בעקבות הטכס הממלכתי ליום השואה

עַל כָּבוֹד, מְכֻבָּדִים וְכִבּוּד בַּטְכָּסִים הַמָמְלָכְתִּיִּם לְזֵכֶר נספים, כְּמוֹ בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן לַשּׁוֹאָה וּבְיוֹם הַזִּכָּרוֹן לְחַלְלֵי צַהַ''ל

בערב יום השואה תשע''ד, לפני כעשר שעות, צפיתי בשידור הטכס הממלכתי ליום השואה.
אני ניצול שואה ולא הוזמנתי לטכס. זה בסדר מבחינתי: הייתי אז ילד קט וטוב שהוזמנו ניצולי שואה קשישים ממני. הם, כנערים או כבוגרים, חוו קשה יותר את הרצח והרדיפות במלוא עוצמתם, ראו והבינו את הזוועה. אנו, כילדים, חשבנו שכך מנהגו של עולם ורק משבגרנו מעט, והבנו שהחיים אינם בהכרח גיהינום מתמשך, חלחלה לתוכנו מלוא התודעה של אותה זוועה, וחווינו את ההתבגרות ביתמות.

הטכס אמש היה מכובד. צה''ל ניצב על משמרתו וחלק כבוד לנספים, לדגל המדינה, אך לא רק להם.
לנקודה זו ברצוני להתיחס, בהיבט מהצד, ובלי לפגוע, או להתכוון לפגוע, בכבודו של מאן דהוא.

בכל הטכסים הממלכתיים משתתפת שכבה מוגדרת למדי של מכובדים: נשיא המדינה, יו''ר הכנסת, ראש הממשלה, נשיא בית המשפט העליון, שרים, חברי כנסת, הרמטכ''ל, המפכ''ל, שופטי בית-המשפט העליון, קצונה בכירה, פקידות בכירה וכמובן בני-זוגם, לרוב גם ילדיהם. הרשימה בעקרון כמעט סגורה, והמנויים בה מוזמנים לכל טכס, מצטלמים בו וחלקם גם נושא דברים שוב ושוב, וזוכים ליחסי-ציבור אשר כה חשובים להם. בכל טכס וטכס עוזריהם מכינים להם את הנאומים, את ההסעות ואת מקומות הישיבה המסומנים.

המנחה והנואמים בטכסים, ובעיקר הטרחנים שבהם, רואים חובה וזכות לעצמם, בפתח נאומם, למנות את כל ראשי המכובדים, לבל יעלב מי מהמכובדים שלא הוזכר בשמו ובתפקידו. הנואמים עושים זאת גם אם הנואם שקדם להם כבר התקשט בשמות ותארים אלה וגלגלם על לשונו, וכל עם ישראל שומע שוב ושוב את השמות ללא ישע וללא מושיע. חיילי צה''ל המשתתפים (בפקודה!) בטכס ניצבים בדום מתוח, לעתים – כשנשקם הכבד ב''דגל שק'', ומקשיבים לאותו מלל ארוך החוזר על עצמו בראשית כל נאום.

האם אכן נחוצה לאזרחי המדינה הופעה חוזרת זו של כל הצמרת ההיא, על בני זוגם וטפם, עוזריהם, פקידיהם ומשרתיהם, בכל טכס וטכס? אולי.
איני רוצה לעסוק כאן במופעים ממלכתיים אחרים כמו ביום העצמאות, בחידון התנ''ך העולמי, בטכס סיום קורס טיס, קורס חובלים או קורס קצינים ובעשרות טכסים ומופעים אחרים, אלא להצטמצם לשני טכסים בלבד: ביום השואה וביום הזכרון לחללי צה''ל.

בשני ימים כואבים אלו אנו מתכנסים לזכור את הנספים והנופלים ולחלוק כבוד להם, לסבלם, לגבורתם ולקרבנם. ולא רק להם – אלא גם לניצולי השואה, לבני משפחתם, להורי הנופלים במערכות ישראל, לבני-זוגם שהתאלמנו, לילדיהם שהתיתמו ולכל משפחותיהם הדואבות.

