יִשְׂרָאֵל מְדִינַת הַלְּאוֹם הַיְהוּדִי

יתכן ואי-פעם, אולי באחרית הימים, נגיע למצב של עולם ''פתוח'' ללא עמים, לאומים ודתות, אם זה יקרה ב''מַלְכוּת שַׁדַּי'', אחרי שיופיע המלך המשיח כאמונת היהודים החרדים; אם בעולם רחב ופתוח שיהא נשלט וינוהל על-ידי ארגון האומות המאוחדות, או ארגון מוצלח וחזק יותר שיחליפו, משהו כמו השלטון בארה''ב בה כלולות 51 מדינות ששוררים בהן, מעבר לחקיקה הפנים-מדינית, גם החוקה והחוקים הכלל-פדרליים, ואם חלילה כעולם שבו מעצמה אדירה אחת שולטת, משהו כמו ה''פאקס רומאנה'', ''השלום הרומאי'' בימי האימפריה הרומית בימיה הטובים (מבחינתה).
אלא שאף אפשרות מאלה לא תקרה בימינו או בימי בנינו, והרשו לי לנחש - גם לא בימי נכדינו.

אחרי מלחמת העולם הראשונה שאף וילסון, נשיא ארה''ב, לחלק את העולם ''החדש'', ובעיקר את שטחי האימפריות העותומנית וההבסבורגית לשעבר, למדינות לאומיות ולתת לכל עם את הטריטוריה שלו בה יהא לכל לאום או אומה שלטון משלה.
דומני שבעיקרון זהו הדבר שקרה, הגם שנגרמו בעטיו אסונות עצומים, ולאומים שונים קופחו ולא זכו לעצמאות מדינית, ולעתים ההפרדה בין עמים לא צלחה או הותירה משקעים אדירים.

בעקבות טבח הארמנים שרידיהם סולקו או ברחו מתחומי טורקיה, כנסיותיהם הופקרו ונשדדו. ההפרדה בין היוונים לטורקים עלתה באלפי קורבנות. הנה רק בעשורים האחרונים פלשה טורקיה לקפריסין הפרו-יוונית והשתלטה על מחציתה. הכורדים פוצלו בין 4 מדינות ועד לעשור האחרון לא זכו לעצמאות. מיעוטים מוסלמיים עצומים (כמו האיגורים) וכיום גם ההינדים הטיבטים כלולים בסין שלא מרצונם. יוגוסלביה הוקמה משלוש-ארבע אומות שונות, בכל הבלקן נותר ערבוב לאומים שהשקט והשלוה בו ממנו והלאה. כך גם קמה צ'כוסלובקיה משני עמים ובה שולב אלמנט שלישי: הגרמנים הַסודֶּטִים.

במלחמת האזרחים בספרד ניצח פרנקו, בעזרת גרמניה הנאצית, את הרפובליקנים והיה לרודן, במדינה בה נכללו גם הבאסקים ששואפים לעצמאות. והרשימה עוד עצומה.

וילסון וחבר הלאומים ''לא התפנו'' להקים מדינה לעם היהודי המפוזר בעולם. על א''י הוקם מנדט בריטי, שבין תפקידיו היה להקים מדינה היהודית והסיפור עמו ידוע.
בבאלטיקום הוקמו שלוש מדינות לאום קטנות וחלשות.
גם אפריקה נותרה אז, פחות או יותר, ''מחוץ למשחק'' ושלטו בה, לרוב ביד ברזל, מדינות קולוניאליסטיות כמו אנגליה, צרפת, בלגיה, ספרד וגרמניה.

מצב זה גרם גם הוא לחיכוכים אינסופיים ולמלחמות מקומיות. המדינות הקטנות והחלשות לא יכלו לעמוד בפני מעצמות תוקפניות ונפלו כטרף קל בפני רוסיה הקומוניסטית וגרמניה הנאצית.
גם מדינות-ענק מושחתות וחלשות כמו מנצ'וריה וסין נפלו כתפוחים בשלים בידי הצבא היפני המודרני והאכזר.

בהתאם לאותה מגמה של מדינות לאום, משהוחלט על עצמאות לתת-היבשת ההודית שוב נכפתה נדידת עמים אדירה, רווית-דם וסבל, של חלוקת תת-היבשת בין הודו ההינדית לפקיסטן המוסלמית, אשר מאז שרויות ביריבות קשה ושימוש חוזר בנשק. קאשמיר, המוסלמית ברובה, נשלטת בידי הודו.

מהמבט הכלל-עולמי הבה נשוב לאזורנו.
גם שטחי האימפריה העותומאנית המובסת במזרח התיכון חולקו למדינות ערביות שונות לפי צרכי המעצמות דאז, בעיקר זו הבריטית ובסוריה-לבנון גם לפי צרכי צרפת. גם כאן החלוקה למדינות לא היתה פשוטה. המעצמות לא יחסו יתר חשיבות לרצון ה''נייטיבס'', הילידים, או לדתותיהם השונות. העירוב בין סונים לשיעים יצר קרקע פוריה לסכסוכים ולמעשי-טבח, הנמשכים עד ימינו.

