מה אפשר לעשות?

אלי אשד

מאמר זה נכתב במקור לאחר שהגיעו הידיעות על הפיגוע בדולפינריום, כאשר המצב נראה שחור משחור, לא רק בגלל הפיגוע עצמו כמו גם בגלל הידיעה שפיגועים כאלה ימשיכו ויתבצעו כמעט מידי יום ביומו. כמו דברים אחרים, גרם לי הפיגוע להרהר על מצב התרבות הישראלית דווקא. המצב עכשיו נראה שחור הרבה יותר ממה שהוא נראה אז, כפי שיודע כל מי שקורא עיתונים, משוחח עם חברים וקורא ראיונות עם אישים שכולם מקוננים על חורבנה הקרוב של מדינת ישראל.

העיתונות מלאה בדיונים על התרבות הישראלית, תרבות ה''סמוך'', ומצבה הרעוע. תרבות שהביאה, כידוע, לחורבן באולם ורסאי, לכשלים בפינוי פי גלילות, לזיהום הנהרות בארץ ולמי יודע עוד כמה כשלים אחרים, שרק עומדים לקרות. זוהי תוצאתה של חשיבה לטווח הקצר ביותר והתעלמות מההשלכות ארוכות הטווח, השלכות שבסופו של דבר, אם כי הן צפויות לחלוטין, פוגעות בנו ברגעים הפחות מתאימים מכל. העיתונים מלאים התקפות על הדור הצעיר שאינו עומד בסטנדרטים של קודמיו בתחומים שונים ובכלל זה, ובעיקר, התרבות.

אכן יש להודות שבחזית הזאת המצב אינו נראה מזהיר במיוחד. אתמקד בתחום שקרוב אלי, בספרות. הסופר האחרון שהצליח לרגש באמת כמות גדולה למדי של אנשים, אתגר קרת, החל לכתוב כבר לפני כמה שנים טובות. אני יכול לחשוב רק על סופר אחד או שניים שהופיעו מאז, שניתן לאמר שהם מהווים קול ייחודי וחדשני באמת, והם לא זכו לפרסום רב כזה שבאמת יגרום לאנשים לרצות לקרוא את הסופרים החדשים יותר. זוהי תופעה מדאיגה, שכן היא מראה על ירידה מסויימת ברמת הספרות הנכתבת כאן.

ובכלל, כידוע, יש ירידה בכמות הקוראים אצל הציבור הישראלי בכלל ובדור הצעיר בפרט, המעדיף את תחומי הבידור האחרים, כמו הטלוויזיה ומשחקי המחשב. מדי פעם יוצא לי לבקר במחלקת הילדים של ספריית בית אריאלה בתל אביב; לא משנה מתי אני מבקר ובאיזה יום או שעה, המקום הוא תמיד ריק ונטוש לחלוטין, להוציא את הספרניות ומבוגר אחד או שניים אחרים.

אמנם זוהי תופעה כלל עולמית, אבל היא מדאיגה, שכן היא עלולה להביא, בסופו של דבר, את דורות העתיד למצב כמו זה ששרר בימי הביניים, של מיעוט משכיל שקורא ושל כל השאר שמקבלים מידע רק באמצעים ויזואליים (כמו אנשי ימי הביניים שקיבלו מידע רק באמצעות ציורים בכנסיות והצגות).

תופעה מדאיגה מקבילה מתרחשת באוניברסיטאות, שם המחלקות למדעי הרוח הם כמעט תחומים גוועים. לפעמים דומה שרק מי שאינו יכול להתקבל למחשבים או למשפטים או לתחומים ''רציניים'' אחרים מגיעים לשם ורק על יחידי סגולה שם ניתן לאמר שרמתם מגיעה לרמה של בני הדורות הקודמים בתחומים אלה. מרצים בתחומים שונים מדווחים שהסטודנטים אצלהם הם חסרי סקרנות ו''ידענות'' אמיתית ויש המשייכים זאת לעובדה שסטודנטים אלה כמעט ואינם קוראים, אלא רק משיגים את המידע שלהם מהאינטרנט.

יש הקובעים שמדעי הרוח והיהדות גוועים, למעשה.

זוהי תופעה חמורה, שכן כל אלה הם הבסיס לתרבות הישראלית. ויותר מכל התרבות והערכים שהיא יוצרת (ובתרבות אני בהחלט מכליל גם את הדת) הם אלה שנותנים לאדם את הרצון וכח הרצון להישאר בארץ מולדתו ולהיאבק עם הקשיים השונים שבתוכה ומסביבה.

