בעקבות דו''ח דוברת

יש הרואים בדו''ח דוברת מהפכה חיובית במערכת החינוכית בארץ, ויש הרואים בדו''ח זה תוכנית הרת אסון. כל דו''ח ראוי שיתייחסו אליו ברמה של כבוד למערכת. אין לי ספק, שאנשים מכובדים מהמערכת החינוכית בארץ עמלו וטרחו להביא בפנינו – המנהלים, המורים, היועצים החינוכיים והילדים המאכלסים כיתות רבות בבתי הספר – איזו שהיא הצעה, כדי לשפר או לייעל את האווירה של בית-הספר.

יש לי בעיה עם אופן קריאת הדו''ח ועם ההתייחסות לפרטים בו. לכן אתמקד במאמר התגובה שלי בארבעה פרמטרים: הראשון – ביטול מקצועות יסוד. השני – יום לימודים ארוך. השלישי – סילוף עובדות והחטאת האמת, והרביעי – חידוש בתכנים פדגוגיים.

זו לא בעיה לחבר דו''ח תמורת תשלום. יהיה התשלום אשר יהיה, תוצאותיו יהיו נוראיות למערכת שבמקום לעשות בדק בית לעצמה, לאתר את הכישלונות ולנסות להתמודד עמם, בורחת מהבעיה, עוטפת אותה בנייר צלופן ומפטרת מורים שהיעד שלהם היה שליחות חינוכית ממדרגה ראשונה.

אני בוגרת יישוב ספר שהפך ברבות השנים לעיר. אל המקום שגדלתי בו הגיעו מורים שרצו לתרום ולעצב את אישיות תלמידיהם על פי הערכים שהביאו אותם למקום. כל תכניות הכשל שהובאו בהסוואה של תכנית חינוכית מצליחה מארצות-הברית, אנגליה, צרפת ואחרות נוסו דווקא על ילדי יישובי הפריפריה. התכניות לא צלחו. התלמידים הצליחו להתפתח בעזרת משאבי המקום. היום אני רואה את התכניות שנכשלו מככבות בערי המרכז, כמו האינטגרציה בין תלמידים בעלי-יכולת עם תלמידים שיכולתם מועטה. חטיבת-הביניים ''קרעה'' את הכיתות הבוגרות של בית-הספר היסודי והפכה אותן לעוד בית-ספר שהוא חטיבת-ביניים. מי נתן את דעתו לעניין העוסק בהתפתחות עולמו הרגשי של הילד? למה היה צריך הילד לחוות מעבר הסתגלותי נוסף כשהוא עדיין לא בוגר? ואם היה ראש עיר שלא רצה לחטב את מוסדות החינוך בעירו, הוא הוחרם. במקום לבדוק היכן הטעות היסודית, היכן הם מקורות הכשל, משרד החינוך מאפשר תחרות בין מכללות אקדמיות וכאלה שאינן עומדות בקריטריונים לנהל מאבק עם האוניברסיטאות המוכרות על גבם של התלמידים. שם המשחק הוא לא חינוך, אלא כסף!

מזמן אמרתי, שמי שחולש על משרות הוראה הוא אדם בינוני מאוד שהזיק למערכת החינוך במידה רבה מאוד. הפוליטיקה לא מכשירה אנשים בעלי שיעור קומה לתפקיד חינוכי. מי שנבחר לתפקיד זה, חייב לתת את הדין על תוצאותיהם של מדגמים נכונים ואמיתיים ולא עשויים היטב ומזוייפים. המדגם שהציב אותנו במקום העשרים ושלושה בהישגים, לא היה מדגם מייצג נאמנה, כי הנתונים של בתי-הספר הדתיים לא הוכנסו למדגם. יש כאן סילוף עובדות והחטאת האמת.

