שובו של הפחד

אריה פרלמן

לאחר שבועות רבים של שקט יחסי - שב הטרור אל לב ירושלים.

להגיד ''עינינו יבשו מדמעות'' - זוהי הסתכנות בנפילה למלכודת של ''לשוננו יבשה ממטאפורות''.

קשה אפילו להתחיל לתאר את גודל הזוועה, מחריד להתחיל לתאר - מכיוון שברגע שמתחילים - אין לדעת היכן מסיימים. בבת-אחת עלול להתפרץ מעיין קטלני של רגשות, שביכולתו לערער את היציבות הנפשית.

שוב חוזר הפחד להלך ברחובות, לנסוע באוטובוס, לקנות בשוק. שוב חוזרת תחושת חוסר-האונים אל מול הטרור הנורא.

ויחד עם זאת - צפות ועולות שוב השאלות הרגילות: מה יהיה? הלנצח תאכל חרב? מה כבר לא ניסינו? ועוד.

א) מה יהיה?

יהיה רע. יהיה רע מאוד. הלחץ העצמי בתחפושת של לחץ אמריקני יימשך; המשא-ומתן יימשך; ההקלות והויתורים והעקירות יימשכו; הטרור יילך ויגבר - ויהודים יירצחו בעשרות ובמאות. שוב נחזה בשרי ממשלה הבזים למתים ובזים לחיים המבכים אותם; המבטלים כעפרא דארעא כל הסתייגות מדרך האסון בנחרות-בוז בנוסח: ''איש לא ילמד אותי''; ''מה האלטרנטיבה''; ''קרבנות השלום''; חייבים להשיג הסדר''; ''החמאס היהודי'' ועוד.

יהיה רע מאוד.

אבל בסופו של דבר - מוכים וחבולים, ובעיקר מתים - נתעשת.

נשלם מחיר גבוה ויקר מפז - ויהיה רע מאוד.

אבל לאחר מכן -

יהיה פחות גרוע.

ב) הלנצח תאכל חרב?

קודם כל - כן. לנצח תאכל חרב. כי אם חרבנו לא תאכל את אויבינו - חרב אויבינו תאכל אותנו. זאת הנחת היסוד שעל פיה עלינו לפעול.
עם זאת - על-מנת לנחם את מי שנבהל מן ההכרזה שלעיל, ניתן לומר שני דברים:

ייתכן שבעתיד ייווצר מצב (אם כי אינני רואה אותו) - שבו תפסיק לאכול החרב. אף פעם אין לחסום את התודעה בפני הפתעות חיוביות. אלא שאל לנו לשעבד את התושע למרדף מלאכותי אחרי ''הפתעות'' שכאלה.
ניתן לצמצם את הטרור ואת החרב למינימום האפשרי - על-מנת שניתן יהיה לחיות כבני אדם וכבני חורין. ישנן מדינות רבות בעולם הסובלות מטרור ברמה נמוכה - ובכל זאת חיות מצויין. שתי דוגמאות לכך הן ספרד עם הטרור הבאסקי וצרפת עם הטרור הקורסיקני.

ג) מה כבר לא ניסינו?

שאלה מאוד מוזרה. צריך להגיד ההיפך: מה כן ניסינו?

גירוש.

כלי מרכזי במאבק בטרור הוא נשק הגירוש: כל מי שמעורב ישירות ועקיפות בטרור - יגורש. מחבלים; מסיתים; מממנים; סייענים; כל מי שמעורב.
ענישה קולקטיבית.

אמנם קיימת מידה מסויימת של ענישה קולקטיבית - ובעיקר סגרים ועוצרים. אך צעדים אלה ננקטים רק כדרך אגב - מטעמי ביטחון - ולא כמדיניות מכוונת. כל מי שמעורב בטרור - לא רק הוא יגורש - אלא כל החמולה. לאחר שיתעופפו מכאן 10 חמולות בתוך שבוע אחד - מובטחני שנתחיל להרגיש בהבדל.
חיסול ראשי הטרור / עונש מוות

אין ספק שיש להילחם ב''חיילים'' ובדגי-הרקק של הטרור - אך גם בראשיו. את ראשי הטרור יש או לחסל או ללכוד, לשפוט ולהוציא להורג.
מעבר לתועלת המבצעית שבעירעור אירגון הטרור - ישנו מסר מוסרי ממדרגה ראשונה: מי שגודע את ידינו - ידיו תיגדענה; ומי שמחליט לעמוד בצמרת אירגון טרור - מתחייב בנפשו.

כמו-כן, כל מחבל שמורשע ברצח - ייתלה. חד וחלק. גם כאן ישנה אמירה מוסרית חיונית: מי שרצח בכוונה תחילה - איננו ראוי לחיים.
יוזמה והתקפיות.

הגישה המתגוננת, המתמצית בעיקר בזעקת ''גדר ההפרדה'' - היא אם כל חטאת. מי שבורח מן הטרור - הטרור רודף אחריו. יש לרדוף אחרי מפקדי ופעילי הטרור - בכל מקום שבו הם נמצאים, אם זה טייבה, רמאללה, מאוריטניה או פאריז; יש לגרום לפעילי הטרור לחוש - שהאדמה בוערת תחת רגליהם, ושהם כל הזמן על הכוונת.

