בין פטיש האיסלם לסדן הנצרות

מה זה?

בין פטיש האיסלם לסדן הנצרות

שרית ילוב (יום רביעי, 26/06/2002 שעה 14:22)

שרית ילוב

רבים וטובים מתקשים להסביר כיצד זה דווקא לאחר הפגנת שיאי הטרור המוסלמי של הזמן האחרון, נמשכת ואף גוברת המגמה האנטי-ישראלית במדיניות המערב. התשובה לכך טמונה אולי בניגוד המהותי בין רוח המוסר היהודי לרוח המוסר הנוצרי מחד גיסא ולרוח מוסר האיסלם מאידך גיסא ובדינמיקה הפסיכולוגית שמחוללים הניגודים הללו: העולם הנוצרי - בעל המוסר ה''על-אנושי'' של הטיית-הלחי-השנייה-למכה-על-הלחי-הימנית'' - הפך את המדינה היהודית לקורבן המוסר הבלתי אפשרי שלו והטיל עליה להתגונן מפני העולם המוסלמי - בעל ה''אל-מוסר'' האנושי שתמציתו ''דין מוחמד קאמ בלסיף'' (''אמונת מוחמד באה בחרב'') - כשהיא מוגבלת בסד המוסר הנוצרי.

דרך האמצע - בין דרך הכובש לדרך הנזיר

מבחינה תפיסת האדם שלה היהדות היא דרך אמצע. היא מבקשת, באמצעות חוקיה ומצוותיה, לאזן בין מרכיבי האנושיות השונים, בין הקטבים באישיותו של האדם היחיד ובין אפשרויות קיצוניות של התנהגות האדם כלפי זולתו. כך מסמנת היהדות את שביל הזהב בין גוף לנפש, בין אנוכיות להקרבה עצמית, בין תורה לעבודה ובין חובה לזכות - בחיי הפרט, הקהילה והעם. את המוסר שפיתחה ניתן אפוא לכנות מוסר ''אנושי'', במובן זה שהוא מכיר בחולשות האדם, דחפיו ויצריו ומבקש לרסן אותם ולעדן אותם במידה שבה יכול ציבור לעמוד אם ברצונו להתקיים כקהילה הגונה ובריאה לדורות.

מוסר הנצרות לעומת זאת, מבוסס על התכחשות לכוחות הנפש והיצר המצויים ועל התגדרות בעל-אנושיות נזירית של ''להיות יותר צדיק מהאפיפיור''. כך, בין השאר, ביטא את היסוד הזה הנוצרי הראשון בברית החדשה: ''ואני אומר לכם אל תתקוממו לרשע והמכה אותך על הלחי הימנית הטה לו גם את האחרת. ואשר יחפוץ לריב עימך ולקחת את כותנתך, תן לו גם את המעיל... שמעתם כי נאמר לראשונים לא תנאף; ואני אומר כל המסתכל באשה לחמוד אותה נאוף נאפה בליבו... ואם תכשילך עין ימינך - נקר אותה והשלך ממך כי טוב לך אשר יאבד אחד מאיבריך מרדת כל גופך אל גיהינום. ואם ידך הימנית תכשילך קצץ אותה והשלך ממך כי טוב לך אשר יאבד אחד מאבריך מרדת כל גופך אל גיהינום''.

ביהדות יש אמנם לא מעט ציוויים ואיסורים, אך מהותם אינה נזירית וסגפנית אלא פרקטית. הם מבוססים על התובנה, שהתמדתה של מסגרת חיים רעיוניים תלויה לא ברצונם הטוב של חברי הקהילה, בריגוש דתי פתאומי או בהזדהות תאורטית גרידא עם הרעיון, אלא בחובה ממוסדת של מעשה מודע. החוק היהודי מטיף אפוא לוויתור מסוים, למידה של פרישות ולריסון מה, אך לא לסגפנות כמו זו של הנזיר הנוצרי, ודווקא בשל כך יש בכוחו לשמש בסיס לרקמת הקיום היהודי המקיף (מבחינת המקום) שבו ''כל ישראל ערבים זה לזה'' והרציף (מבחינת הזמן) שבו ''כשם שנטעו אבותי לי כך אטע אני לבני''.