בירדן ועיראק הומלכו שליטים מסעודיה, כפי שהיה אז נוח לבריטים. בעיראק המלך פייסל נרצח במהפיכה. הוקמה ירדן - מדינה שהיו בה רק מעט בדואים המאוגדים בשבטים, עליהם הומלך מלך האשמי שמוצאו כאמור בסעודיה.
עם פיתוח פלסטין-א''י נהרו אליה המוני ערבים מהחורן והגולן, מסוריה ומלבנון,ובעיקר ממצרים ומסעודיה (דרך סיני), רובם- לצדו המערבי של הירדן, אך חלקם התישבו גם ממזרח לירדן.

בעקבות מלחמת השחרור עברו המוני ערבים ממערב הירדן לממלכת ירדן שממזרח לו, חלקם בשל המלחמה והחשש מצה''ל, רובם – בשל קריאת מנהיגיהם לקום ולעזוב על-מנת לחזור בדם ואש ובביזת שלל. כך זה מכבר מרבית אוכלוסי מדינת ירדן הם ''פלסטינים'', השבטים המקומיים שחיו בה לפני אותה מלחמת עולם או לפני הכיבוש הבריטי היו למיעוט, הגם שאנשיהם מרכיבים את עיקר הצבא ומנגנוני הבטחון בירדן ונאמנות רובם עדיין נתונה למלך.

לטוב או לרע העולם כיום מחולק פחות או יותר למדינות לאום, אחרי שחולק בעפרון וסרגל וגם בדם ובאש. כך באירופה, כך באסיה וכך באפריקה, ובמידה רבה - גם באמריקה.

הפליטים שיצאו מא''י המערבית, אשר בה הוקמה מדינת ישראל, חיו כפליטים בדרום לבנון ובסוריה, בשטחי יהודה ושומרון בהם שלטה ירדן, וברצועת עזה בה שלטה מצרים, מבלי שמישהו שם טען לזכויות לאומיות נפרדות מהשלטון באותם מקומות, כך עד מלחמת ששת הימים ב-‏1967. רק אז החלו לטעון (גם משיקולים כלל ערביים כנגד מדינת ישראל) ללאומיות נפרדת ולדרוש מדינה.

כך משהומצא, או נוסד, ''העם הפלסטיני'' באופן מלאכותי מערביי מצרים, סוריה, לבנון ויתר המדינות השכנות שהיגרו לא''י, אליהם נוספו גם הבדואים שהיגרו לא''י ממדבריות חצי האי ערב ומסיני, ואחרי שמנהיגיו המאוחרים, בשונה מקודמיהם שראו את ערביי א''י כחלק מהאומה הערבית במובנה הרחב, החליטו שא''י כבר אינה ''דרום סוריה'' כפי שהיתה בתקופה העותומנית, והם דורשים עתה לעצמם מדינה שלא היתה מעולם, ל''עם'' שלא היה מעולם.

אבן-מאזן, נשיא ''הרשות'' דהיום, דורש כי בפלסטין, לכשתקום, לא יהיו יהודים. הוא רואה בה את מדינת הלאום הפלסטיני ודורש הכרה בה ככזו מכל מדינות העולם, גם מישראל. הוא עדיין לא ויתר על ''זכות השיבה'' של צאצאי הערבים שחיים מחוץ למדינה ומאמין כי ברבות הימים כל א''י תהא תחת שלטון ערבי. על כן בעודו דורש הכרה בפלסטין אינו מוכן להכיר בישראל כמדינת הלאום היהודי.

יריביו – אנשי חמ''ס ודומיהם - אפילו אינם מכירים בישראל כמדינה וקוראים בגלוי ובראש חוצות להשמדתה ואף פועלים בכוון זה ככל יכולתם.

אינני נכנס כאן לפרטיהם של החוקים השונים המוצעים עתה בכנסת להכרזה על מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי. על הסעיפים השונים ניתן לדון ולהגיע להסכמות. אולם אין ספק כי בקונסטלציה העולמית הנוכחית, והמזרח-תיכונית במיוחד הכרזה כזו, מבלי לרדת לפרטיה, היא חיונית וחשובה.

מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, הגם שלא בכל חוקיה, ובראש ובראשונה בשל ''חוק השבות'' המעניק זכות עליה והתאזרחות רק ליהודים ובני משפחתם. אכן- חוק זה אינו ''דמוקרטי'', אולם הוא משקף את המטרה העיקרית ועיקר ההצדקה של הקמת מדינה יהודית אליה יתכנסו בני העם היהודי מכל תפוצותיהם, אחרי סבל ורדיפות של אלפי שנים (למעשה- למן גלויות אשור ובבל).

היה על המדינה לחוקק חוק לאום כזה או אחר זה מכבר. אולם עתה, כאשר מדובר על הקמת מדינה שלישית (או שלישית ורביעית – לרשות ולחמ''ס, כאמור) בארץ-ישראל, לצד ירדן וישראל, ולאור הלאומנות הפלסטינית, אין מנוס מחקיקת החוק הזה, וכל המקדים הרי זה משובח.

---