סירוס או הכחדה - ב'

סירוס או הכחדה - א'.

נושא גידול האוכלוסייה האנושית על פני כדור הארץ מעסיק מאוד את דעתנו, מכל מיני היבטים. אך ההיבט העיקרי והחשוב ביותר: האם הגידול הבלתי מבוקר של בני האדם יביא להיעלמותם מעל פני כדור הארץ?

הגורמים המשפיעים ביותר על כמות בני האדם הם מספר הילדים הנולדים לעומת מספר האנשים המתים באותה נקודת זמן (תוחלת החיים משפיעה על כמות האנשים המתים).
דוד סיון במאמרו ''דמוגרפיה, סיכונים ומשברים'' הציג בפנינו את התיאוריה הנקראת ''המעבר הדמוגראפי''. תיאוריה זו מתארת מספר שלבים בהתפתחות האנושית מההיבט של ילודה ותמותה.

מה שאמיתי ומדויק בתיאוריה זו הוא עניין התמותה. אנחנו יודעים מה שיעור התמותה לעומת כמות האוכלוסייה, אנחנו יודעים מה גורם לכך ולכן ביכולתנו לצפות בדיוק מרבי כמה בני אנוש יחיו בעתיד על כדור הארץ מההיבט של התמותה.

בהיבט של הילודה, אנו יודעים את שיעור הילודה לעומת כמות האוכלוסייה
אך איננו יודעים בבירור מה גורם לכך. אמנם בתיאוריות ''המעבר הדמוגראפי'' מצוינות הסיבות מדוע שיעור הילודה יורד אך ההנמקות אינן מדעיות, הן מבוססות על נתונים סטטיסטיים של כמות, השכלה, מצב כלכלי, בטחון סוציאלי, שיוך אתני-לאומי ועוד, אך לטעמי, אין הקשר ברור וודאי בין הנתונים אלא סוג של הסתברות.

המציאות היא שדווקא האנשים שמסוגלים לתת, יחסית, מעט לצאצאיהם, הם אלה המביאים, יחסית, הרבה ילדים, בעוד שאלו שביכולתם להעניק הרבה מביאים מעט צאצאים.
האם יש בזה הגיון?
לטעמי-לא.
תיאורית ''המעבר הדמוגראפי'' מנמקת זאת באיזה שהוא רצון קיומי המוטבע באדם מקדמא-דנא. היה בזה הגיון מסוים אילו המשיך האדם את חייו בטבע, כפי שכנראה היה לפני עשרות - אלפי שנים. אך אורח חייו של האדם כה השתנה שקשה להאמין שהוא עדיין נכנע לאילוצים כאלה.

מאחר ולרובנו יש ילדים, ננסה להתחקות – מה הניע אותנו להביא ילדים לעולם וכמה.
אני יכול להעיד על עצמי שזה היה שילוב של צורך נפשי, לחץ חברתי-משפחתי והתאמה להתנהגות חברתית-סביבתית מקובלת.
לכן יש לי בת ושני בנים.

אודה בגלוי-טרם הבאת הילד השלישי, חשבתי, משיקולים כלכליים שכדאי לוותר, אך הלחצים האמוציונאליים הביאו אותנו להחלטה שונה. מסקנתי, מניסיוני האישי, אף אחד מהסיבות שנימנו בתיאורית ''המעבר הדמוגראפי'' לא השפיע על החלטתי בנושא הילודה. מאחר ואיני רואה את עצמי כיוצא-דופן, אני מאמין כי גם אחרים נהגו באורח דומה. המסקנה: הסיבות לכמות הילודה אינן ניתנות לצפייה מדויקת מאחר וסיבותיהן אמוציונאליות ולא רציונאליות.

במאמר קודם שלי (סירוס או הכחדה 1) טענתי כי ללא עצירה בגידול (כשלב ראשון) של אוכלוסיית העולם, הרי הכחדתה וודאית. יתכן שזה יקרה כעבור מאתיים שנה, חמש מאות שנה, אלף, אלפיים, בוודאות-זה יקרה!
מאחר והגורם היחיד שאנו שולטים עליו במשוואה של הכמות היא הילודה (איני מעלה בדעתי ''טיפול בתמותה'') וכאמור סיבותיה אמוציונאליות, לכן יש צורך של כפייה.
חינוך, הסברה, כבודם במקום מונח, אך הם אינם יעילים למקרים של אמוציות.

הפתרון אינו אישי, משפחתי, שבטי, אזורי, אתני או לאומי. הפתרון הוא עולמי.
רק כאשר כל עמי העולם, ללא יוצא מהכלל, יגיעו למסקנה שהעלתי לעיל, יתכנסו, יחליטו ויכפו הסדר על בני האדם.

רבים תולים תקוותם בטכנולוגיה. הטכנולוגיה יכולה לדחות את הקץ, אפילו לשנים רבות, אך היא אינה יכוה למנוע אותו עד אין קץ. רבים תולים תקוותם בחלל. הוא ריק ואין-סופי. בינתיים המציאות הטכנולוגית כה רחוקה ממימוש תקווה זו שאי אפשר להתחשב בה.

קישורים:
תמצית בעברית של מאמר The Tragedy of the Commons משנת 1968.

רבים וטובים מקדישים את מרצם לתיקון עוולות האדם כנגד הטבע הסובב אותו.
זהו מרץ מבוזבז. כל זמן שהאדם מתרבה, סביבתו ''נאכלת''. זהו יצר הקיום האישי והחברתי של האדם שלמען קיומו אינו ''מקדש'' שום דבר מסביבתו. כולל אלו שנבראו בצלמו. לכן יש לרכז את כל המאמצים בתכנון הילודה ברמה העולמית כצעד ראשון ל''הבראת'' העולם.

---