מוסר האיסלם, לעומת המוסר היהודי ה''אנושי'' והמוסר הנוצרי ה''על-אנושי'', הוא מוסר שניתן לכנותו בהקשר זה ''אל-מוסרי''. על אף חוקותיו ומצוותיו, בעיקרו הוא נותן לגיטימציה לדחף וליצר ואף מגרה אותם, כפי שמיטיב לבטא ציווי הקוראן בדבר מלחמת מצווה נגד הכופרים (''ג'יהאד'') - ''מצווה עליכם מלחמה גם אם היא שנואה עליכם''.

אם היהדות מכירה בחולשות האדם ומבקשת לרסן אותן כדי שניתן יהיה ''לחיות איתן בשלום'' - אדם אצל עצמו ואדם אצל זולתו - הנצרות מבקשת ללחום בהן עד חורמה ואילו האיסלם מבקש לתת להן צידוק וגיבוי דתי וכך לרתום אותן למלחמתו בכל מה שאינו איסלם.

היהדות אינה מבקשת מן האדם לבטל את עצמו, אלא דווקא להעריך ולכבד את עצמו (תוך שישמור על עצמו שלא ייתפס לגאווה ויהירות), שכן רק בן אדם האוהב את עצמו מסוגל לאהוב גם את זולתו ולהזדהות איתו. הנצרות לעומתה, פיתחה אידיאליזציה של הימנעות מחיי משפחה וחברה (ועימה - שלילת הלאומיות), קידשה את ההינזרות ממנעמי העולם הזה ודחקה בבני האדם להינתק מן הארצי ולהתבודד; ואילו האיסלם הקנה למנעמי החיים מעמד דתי והבטיח אותם למי שייטיב ללחום, לכבוש ולהשמיד בשירותו.

בעוד היהדות רואה בחיי העולם הזה - אם חיים אותם באיזון פנימי ובאיזון בין צרכי אדם וצרכי זולתו - חולייה הכרחית בשרשרת העולמות, הנצרות מתנכרת לחיי העולם הזה וקובעת כי כל מה שמושך את האדם הוא חטא וכל מה שדוחה אותו הוא בעל ערך, ואילו האיסלם מלכתחילה אינו מגדיר חטאים ''רבים מדי'' ואינו מקשר בין רמתו המוסרית של המוסלמים למעמדם בעולם הבא, אלא קובע: ''אללה ישכנם במקום אשר ירצה, כשדינם נתון בידי אללה - אם ירצה יענוש אותם ואם ירצה ימחל להם''. אמנם הקוראן קורא ''לצוות על הטוב ולמנוע את המגונה'' אך כבר מוחמד, בשאיפתו להרחיב את העדה המוסלמית ולמשוך אליה את המוני חצי האי ערב, קיצץ במצוות שקבע קודם לכן ואף הבטיח למאמינים החדשים רווחים חומריים, ובראשם - שלל לנוטלים חלק במלחמת המצווה. הוא הוריש לעולם המוסלמי קוראן המאפשר נקיטת גישה סלחנית ביותר כלפי מעשיהם של בני השכבה השלטת, החזקה והעשירה, לעומת גישה מחמירה ביותר כלפי מעשיהם של המדוכאים, החלשים והעניים.

ההבדל בין המהויות המוסריות של שלוש הדתות ניכר היטב בתחום האישות: בעוד היהדות תובעת מן האדם מידה מסוימת של פרישות ובעוד הנצרות מבקשת להמית את הבשר, תובעת פרישות אצל מנהיגי הקהילה ואוסרת גירושין בקרב הקהילה, נמנע האיסלם מלקבוע סייגים לחיי האישות של הגבר (ובמיוחד הגבר השולט, הלוחם והעשיר). את העוצמה הראשונית של המיניות הגברית האיסלם דווקא מגבה ומחזק, וזאת באמצעות הגבלה חמורה של המיניות הנשית ומסירתה לשליטה גברית כמעט בלתי מוגבלת. וכך, בעוד היהודי מן השורה אמור להקים משפחה וכמוהו גם מנהיגו - הרב, אמור כהן הדת הנוצרי להתנזר מחיי אישות ומשפחה (ובמסדרים מסוימים גם מכל שמץ של חברתיות ואפילו מן הדיבור), ואילו המוסלמי רם המעלה רשאי לקחת לו נשים כמיטב החשק. בעוד היהודי מתחנך לשמירת שלום בית ושלמות המשפחה, שבצידם היתר לגירושין מבוקרים, אוסרת הנצרות גירושין כליל ואילו האיסלם מתיר לגבר לגרש את נשותיו כאשר יחפוץ, בהבל פה, כמעט ללא דין וללא דיין, ולשאת אחרות על פניהן. האיסורים והדיכוי של האשה המוסלמית אינם אפוא ביטוי למהות נזירית אלא למהות אל-מוסרית של ''כל דאלים גבר'', כשעודף הזכויות של ''בעלי זכויות היצר'' מן ההכרח שיביא לצמצום זכויותיהם של האחרים.