תרבות כזאת נוצרה כאן לפני כמה עשרות שנים בידי שורה של יוצרים, סופרים ומשוררים, מחנכים ומדינאים. היא והערכים שעליהם היא התבססה היו חזקים מספיק כדי להביא לכך שתיווצר כאן לבסוף מדינה עברית. ישראל לא הייתה נוצרת לולא השכנוע של אלה שיצרו אותה ומתו למענה, כי יש כאן משהו ששווה להיאבק למענו וגם למות עבורו. משהו שהוא טוב יותר מהקיים. תרבות שהייתה שילוב של ערכים יהודיים, סוציאליסטיים, אוטופיים (הקיבוצים) ומערביים; תרבות שהתבססה לא רק על הפחד, השנאה והרצון לברוח מהאנטישמיות, אלא גם על הרצון ליצור משהו טוב יותר, אוטופיה אם תרצו.

המצב כעת הוא שתרבות זאת חדלה, למעשה, להתקיים אצלנו. הרצון ליצור משהו טוב יותר נראה שנעלם והוחלף לחלוטין במשהו שמבוסס אצל קבוצות גדולות בציבור החילוני על ערכים אמריקניים של חומרנות ו''חיים טובים'' ותו לא, ערכים שאולי מתבטאים בצורה הטובה ביותר (מכיוון שהיא הקיצונית ביותר) בסדרת הטלוויזה ''סיינפלד'', שהיתה כה פופולארית בקרב שכבות רבות באוכלוסיה ולא במקרה, מכיוון שדיברה על כך ששום דבר ושום ערך בעצם אינו חשוב ואדם צריך לדאוג רק לעצמו ולא לשום דבר ולאף אחד אחר. עוד דוגמאות כאלה הן אופרות הסבון למיניהן ומקבילות ישראליות כמו ''סיטי טאואר'', שהמסרים הסמויים שלהם לצופים הם שכל מערכות היחסים בין בני אדם מתבססות אך ורק על תשוקות קצרות טווח ותככים אינסופיים, וכי מעבר לכך אין שום דבר בחיי האנוש.

אותו הדבר נכון לגבי התהליך המקביל של יצירת תרבות ''אני ואני ואני'', שהיא כה דומיננטית היום בישראל, שבה האינדיבידואל נחשב מעל לכל ודואג רק לעצמו ולהמשך חייו הטובים.לטווח הארוך גישה כזאת הורסת את חיי הקהילה דבר שאנו רואים אותו מתרחש כאן ועכשיו בישראל.

אז מה אפשר לעשות?

לדעתי יש ליצור מחדש תרבות שאנשים יוקסמו ויתרשמו כל כך מערכיה עד שיהיו מוכנים לחיות ולהילחם עבורם, כי זה יתן טעם מחודש לחייהם. האדם אינו יכול לחיות, אחרי הכל, על הלחם ועל הכסף לבדו. הוא זקוק למשהו נוסף להאמין בו. זוהי תרבות שתהיה צריכה להקסים גם בני עמים אחרים מספיק כדי שירצו להצטרף אליה, כפי שהנצרות, האיסלאם והבודהיזם מסוגלים לעשות עם מה שהם מציעים.

המצב שבו אנו נמצאים כיום הוא חמור יותר מאי פעם בתולדות המדינה. לא רק בגלל המלחמה והמשבר הכלכלי והחברתי, שהם גרועים ביותר כשלעצמם, אלא גם בגלל התהליכים ארוכי הטווח, שרוב האנשים אינם שמים לב אליהם, של השואה האקלימית שאנו שרויים בעיצומה, שכתוצאה ממנה האיזור נמצא בתהליך של התיבשות ומחסור הולך וגובר במים. גם אם יצליחו הערבים להשמיד לבסוף את ישראל לא ברור איך יוכלו להמשיך להתקיים באיזור הזה, שכל האינדיקציות מראות שימשיך להתחמם ולהיות פחות ופחות ראוי לישוב.

במצב כזה יש לפתח ערכים חדשים של עזרה הדדית, תודעה סביבתית וחשיבה לטווח ארוך שבמרכזה יעמוד הצורך להתמודד בצורה הטובה ביותר עם האקלים המשתנה ולנטוש את הערכים של ''אדם לאדם זאב'', שמוצאם בתרבות האמריקנית ובמידה רבה בתוכניות הבידור שאנו מקבלים ממנה. ערכים כאלה יהיו הרסניים ממש במצב שבו אנו חיים ושרק יחמיר בעתיד.

התרבות הזאת תצטרך לכלול בתוכה הן ערכים יהודיים ותיקים (תרבות שהחזיקה מעמד והתפתחה במשך 2000 שנה היא לא דבר שצריך או אפשר לדחותו על הסף) ביחד עם ערכים כללים יותר.

