחת הקורבן.
בית המשפט – לא מייצג את הנפגע אלא את החברה.
מצער הדבר כי פסקי דין רבים מלמדים על התחשבות השופטים בסליחת הקורבן לפושע, ובהבעת החרטה של הפושע – שניהם מעשים זרים לעבירה שכבר בוצעה אשר שום סליחה לא תבטל את השלכותיה, ושום מחילה שלאחר מעשה לא מבטלת את קיום המעשה הנפשע שבוצע בעבר ואשר על פיו ייקבע הדין.
הנקמה
יש הנוטים להציג את הענישה כביטוי נחות ליצר הנקמה (הנתפס כנחות עוד יותר).
להבהיר, הענישה אינה תוצר של רצון הנקמה.
הענישה היא עניין מוסרי של ''תשלום'' על ביצוע עבירה.
אמנם ''על הדרך'', יש והענישה אף מספקת את יצר הנקמה של נפגע העבירה, אך אין שום פסול בכך! הנקמה בהיותה
רגש אנושי ונורמאלי אינה צריכה לסבול מ''רייטינג'' נמוך או מחוסר לגיטימציה. במצבים מסוימים הנקמה היא רגש חיובי. למשל, בעת מלחמה, שכן באויב יש להכות בלא רחם עד לתבוסתו המלאה ו
רגש הנקמה תורם לכך. זהו צעד הכרחי מבחינה קיומית וגם צעד מוסרי.
על פי היהדות, הנקמה על הריגת אדם בידי אויב היא מוסרית ביותר כפי שהדבר בא לידי ביטוי באמירה ''
ה' ייקום דמו'' (הי''ד).
ועוד, נפגעי עבירה אשר אינם מבקשים נקמה באדם שפגע בהם, למשל נפגעי עבירות אונס וניצול מיני – מדגימים לנו כיצד היעדר רצון הנקמה מצידם מעיד על ''פגם'' נפשי שלהם (אשר לרוב הוא תוצאה של העבירה שבוצעה).
ויתור
נפגעי עבירה רבים מוותרים על זכויותיהם מסיבות שונות ומגוונות השמורות עימם. לא כל וויתור מעיד על סליחה ולא כל מאבק על הזכויות מעיד על רצון לנקמה.
יחד עם זאת, הויתור וסיבותיו הם עניינו של נפגע העבירה בלבד ולא של בית המשפט; הויתור נושא פניו אל העתיד ואילו בית המשפט דן על מעשי עבר.
בית המשפט אינו נוקם, אינו מוותר, הוא אינו סולח ואין תפקידו לחנך או לעצב את החברה ולכן לא ראוי כי מתפקידו של בית המשפט יהיה גם לשקם את הפושעים: בית המשפט שואב את כוחו מהחברה, הוא משקף את הלך רוחה המוסרי כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחוקיה והוא דואג להוציא אל הפועל את ערכי החברה שבה הוא פועל וממנה שואב את כוחו, ככל שערכים אלו ''תורגמו'' לחוקים.
חבל שגורמים אינטרסנטים השייכים לעולם הרווחה, האקדמיה, הטיפול, והשיקום ועוד, הפכו את בית המשפט לכלי שרת בידיהם ממנו הם שואבים כוח ופרנסה.
מאז ומעולם מתקיים מאבק קשה ואכזר בין הטוב לבין הרע, בין המושחת לבין הטהור, בין הראוי לבין המגונה, בין השקר לאמת. על הטוב לנצח את הרע בכל יום ויום. מצב הטוב אינו נחות לרע בשום אופן. לכן, אין לחשוש מהתגברות תחכום העבריינים ומשכלול שיטות הפשיעה כתוצאה מהחמרת הענישה: כפי שהם יכולים, גם אנחנו יכולים ואף יותר מזה: אנחנו מוכרחים.
כי אם איננו מסוגלים להתמודד עם הפשיעה – אבוד לנו מראש.
ענישה, נקמה, סליחה, וויתור
נא תדברי בשם עצמך