בין איסלום בכפייה להשתעבדות נוצרית באהבה

במסגרת ה''איזון הקדוש'' של מוסר היהדות נתבע האדם לקיים את חובתו גם כלפי שונאו, אך אין הוא נדרש לאהוב אותו, שהרי אי אפשר לצוות על הלב. כמו שאינה מצווה 'אהוב את אביך ואת אמך' אלא רק ''כבד את אביך ואת אמך'', כך מצווה היהדות מצוות מעשיות בעניין היחס לשונא ולאויב: ''אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים'' (משלי כ''ה כ''א) או: ''כי תפגע שור אויבך או חמורו תעה השב תשיבנו לו. כי תראה חמור שונאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב, עזב תעזוב עימו'' (שמות כ''ג ד'-ה') אך אינה דורשת להמית את הרגשות כדרך הנצרות: ''שמעתם כי נאמר ואהבת לרעך ושנאת את אויבך. ואני אומר לכם אהבו את אויבכם (ברכו את מקלליכם היטיבו לשונאיכם) והתפללו בעד (מכאיביכם ו) רודפיכם'' (הברית החדשה, מתי ה' מ''ג).

מתוך הכרה בטבע האדם ומיסוד הדרישות שניתן לדרוש ממנו, נותנת היהדות אפשרות למי שדורש מעצמו יותר - להתעלות על ה''אנושי''. כך, אם יבקש יהודי לעצמו אתגר גבוה מקיום החובה כלפי שונאו, תראה לו היהדות את האופציה: ''איזהו גיבור שבגיבורים? מי שעושה שונא אוהבו'' (אבות דרבי נתן, פרק כ''ג), אך החוק היהודי הפורמלי אינו מחייב זאת.

היהדות מכירה גם בדרגות הקרבה והחיבה השונות אצל אדם: אדם קרוב אצל עצמו, אחר - אצל הוריו ובניו, אחר - בקרב קהילתו ואחר - בקרב בני עמו, ורק לבסוף ניתנת חיבתו לברואי כל העולם כולו. לעומתה, מבקשת הנצרות לדכא את הטבע הזה ואף לעשות את דיכויו מבחן לאמונה בה: ''האוהב את אביו ואת אמו יותר ממני אינו כדאי לי והאוהב את בנו ובתו יותר ממני אינו כדי לי'' (הברית החדשה, מתי י' ל''ו-ל''ז).

מתוך השאיפה לרסן את טבע האדם מבלי לדכאו פיתחה היהדות גם את הגישה ליחסי העם היהודי עם העמים האחרים, הן באשר לישיבת יהודים בארץ-ישראל והן באשר לישיבתם בקרב הגויים. היא אינה מעודדת את גיורם של בני עמים אחרים קל וחומר את כפיית הדת היהודית בכוח, דוגמת האיסלם, אך גם אינה מטפחת את ''קדושת המעונה'' הנוצרית ואינה מצווה להשלים עם תוקפנותם של נוכרים. היא קוראת למלחמה בשעת סכנה ואפילו למלחמת חורמה במי שמבקשים להשמיד את היהודים, ליטול מהם את מדינתם ולשעבדם.

שמירת האיזון בין הצד הפוליטי - שבתורה, לבין הצד הדתי-המוסרי - שבנביאים ובמסורת, ממילא תורמת לשמירת האיזון בין גוף לנפש. ההתייחסות הטבעית לארצי ולגשמי, מבלי להכניעו בידי ה''רוחני'', רק היא מאפשרת לקבוע ערכי מוסר מדיניים - אזרחיים וצבאיים, המאפשרים גם את שמחת הניצחון והגבורה אך גם את ''טוהר הנשק''. במקום האהבה והחסד המופשטים שדורשת הנצרות להרעיף על הכל, מציעה היהדות לאהוב דבר ממשי וחי: את המשפחה, את שאר היהודים ואת המולדת היהודית. וזוהי למעשה האלטרנטיבה המעשית לאותה ''אהבת אנושות'' שהיא למעשה ''שנאת בני אדם'', המבקשת להיטיב עם כל העולם כולו אך אינה מביאה טובה אמיתית אפילו לאדם אמיתי אחד.