אני באה מהשטח ועיניי חשכו. המורים שאני עובדת עמם עושים את מלאכתם לא רק בבתי-הספר, אלא גם בבית. שיקום המורה שלא מביא את עבודתו הביתה ''ושורף'' שעות בבדיקת מבחנים, בהכנת מערכי שיעור מגרי חשיבה הבאים על חשבון שעות הבילוי המשפחתי שלו. שעות השתלמות אחרי יום עבודה מגלות את ההתמסרות הטוטאלית של המורים לעבודתם. אז גם לעבוד בפרך כל השנה לנוכח מעמדו הירוד של המורה ושכרו בארץ, וגם אחרי הקרבת שעות ארוכות בהכנה לשיעורים בסופו של דבר להיות מאויים בפיטורים. התהליך הזה חוזר כל שנה. אף אחד מכל אנשי האקדמיה, לא נתן את הדעת על התופעה של הצפת האוניברסיטאות והמכללות בסטודנטים להוראה. כמה מורים פגשתי ביום-יום שלי, שבאו לתחום בגלל החופשות, ולא בגלל השליחות החינוכית האמורה להעמיד אותם בראש ובראשונה בסדר עדיפויות ערכי. המון מורים כאלה. אם אין ערך להילחם למענו, מה עוד נשאר בחינוך הבינוני הזה? אלימות מילולית ואלימות פיזית ניבטות אלינו דרך אמצעי התקשורת. בני הנוער ''מחקים'' משפטים לא מוצלחים וירודים בשפה עברית עילגת של חברי כנסת ושרים האמורים לשמש מופת ודוגמא. אם אין שפה אין גם חינוך! החינוך לערכים בא קודם מהבית המייצג. הכנסת שלנו למשל, ההיכרות שלי עם האנשים היושבים בה היא דרך הצג של הטלוויזיה והמלל שאני שומעת דרך הרדיו. עוד לא ראיתי אנשים תאבי כסא כמו הנבחרים שלנו. אוי לאומה שאלה בניה, אוי לחינוך שאלו הם מדריכיו, מובילי האומה. אוי לאטימות הגדולה שהכאב על מותם של בני-נוער במועדוני בילוי לא נפסק וכמוהו הקטל בדרכים שצובעים את החיים שלנו בצבעים של קדרות מייסרת.

אדם שלא מאמין במורשת הערכית של עמו הציע לבטל את שיעורי התנ''ך והספרות העברית. אנחנו עם התנ''ך, עם הספר. מי הם אלה שיושבים במערכת החינוך על הכסא המרופד שלהם ולא נותנים את הדעת לערכי המורשת שלנו? איך אפשר בהינף יד להוציא את שיעורי התנ''ך והספרות שהם מחוברים אל הערכים השורשיים והתרבותיים של האומה הזו, שבזכות השפה, האמונה והייחוד שלה נשארה איתנה מכל רדיפות-הדת ההיסטוריות? איזה כישורים יש לכם לבטל את השפה העברית המקורית שהשתרשה לא רק בבתי-תלמוד תורה אלא גם בבתי-ספר ממלכתיים?

מי שמבטל את השפה, לא ראוי להיקרא איש חינוך. פתאום מצמצמים שעות בשיעורי תנ''ך וספרות ומשאירים את התלמידים עם תהום פעורה. הילדים שלנו בבית-הספר היסודי, בחטיבת-הביניים ובבית-הספר התיכון, גבירתי שרת החינוך, אינם יודעים להוציא משפט ציר (משפט מפתח) מתוך טקסט נתון. אינם יודעים לכתוב תמצית של חמישה משפטים. אינם קוראים ספרים. השפה שלהם נמוכה ודלה. האם העניין החמור הזה לא מדליק לך מנורה אדומה? אני לא ישנה בלילה, רק מהמחשבה שאנחנו העושים מלאכתנו בשטח, מזדעזעים כל פעם מחדש מהפערים הגדולים של השפה. חינוך לערכים בעיני הוא חינוך לשפה, חינוך לאמונה, לכיבוד ערכים. אם אלה לא קיימים בלכסיקון של דו''ח דוברת – אני לא מצאתי אותם – אז היכן הם?

