קדימה לקואליציה – מה המחיר או בכל מחיר

המאמר מתפרסם בעת ובעונה אחת באתר המחבר זרקור.

ממשלות ישראל מאז יסוד המדינה היו ממשלות קואליציונית. אם בתקופת מועצת המדינה הזמנית (14.5.1948-10.3.1949) ההרכב הקואליציוני היה מאולתר למדי, בממשלות הבאות היו אלה קואליציות כפי שמוכרות כיום. בממשלה הראשונה היו מפא''י, המפלגה הדתית (המזרחי בעבר) והפרוגרסיבים (בעבר חלק מן הציונים הכללים, מאוחר יותר הליברלים העצמאיים – ל''ע). בשנייה נוספה גם אגודת ישראל. ברביעית נוספו הציונים הכלליים. במרכז הפוליטי הייתה מפא''י או המערך עד למהפך בשנת 1977. נציין שבן גוריון, שהיה בעל תפיסה חילונית מובהקת בכל הקשור לאופי המשטר, הייתה לו הערכה וזיקה למורשת ישראל במובן הרחב. הוא שיתף את הדתיים בממשלתו, לא רק כתומכים פוליטיים, אלא גם בשל היותם דתיים מתונים וציונים כמו האישים מקרב מנהיגי המזרחי בעבר, המפד''ל לימים. בתקופת בן גוריון היו שתי מפלגות מנודות: חרות, מימין, ומק''י, משמאל.

באנציקלופדיה הממוחשבת ''ויקיפדיה'' מופיעים בקטגוריה של מפלגות בישראל 85 ערכים. כלומר, עד כה היו בישראל כמספר הזה של מפלגות אשר במועד זה או אחר התמודדו במערכת הבחירות, כשבמערכה אחת נוספו כמה ונעלמו אחרות. בבחירות הראשונות בישראל התמודדו 11 רשימות: מפא''י, מפ''ם, תנועת החרות, הציונים הכללים, המפלגה הפרוגרסיבית, חזית דתית מאוחדת (המזרחי), אגודת ישראל, ספרדים ועדות המזרח, רשימת הלוחמים (לח''י) של נתן ילין מור, מק''י והרשימה הדמוקרטית של נצרת.

התנועה הציונית היא שהורישה למדינת ישראל את המפלגות, אשר עם כל הפיצול הפוליטי שאפיין את ''המדינה בדרך'', הייתה בו ברכה. המפלגות הן שהיוו את התשתית לדמוקרטיה בחברה הישראלית. חברה זאת הייתה מורכבת ברובה ממהגרים שבאו ממדינות אוטוריטאריות, או רודניות, במזרח אירופה, ואחר כך מאפריקה ואסיה, שלא ידעו דמוקרטיה מהי. אגב, העלייה מרוסיה, שאנשיה התנסו במשטר רודני רצחני, בהגיעם לכאן, לפני נפילת ברה''מ ובמשטר סמכותי לאחר קום ''חבר העמים'', רבים מקרבה היו רוצים לראות אדם חזק עומד בראש השלטון. משום כך, גם עלייה זאת אינה ערך מוסף בתחום התפיסה הדמוקרטית הצרופה.

המפלגות בישוב ואחר כך במדינה היוו את התשתית של חברה פלורליסטית מבחינה פוליטית. אלא שהתאומה של הברכה הייתה לא בדיוק קללה אלא מכשלה פוליטית אשר לא אפשרה הקמת ממשלה יציבה של מפלגה אחת כשמולה אופוזיציה אחת וכמה מפלגות שוליות, כמקובל במרבית המדינות במערב.

ככה או אחרת, הממשלה הבאה תהיה גם היא ממשלת קואליציה. החידה הגדולה היא ממי היא תורכב. בראיון בטלוויזיה לא שלל אביגדור ליברמן, ראש ''ישראל ביתנו'', הצטרפות מפלגתו לקואליציה עתידית. גם האגף הדתי לאומני, והאגף הש''סי רומזים לשדכנים העתידיים שיש על מה לדבר. נראה לי שמבחינה זאת עליית החמאס הייתה לברכה פוליטית פנימית לישראל. שכן, סביב האיבה לתנועה איסלמית עוינת זאת ולמה שהיא הטיפה עד כה יש קונצנזוס די גדול, והבחירה בשותפים גם היא גדולה. אין לך אחדות ישראלית כמו חזית כנגד צורר מבחוץ.

בנסיבות אלה מדובר הרי בכיסאולוגיה ותקציבים. ומי שנהנה פעם מכיסא קשה לו להיפרד ממנו, ואם הוא נפרד, הוא משתוקק לחזור אליו. זה אמור שבעתיים לגבי מפלגות דתיות אשר נהנות מטל שמיים כאשר הם מסתכלות למעלה ומשמני הארץ למטה בכוון לכיסא.

בכל זאת, מכיוון שקשה מאוד להבין מה היא התרומה הייחודית במצעים של המפלגות הגדולות, ושמעון פרס אף טוען שאין הבדל בין ''קדימה'' לבין ''העבודה'', חשוב לדעת את ה-מי. עם מי הם ילכו או לא ילכו לחופה. האם, למשל, מפלגת העבודה תיכנס לממשלה כאשר הליכוד בפנים, או ''ישראל ביתנו''. האם מר''צ תסכים לשבת ביחד עם ש''ס, אף שמר''צ אינה אוכלת חרדים לתיאבון, שלא לדבר אם החברים של אפי איתם ב''איחוד הלאומי'' יהיו בפנים. למשל: מה תדרוש ש''ס כדי שיביאו את צאן מרעיתה ''אל המעיין''? בסוף השבוע נראו בבני ברק, מוקד חרדי מרכזי, כרזות שמהן נשקף עמיר פרץ בצרוף ''אמת''. אלו זוגות ייכנסו לתיבת נוח הקואליציונית?

ומה יקרה אם החמאס יכיר בישראל ויתפרק מנשקו? האם הקואליציה תתפרק בעקבות האירוע הזה? הרי בישראל, יותר מאשר אנו יוזמים, אנו מגיבים, נגררים אחרי אירועים שאחרים אחראים להם לטוב ולרע. או, שאלת השאלות: האם ''קדימה'' מוכנה לשבת עם ''הליכוד'' בראשות נתניהו? כל זה מעניין לדעת והכוונה לשמוע הצהרה פומבית עם מי מפלגה מוכנה לשבת בממשלה ועם מי לא. למצער, זה ייתן לבוחרים איזו אינדיקציה, איזה מצפן, איזו הצצה מתחת לשמיכות שמעל למצע.

---