האתגר ה''על-אנושי'' והעיקרון הקוסמופוליטי של הנצרות מנעו ממנה את היכולת להתייחס למעמדו של הלאום בין לאומים אחרים או למעמדה של המדינה בין מדינות אחרות. מעצם טיבו לא יכול המוסר הנוצרי להיות יסוד לקהילה שלמה ורציפה המתפקדת בכל מישורי החיים, אלא רק לקהילת נזירים סגפנית, מובחרת ומצומצמת, שממילא אינה מתרבה וגדלה לכדי יחידה לאומית או מדינית.

בין קיצוץ ידו של האחר לקיצוץ יד עצמי

הסבר אחד לקיצוניותו של מוסר הנצרות הוא התנאים ההיסטוריים שבהם היו נתונים מייסדיה, יהודים אשר נאנקו תחת עול השלטון הרומי בארץ-ישראל, איבדו את התקווה למגר את משעבדיהם באמצעים גשמיים (כמו מרד) וניתלו ברוחניות קיצונית שבה כל אדם ''עובד'' על נפשו שלו ומניח לאל לנהל את ההיסטוריה (''תנו לקיסר את אשר לקיסר'', אמר ישו ליהודים הכורעים תחת נטל המיסים שהשית הכובש הרומי). אך נראה כי על-אנושיותו של מוסר הנצרות נבעה גם משאיפתו של ישו להבדיל את משנתו החדשה ממשנת היהדות המסורתית (גם אם לא ליצור דת חדשה), להיות ראוי לתואר ''מחדש'' ולמצוא אוזן קשבת.

כידוע, בתחילת דרכו לא היה ישו סגפן כלל ועיקר והפרושים אפילו כינו אותו ''זולל וסובא'' (מתי, י''א י''ט). אולם, בהמשך הוא החל להדגיש את הניגוד שבין ''נאמר לכם'' (כלומר, נאמר לכם בברית הישנה) לבין ''ואני אומר לכם'' (כלומר, וזהו החידוש שבברית החדשה), כשכל ''אני אומר לכם'' כזה היה פתיח להקצנת ציווי יהודי אחר. כך קידש ישו את ההתפרקות מרכוש ואת העוני וקבע כי העשיר, אפילו לא עשה דבר רע בחייו, אינו יכול לנחול מלכות שמיים ולשבת ב''חיקו של אברהם'' - רק משום שהוא עשיר. האדם האידיאלי על פי הברית החדשה הוא העני, הרעב, הנרדף והמגודף, הנותן צדקה בסתר ומתפלל במהירות ובחדר סגור, ושבעת הצום כדי שלא תעיד בו חזותו כי בתענית הוא מצוי (שמא יזכה בכך להערכת זולתו) - דווקא מתרחץ וסך את בשרו.

באופן טבעי, לאחר מותו של ישו עוד התעצמה המגמה העל-אנושית במוסר הנוצרי, וזאת כדי ליצור מרחק מוסרי בין הנוצרי הרגיל לבין ישו ולהחזיקו כמי שאכן התעלה וקיים את האידיאל הנכסף. למעשה, אפילו ישו עצמו לא הצליח לעמוד בכללי המוסר הגבוה שקבע: הוא לא אהב את אויביו וקילל את מתנגדיו הפרושים ש''יבוא עליהם כל דם נקי הנשפך בארץ'' (הברית החדשה, מתי כ''ג ל''ה). הוא הבטיח לתלמידיו ש''מי שיכחש בו (בישו) לפני בני האדם, יכחש אף הוא (ישו) בו לפני אביו שבשמיים'' (מתי י' ל''ג) ואף איים: ''באתי לשלוח אש בארץ, ומה רוצה הייתי, שכבר תהא בוערת!'' (לוקאס י''ב מ''ט), תוך שהוא נכשל לא רק בהגשמת הכלל הנוצרי ה''על-אנושי'' של ''אהוב את שונאך'' אלא גם בהגשמת הכלל היהודי ה''אנושי'' של קיום החובה כלפי השונא.

