הרהורים על ה 6 ביוני - D Day

לרגל הטקסים המרשימים, העצרות והנאומים שליוו את יום מלאת ששים שנה לפלישת בעלות הברית לאירופה כדאי לעצור לרגע ו''לעשות חושבים''.

האם באמת פני הדברים היו כפי שמתארים אותם היום? בכל מה שקשור להיסטוריה של מלחמת העולם השנייה התפתחו הרבה מיתוסים שאין להם כל אחיזה במציאות. אין לי כל כוונה (גם לא היכולת) להכנס כאן לדיון מלא על כל פרטי המלחמה. ישנה בכל זאת נקודה חשובה עליה כדאי להרחיב את הדיבור.

אחד הדברים עליהם חוזרים בלי הרף בכל הפירסומים הוא שנחיתת בעלות הברית בנורמנדיה היתה ''נקודת מפנה'' במהלך המלחמה. זאת שטות ממדרגה ראשונה. בלי לזלזל בגודל המשימה וההישגים של המבצע, זאת לא היתה ''נקודת מפנה''. אם המושג ''נקודת מפנה'' מתייחס לארוע ששינה את מהלך ההיסטוריה, או את מהלך המלחמה במקרה שלנו, אז במקרה הטוב פלישת בעלות הברית לנורמנדיה היתה בבחינת זרוז הקץ. באביב 1944 גורלה של גרמניה כבר נחרץ, ולמעט היטלר וקומץ הקנאים סביבו, היה ברור לכולם שזו רק שאלה של זמן. לגרמנים לא היה כל סיכוי לעצור את הצבא האדום, וללא פלישת בעלות הברית לנורמנדיה, כניעתה של גרמניה היתה נדחית במספר חודשים (אולי בשנה), אבל זה הכל.

אם מחפשים ''נקודות מפנה'' במלחמה, אז אין ספק שבכל מה שקשור למלחמה באירופה, נקודת המפנה האמיתית היתה סטלינגרד. שם נעצרה אחת ולתמיד שרשרת ההצלחות של הגרמנים, ולמרות הצלחות חלקיות בזירות משניות פה ושם, הם לא התאוששו אף פעם מהמכה שהם ספגו שם. היתה תקופה שייחסו מעמד דומה נצחונו של מונטגומרי באל עלמיין, אבל צפון אפריקה היתה חזית משנית בלבד, וההשפעה שלה על המלחמה היתה משנית לחלוטין. מערכה אחרת שהיוותה נקודת מפנה, אמיתית, במהלך המלחמה היתה קרב מידוויי שבו למרות נחיתות כמותית ואיכותית האמריקאים הצליחו לשבור את עמוד השדרה של הצי היפני כשחיסלו את מרבית נושאות המטוסים היפניות. בכך הוסר האיום המיידי על החוף המערבי של ארה''ב, מה שאיפשר לרוזוולט לאמץ את המדיניות של ''גרמניה תחילה''. קרוב לוודאי שהתוצאה הסופית של המלחמה לא היתה משתנה, אבל ללא הניצחון במידוויי, כל מהלך המלחמה היה נראה אחרת.

מה שלא מדברים עליו היום הוא שפלישת בעלות הברית היוותה נקודת מפנה אמיתית במלחמה אחרת, מלחמה שאז היתה עדיין רק בשלבי התהוות --- המלחמה הקרה. אם הפלישה לאירופה לא היתה מתרחשת, או שהיא היתה נכשלת, הצבא האדום היה מסיים את המלאכה בכוחות עצמו, וקרוב לוודאי שהוא לא היה נעצר בברלין. להערכתי הוא היה מגיע לפחות עד הריין אם לא היה ממשיך לצרפת ואיטליה. כל מפת אירופה שלאחר המלחמה היתה נראית אחרת. ללא נוכחות צבאית יבשתית מלאה באירופה, לבעלות הברית לא היה הרבה מה לעשות כדי לבלום את ההתפשטות הרוסית.

כדאי לציין בהקשר הזה שצ'רצ'יל התנגד מלכתחילה לפלישה לאירופה באופן עקרוני. הוא ניסה לשכנע את האמריקאים שעדיף לפלוש לבלקנים ולהגיע ישר למרכז אירופה בלי להתמודד עם החומה האטלנטית. זה היה בחלקו ניסיון לחזור על האסטרטגיה שלו ממלחמת העולם הראשונה שבאה לידי ביטוי במבצע גליפולי, אבל בעיקר זה נבע מכך שהוא חזה כבר אז את המלחמה הקרה, וראה בכך דרך למנוע מהרוסים את כיבוש מרכז אירופה. רוזוולט לא ''קנה'' את זה, וצ'רצ'יל נאלץ לוותר.

כל זה לא בא להקטין מגודל ההישג עצמו. הפלישה לנורמנדיה היתה מבצע צבאי שאין שני לו, מבצע שספק רב אם ניתן יהיה לחזור עליו אי פעם בעתיד.

שאלה מעניינת מהסוג של ''מה היה אילו . . .'', שצריכה לעניין היסטוריונים, היא אם הפלישה לא היתה מתקיימת, או שהיתה נכשלת, המלחמה היתה כתוצאה מכך מתארכת במספר חודשים. במקרה כזה הפצצה האטומית, שנוסתה לראשונה ביולי 1945, אחרי כניעת גרמניה, היתה מוכנה לשימוש בעוד המלחמה באירופה בעיצומה. האם היו מטילים אותה על גרמניה?

אי אפשר לסיים בלי להתייחס לארוע מנקודת מבט של עמנו. הפלישה לאירופה היתה כרוכה בהרבה קרבנות, ובתי הקברות בחופי נורמנדיה מהווים עדות אילמת לגודל הקורבן. אבל סך כל ההרוגים בכל חופי הנחיתה ב 6 ליוני 1944 לא הגיע לתפוקה של משרפות אושוויץ באותו יום. על תיפקודה של מכונת ההשמדה זה לא השפיע כהוא זה. הרכבות לא עמדו מלכת ותאי הגזים המשיכו לעבוד במלוא התפוקה.

---