עבודת הקודש שאני קוראת לה חינוך אינה מסתכמת בשעות הדומות לאנשים העובדים שלא במערכת החינוך. השעות שלי בפועל מתחלקות לעתים לארבעה או חמישה ימים. כאשר יש לי ימי תגבור בספרות או בתנ''ך, אני אפילו לא רואה את ילדי. אני עובדת במערכת החינוך עשרים וחמש שנים. ומעולם לא אמרתי לאם עובדת, שאני מחנכת את בנה, אל תצלצלי אלי בשעות הערב, כי אני עייפה. השעות שלי בשעות הערב מוקדשות להורים אכפתיים, שלא מבינים איך משרד החינוך המהולל שלנו לא מוריד או מצנזר תכניות טלוויזיה ירודות ובגלל הונאת הרייטינג משאיר אותן כפי שהן. אין כאן חינוך. יש כאן שפע של תוכניות סיאוב, תת-רמה ובגידה בשפה העברית. פעם קרייני חדשות לא התקבלו לעבוד ברדיו ובטלוויזיה בגלל שאין להם כישורי שפה. היום כל ארחי פרחי יכול להיות מגיש רצף, או קריין חדשות, כי אף אחד במשרד החינוך לא נותן דעתו על התכניות הנלוזות שילדים צופים בהם. אוי לחינוך שאלה הם מוביליו!! המקצועות שאני מלמדת לא תמיד הם שיעורים פרונטאליים. לעתים רבות הם עבודה בקבוצות כדי ליצור גיבוש חברתי וגיבוש רעיוני-תוכני של היצירה. האם יש מקום להשוואה עם שעות עבודה של אדם שאינו מורה? רק ההשקעה לספק לתלמידי גירוי מעניין וחשוב וללמד אותם את רמת השיחה התרבותית דורשת חשיבה ברמה מאוד גבוהה. איך הקולגות שלי שישבו לסכם את דו''ח דוברת יכלו להציע עצת אחיתופל כזו, שצריך להשוות את עבודת המורים לעובדים אחרים ושיעבדו משעה שמונה בבוקר עד 16.00 אחר-הצהריים? מי שעובד בעבודת הקודש הזאת, יודע בוודאות שאי-אפשר לשכוח מהתלמידים ומבעיותיהם, מההורים ומבית-הספר עד למחרת בבוקר. כל מי שעבד אפילו תקופה קצרה יודע, שהדברים הכתובים בדו''ח הם ערטילאיים ולא באים מהשטח. יש הבדל עצום בין הגישה של אנשי השטח לבין גישה של מי שלא התנסה והשתפשף ומציע הצעות לא מעשיות לחלוטין. ככל שאני מעמיקה בדו''ח הזה אני מגלה את פערי החשיבה של מחבריו. החינוך נתפס בעיניהם כחלטורה ולכן הוא אינו הבעיה. אז מה הבעיה? הם לא מבינים מדוע נציגי המורים מלינים?

אני יודעת בוודאות שיש מסגרות של החינוך הבלתי-פורמאלי – כמו בתי-ספר לבני-נוער בסיכון גבוה, בתי-ספר לחינוך מיוחד על כל מסגרותיו – שהדו''ח לא יחול עליהם. אבל במקומות שתהיה בהם התנסות בשנה הבאה, יוזרמו כספים לתוך קופת ראשי הערים. ככה זה עובד בפוליטיקה. זה לא עניין חינוכי. צריך לתת הצדקה לאיש שישב בראש הועדה ושהדו''ח נקרא על שמו. מה יהיה גורלם של בתי-הספר שבהם נעשית עבודת קודש? הם יאבדו את צביונם הייחודי. כי המהפכה החינוכית כביכול שמציע הדו''ח הזה, היא תכנית הרת אסון למוסדות כאלה שמוריהם עצבו חזון ושליחות להציל בני-נוער מאבדון. זה חינוך ערכי בעיניי להציל נפש אחת ולתת לה את המקום שבית-הספר עבורה הוא גם בית. דו''ח דוברת לא נותן לי את ההרגשה שבית-הספר הוא הבית שלי, אלא נותן לי את ההרגשה שמה שאני עושה או נלחמת בשבילו לא ראוי שיהיה שווה. כי השווה בעיניהם הוא הכוח של הכסף ולא כוחו של החינוך להאמין בעצמך וביכולות שלך ולהמשיך הלאה.

לא מצאתי מענה לתהליכים הפדגוגיים האמורים להשתנות כאשר מוצעת רפורמה בחינוך. אקלים בית-ספרי צריך שיהיו בו תהליכי למידה חדשניים, מפרים ותורמים באווירת בית-הספר, לצוות המורים ולתלמידים. התוכניות הלימודיות לא השתנו מאז קום המדינה. יש משהו שנקרא ''אימוץ'' שיטות שכשלו ויישום בשטח על-ידי מייצגי השיטות. הכיתות מאוכלסות מאוד ויש צפיפות גדולה. אין שיפור במעמדו של המורה, בהכשרתו ובתיפקודו. אין שיפור במיגור האלימות של הילד בבית-הספר. אנחנו מדברים על עולם רגשי-חינוכי של הילד, אך מה עם עולמו הרגשי-חינוכי של המורה? לא ראיתי התייחסות לשיפור שכרו ומעמדו של המורה. העובד כל-כך קשה ושכרו נשחק. רפורמה בחינוך אמורה להתייחס אל התוכן הפדגוגי, אל מעמדו של המורה, אל האקלים הבית-ספרי ואל עולמו הפנימי של הילד. לא ראיתי התייחסות המציעה שינוי או מהפכה בחינוך. מהפכה שתביא לצמיחה בכל הפרמטרים שהזכרתי.

יהודית מליק-שירן היא מנהלת המרכז לכתיבה יוצרת ע''ש שושנה מליק, בחולון.

---