אולם כידוע, כשלונו של ישו בהגשמת המוסר הגבוה שקבע לא העיב על הצלחת השילוב של תורת מוסר קיצונית אך פשוטה (יחסית לתורת המוסר היהודית), רעיון משיחי, מיעוט מצוות מעשיות (תוך ביטול מרבית מצוות היהדות המעשיות ובראשן ברית המילה) ופולקלור כמו-אלילי (דוגמת האכילה מ''לחם הקודש'' לסמל אכילה מבשר הצלוב ושתיית ''יין הקודש'' לסמל שתייה מדם הצלוב). אלה קסמו לעובדי האלילים ושואפי הגאולה אשר תחת עול הקיסר הרומי, וכל השאר כתוב בספר דברי הימים.

כמו שעוצבה הנצרות תוך הדגשת הניגוד בינה לבין היהדות שקדמה לה, כך עוצב האיסלם מתוך ניגוד ליהדות ולנצרות גם יחד, אך בעוד הברית החדשה מציגה את היהדות כדת שאינה תובענית מספיק מבחינה מוסרית ופיתחה אידיאלים מוסריים ''בשמיים'' הציג הקוראן את היהדות כדת המגזימה בקפדנותה ונתן גושפנקה דתית להתנהגות הספונטנית.

מוחמד, אשר מייד עם התבססותו בעיר מדינה החל בכפיית אמונתו על בני מכה תוך פשיטה על שיירות הסוחרים של מכה ושוד מטענן, מצהיר בפתח הקוראן: ''סלח לנו ריבוננו כי אתה, אללה, אינך מטיל על נפש מה שאין בכוחה לשאת והיא אחראית רק לעצמה, כי זכויותיה וחובותיה רק לה הן. ריבוננו, אל תענישנו ואל תטיל עלינו יסורים אם נשכח את חובותינו או נחטא, כשם שהטלת על אלה שקדמו לנו. ריבוננו, אל תכביד עלינו במה שאין בכוחנו לשאת וסלח לנו ומחל לנו ורחם עלינו כי אתה אדוננו, והענק לנו ניצחון על המוני הכופרים''.

בהמשך, כדי לרכוש לעצמו עוד ועוד חסידים מבין הנוודים בני חצי האי ערב, פישט מוחמד רבים מהכללים שקבע בתחילה ואף הודה כי עשה זאת מתוך כניעה לדרישות הציבור. הוא צימצם את עול מצוות החובה לחמש עיקריות: הודאה באל יחיד והכרה במוחמד כשליחו, תפילה ורחיצה, תשלום מס לצדקה, צום בחודש הרמדאן ועלייה לרגל למכה, ולארבע משניות: איסור אכילת חזיר, איסור שתיית משקאות חריפים, איסור ריבית נשך ומילת הבן בגיל 13-7 - ביודעו כי המצוות הללו אינן מהוות קושי מיוחד לצאצאי ישמעאל אשר ממילא לא נטו אחר בשר חזיר ונהגו למול את בניהם.

בנוסף להקלת עולן של מצוות מכבידות שנקבעו בתחילה, הוא מיסד מנהגים מצויים (כמו מנהג הנקמה) והוריש לממשיכיו את הקלות הנסבלת שבה מקנים פרשנות מקלה להלכה. וכך, כבר בעשור השלישי לחייו של האיסלם, כששכבת העילית של הגברים הלוחמים בשירותו מצוידת ברכוש רב, מקרקעין, בתים נוחים ומותרות, הצליחו רבים מן ה''מתעשרים החדשים'' לדלג על דרישת ההלכה המוסלמית לעשות בשלל הזה שימוש ''למען אללה'' (כלומר, לתיתו לעניים ולנצרכים) והגדיל לעשות מועאוויה, נציב סוריה בימי החליף עותמאן, שקבע כי אזהרת הקוראן בעניין זה (''ואלה אשר יאצרו את הזהב ואת הכסף ולא יוציאוהו בעבור אללה - הודע אותם עונש מכאיב''), מכוונת כלפי אוהבי הבצע מבין מנהיגי הדתות האחרות. אפילו האיסור על שתיית יין כמעט שבוטל על ידי חכמי הדת, לנוכח תאוות השתייה ואהבת ההשתכרות של החליפים - שהיו מושלים דתיים. לבסוף, כדי להקל עליהם מבלי לבטל את האיסור על שתיית יין, בדו חכמי הדת של זמנם מאמרי מסורת המקנים תוקף לגרסה כי פרט ליין אין אסורה שתיית משקאות חריפים.
המנהג המקובל בחברה המתאסלמת והנטיות הספונטניות שלה השתלטו על ההלכה האיסלמית - ולא להיפך, והמוסר המוסלמי התיישר עם האנושי ה''אל-מוסרי'', כשחכמי הדין שלו מתאמצים בהבחנות דקות אשר יתנו היתר ל'בידעה' (חידוש) מתאימה כזו או אחרת ויאפשרו לה כניסה לסונה, היא קובץ התורות וההשקפות של אנשי הדור הראשון למאמיני האיסלם. ומעל לכל שרתה ''מצוות המצוות'' של האיסלם: ''מלחמת המצווה'' - גי'האד. הדגש שמדגיש הקוראן את הכנעת ה''כופרים'' ואיסלומם הכפוי, לעומת הפצת האמונה עצמה, מלמד יותר מכל על מהות האיסלם כמסגרת דתית למיסוד היצר והתאווה, למתן לגיטימציה לדחף ולחשק. ואכן, מצוות המלחמה בכופרים היתה בעולם המוסלמי צידוק לאלימות ולהרג - הן כלפי לא-מוסלמים והן כלפי מוסלמים שלא נשאו חן בעיני השליטים ועל כן הוצגו ככופרים.