נראה לי שנכון לעכשיו ה''שיינקינאיות'', סוג התרבות שהיה כה פופולארי בקרב צעירים רבים והתבססה במידה רבה על התרבות האמריקנית, הגיעה לקיצה. יש צורך להחליף אותה במשהו חדש ובערכים שיהיו בעלי משמעות אמיתית עבור המחזיקים בהם.

אין שום אטרקטיביות בתרבות הנמצאת בירידה. אויבינו רואים שהתרבות העברית היהודית נמצאת בירידה וזה אחד הדברים שמעודדים אותם. ובכן, עלינו ליצור אותה מחדש ובצורה חדשה, שתתאים לתנאים האקלימיים והאחרים המשתנים. יש לדאוג לכך שנוכל לשלב את כל הקבוצות הגרות בארץ הזאת, כולל הערבים, בתרבות הזאת, שכן כולן נתונות לסכנה שווה בידי תנאי הטבע המשתנים. אולי דווקא במאבק בטבע העויין נוכל כולנו להתגבר על ההבדלים והעויינות בינינו. לעניות דעתי, הדרך הטובה ביותר להמשך קיומם של מדינת ישראל ושל עם ישראל היא, בין השאר, שילובם בחוד החנית של המאבק להצלת המין האנושי מהשמדה עצמית על ידי הרס סביבתי והתחממות כדור הארץ.

מובן שייווצר מיד ויכוח, במיוחד בחברה כמו שלנו, מהם האידיאלים הרצויים וכו' וכו', אבל יש צורך מיידי לעבוד על כך ולא לדחות יותר, כי לא נותר לנו זמן לבזבז.

הדרך להתחיל ליצור תרבות כזאת היא, בראש ובראשונה, באמצעות חינוך. אני הייתי מציע למצוא כמה אינדיווידואלים כריזמטיים ואידיאליסטיים במיוחד מתחום החינוך ומחוצה לו (כן. עדיין יש אנשים כאלה; אני חושב במיוחד על מישהי שאני מכיר אישית, שההצלחה שלה בפיתוח ערכים כאלה אצל תלמידיה כנגד כל הציפיות, היא שגרמה לי לחשוב על נושא זה), שמצליחים להקסים ממש את התלמידים שלהם ולהשתמש בהם כבסיס לשינוי כזה בחשיבה, והם ידריכו מורים אחרים בשיטותיהם וכן הלאה וכן הלאה. כל השיטות לשיפור מצב החינוך, שאותן ניסה משרד החינוך להוריד מלמעלה נכשלו. אולי האנשים שבשטח יצליחו יותר. יש לשלב, כמובן, כלים נוספים, כמו אמצעי התקשורת השונים: העיתונות, האינטרנט וכדומה.

שיטה דומה לכך, אגב, היתה לכנסיה הנוצרית בראשית דרכה, ובאמצעותה היא הצליחה להפיץ את תורותיה בכל רחבי יבשת אירופה. אולי יש מה ללמוד מהכנסיה - ככלות הכל היתה זו הדרך שבאמצעותה נוצרה התרבות העברית המקורית בגולה וכאן בארץ ישראל.

בני הדורת הקודמים הצליחו לפתח תרבות כזאת. אולי גם אנו נצליח בכך. כל שעלינו לעשות הוא רק מאמץ אדיר בתנאים קשים ביותר. החלופה לכך, בכל מקרה, נראית כשואה אפוקליפטית, אותה מכין לנו האיסלאם הקיצוני בעזרתם ובעידודם הפעיל של הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני במערב, שכיום לא נראה שיש הבדל רב ביניהם מצד אחד, או חיים קשים ביותר בעולם שהולך ומתחמם ונעשה פחות ופחות מתאים למגורי אנוש. מצד שני.

האם נותר לנו מספיק זמן לכך? הזמן נראה כפועל לרעתנו, הדברים אינם תלויים רק בנו. המשבר הכלכלי והמוראלי וסכנת המלחמה נמצאים כבר כאן. החורבן הגרעיני, ולטווח הארוך סכנת ההיתדלדלות הדמוגרפית, נראים כמאיימים יותר מאשר אי פעם. השיטות היעילות ביותר לשינוי ושיפור תרבותי הן לטווח ארוך בלבד ולא לטווח הקצר, שיתכן שהוא כל מה שנותר לנו ועדיין יש להתחיל במלאכה.

הבה נתחיל לחשוב על כך ברצינות כי זה באמת חשוב.

הצגת המאמר בלבד

אלי, המאמר שלך נוגע ללב

אנה (שבת, 26/10/2002 שעה 3:33)