אחרי ככלות הכל - יש רק 24 שעות ביממה, ואם מארגני ופעילי הטרור יהיו עסוקים 20 שעות מתוכן בהסתתרות ובהתחמקות - הם יוכלו לתכנן ולבצע הרבה פחות פיגועים.
הרבה פחות מאשר במצב הפוך - שבו יש להם 20 שעות בטוחות ביממה.
המעטפת המדינית.

יש לברר היטב מהי מטרת הטרוריסטים - ולא להתבלבל עם מהי מטרתנו וכיצד נוח לנו לפרש את מטרת הטרוריסטים. בדרך כלל המטרה גלויה ומוצהרת, ובכל מקרה איננה קשה לגילוי.
יש לגרום לפגיעה קשה ככל שניתן במטרת הטרוריסטים - ולגבות מחיר כבד ככל שניתן על כל פיגוע. אם הטרוריסטים מעוניינים להפחיד את ישראל ולעודד נסיגה - יש לספח שטחים להעמיק את האחיזה בשטחים הקיימים. הטרור איננו נובע מייאוש - אלא מתקוה. מתקוה להשיג יעדים מדיניים באמצעות אלימות והטלת אימה. ככל שהטרור יגרום להרחקת היעדים המדיניים - כך הוא ייחלש ותיחלש המוטיבציה המניעה אותו.
הסרת מגבלות.

על מדינת ישראל להתנהג כמו ''מג'נון'' - ''מטורף'' - בלשון אויבינו הנתעבים. דהיינו: להביא לידי מצב שבו אף גורם לא יוכל לחזות מראש את תגובותיה של ישראל. במשך שנים רבות היה ניתן לחזות את התגובות: גינוי; הפגזת בניין ריק או איזו פשיטה מוגבלת, וזהו, פחות או יותר.

אנו צריכים ליצור מצב שבו הן האוכלוסיה המקומית בכל אתר ואתר, והן המדינות המארחות - יחששו כל כך מתגובותיה של ישראל - עד כי הם יעדיפו למשוך ידיהן מן הטרור - ובלבד שלא לסבול מ''שיגיונות הציונים''. כך היה למשל המקרה עם ירדן ב- 1970 - שהחליטה שנמאס לה הן מפעולות התגמול ה''מג'נוניות'' של צה''ל והן מהחתרנות האש''פית; וכן עם טוניס - שהחליטה לגרש משם את יאסר ערפאת ומטה אש''ף (כן כן, ערב הסכם ספטמבר השחור) - מכיוון שחששה מפני פעולות תגמול ישראליות (שהבולטת והצורבת שבהן היתה חיסול אבו-ג'יהאד).

במה זה יכול להתבטא?

למשל - אחרי ירי טילי קסאם - ניתוק החשמל לעזה למשך חודש; למשל - עקב פיגוע טרור בשומרון - סיפוח אריאל וסביבתה, ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הטובה.

ברור, עם זאת, שלא נלך להטמין מכוניות תופת במרכז ח'אן-יונס, או להפגיז ללא-אבחנה את שכם. אבל אנחנו חייבים להיות - בגבולות המוסר שנתווה לעצמנו - בלתי צפויים, הזויים, משוגעים וגחמניים.
תעמולה ולוחמה פסיכולוגית.

על החיזבאללה אפשר להגיד מה שרוצים. חוץ מדבר אחד: הם לא מטומטמים, הפושעים המתועבים הללו. לפני מנוסת צה''ל מלבנון - פה ושם הראה לנו אהוד יערי שהחיזבאללה מכין סרטי תעמולה בעברית - על-מנת להפחיד את חיילי צה''ל ולזרוע בהם דמורליזציה. האויב מכיר היטב בצורך לתקוף אותנו גם במישור הפסיכולוגי: מ''קול דמשק'' והחדשות בעברית בטלויזיה של ירדן (''כוחות הכיווש הישראלייים''...) ועד לאיומי הטלויזיה של נסראללה בעברית צחה: ''ברק, ספור את חייליך כל שבת בבוקר''... אותו הדבר תקף גם לגבי רדיו הבי-בי-סי ו''קול אמריקה החופשית'' (או משהו כזה) ששידרו לגוש הסובייטי.

עלינו לייסד עיתונים בערבית; לכוון שידורים בערבית ברדיו ובטלויזיה, ולתקוף במה שרק אפשר: החל מפרשנות הקוראן בדרך שתערער את צדקת המאבק ביהודים - ועד לתעמולה מודרנית פשוטה בדבר השחיתות והרשעות של כל המשטרים הערביים.

ובמחשבה שניה - אולי הסעיף האחרון מיותר... ראשית כל עלינו לשכנע - בעברית - את עצמנו בצדקת דרכנו...

יהי זכר הנטבחים ברוך.

הצגת המאמר בלבד

אריה, צדקתך ברורה רק למעטים

נמרוד פינסקי (יום חמישי, 12/06/2003 שעה 10:39)