למי עלינו לחלוק כבוד בטכסים כואבים אלו? לאלו שלזכרם התכנסנו או למכובדים שבאו להשתתף בטכס? היש בכלל אבחנה כזו?

חשוב שכב' נשיא המדינה, ראש הממשלה ויתר נושאי המשרות הרמות יטלו חלק באזכרות וטכסים אלו. הם בשר מבשרה של האומה, ואזרחים ככל יתר האזרחים, אלא שלדעתי ראוי שיופיעו בצנעה, ככל אזרחי ישראל. החצוצרות אמורות לתקוע לזכר הנספים והנופלים, ולהבדיל: לכבוד דגל המדינה, בין שהוא מונף ובין שהוא מורד לגובה מחצית התורן. משמר הכבוד אמור לכבד את זכרם של אלה שֶׁבְּשֶׁלָם נערך הטכס. אם מי מהמכובדים מוזמן לנאום - יוזמן לבמה ולמיקרופון בכבוד ובצנעה. ללא העברת המשמר לדום, ללא דיגול הנשק וללא קטע נגינה לכבודו של תזמורת צה''ל.

יש להבין: באנו לכבד את הנופלים, לא את הצמרת המכובדת של המדינה ולא להעניק לה כיבודים נוספים במסגרת זו.
צמרת זו היא האורחת בטכס. כבודה וכבוד כל אחד מחבריה שמור במלואו. הגבולות בין כבוד הנספים לכבודם של נבחרי הצמרת נתערבו זה מכבר.

אמש, בפתיחת טכס יום השואה, אחרי שהקהל כבר ישב במקומו, נכנסו אנשי הצמרת. המנחה ביקש מהקהל, של קרובי הנספים בשואה, של ניצולי השואה שנכחו, לרבות הזקנים, החולים, הנכים והכואבים לקום על רגליהם לכבוד הצמרת כולה בעת שזו עברה והתישבה במקומותיה השמורים. מדוע?
אולי הצמרת הָיְתָה צריכה לקום על רגליה ולכבד ביום זה את הנספים? את ניצולי השואה שנאספו לטכס? את אלו שכה הרבו לפגוע בזכויותיהם ולשללם, למרות שהמדינה התברכה בפיצויים עצומים שלא שיתפה אותם בהם?

בצמרת נכבדה זו גם פקידים בכירים בארגונים האמורים לשרת את ניצולי השואה. רובם אינם עושים מלאכתם רק לשם שמים. לרובם משרות מכובדות ומכניסות. כלום אין זה ראוי שהם יקומו, פעם בשנה, בפני הניצולים אשר חלקם הגיעו לפת-לחם? האם הניצולים צריכים לעמוד לכבוד הפקידות הזו גם ביום זה? אתמהה.

אכן יהא מי שיטען כי מכובדי צמרת זו מעניקים מכבודם לטכס. אולי. אבל כולם? כלום לא די באלו שֶׁיִּשְׂאוּ דברים? וגם אלו - הַיִבָּצֵר מהם לְהִכָּנֵס לטכס או לנאום אם המשמר לא יעבור לדום? אם החצוצרות לא יריעו לכבודם? אם הקהל לא יכבדם בקימה על רגליו?

לדעתי בא הזמן לשנות את הטכסים האלו. בא הזמן לזכור את סיבת הכינוס ולהעניק כבוד ואהבה לזכר אלו שאבדו ולאלו ששרדו בשואה כאודים מוצלים מאש, למשפחותיהם ולבני משפחות הנופלים אשר כואבים יום-יום את החסר הנורא שהותירו חללי מלחמות ישראל.

ולקורבנות, לנספים ולנופלים – ת.נ.צ.ב.ה

---