את חומרת העונשין שבה נוהג האיסלם כלפי עבירות מוסר - כמו למשל, קטיעת יד לגנב - אין לראות אפוא כהגשמת אידיאל מוסרי גבוה של ריסון היצר אלא דווקא כהגשמת מוסר של כניעה ליצר - יצרו של מי שמתענג על סבלו של האחר. זהו מוסר הנותן גיבוי וחיזוק דווקא למעמדם של בעלי היצר הפחות מרוסן מבין כולם: הגברים השליטים החזקים והעשירים, העושים במערכת העונשין הדרקונית שימוש כנגד מי שמפריעים לחופש היצר שלהם: נשים מרדניות, נשלטים שוחרי עצמאות, חלשים עזי מצח ועניים המתעקשים לשרוד. חומרת עונשין זו משקפת לא רק חברה בלתי מאוזנת, שבה מתקיימים בצד כל שליט חזק ועשיר הרבה נשלטים חלשים ועניים, המפרנסים את שליטתו, חוזקו ועושרו, אלא גם ''אל-מוסר'' אנושי של התענגות על החלשתם והשפלתם של החלשים והמושפלים ממילא. והרי מכיוון שהחזק והעשיר אינו נצרך למעשי גניבה ואונס, הוא גם אינו נופל לידיה של מערכת העונשין הזו.

דרך הענישה האכזרית בעולם המוסלמי היא מעין היפוך מקאברי של הציווי הנוצרי: 'אם עלה בדעתך לגנוב - קטע לעצמך את היד', שכן אם הנצרות תובעת את ההקרבה הזו מן האדם עצמו כלפי עצמו - בא האיסלם ומעגן את זכותם של בעלי היצר להשית את ה''הקרבה'' הזאת על אחרים, בכוח. כך התפתחו בעולם המוסלמי שלושה סוגי מקריבים-מוקרבים בולטים: גבר-אשה, אדון-עבד ומוסלמי-ד'ימי (יהודי או נוצרי שהורשה להחזיק בדתו, במעמד של בן חסות נחות), כשבני המעמד אשר מחיל את ה''ריסון'' המוסרי על האחרים הם גברים מוסלמים שליטים העוסקים בעיקר בלחימה.

התרסקות המוסר ה'על-אנושי' אל ה'אל-מוסרי'

הנצרות והאיסלם מכוונים אפוא לשני הקצוות של טווח ההתמודדות עם היצר: אם ישו החל את דרכו כ''זולל וסובא'' וסיים אותה על הצלב, חסר חיים ומושפל, בפסגת ההקרבה וההתעלות על הארצי, החושי והייצרי - הרי מוחמד החל את דרכו כסגפן וסיים אותה כראש מדינה גדולה, מגשים יצרים ותאוות, שומר קנאי על נכסיו, נשותיו, זכויות היתר שלו ותוארו ''נביא הקרב והמלחמה''. אם הנצרות הטיפה להדחקת היצר ולהכחשתו, כשדמות האדם האידיאלי שלה היא דמות הנזיר, האיסלם העניק ליצריהם של בעלי היצר מרחב כמעט בלתי מוגבל (לעומת החמרת יתר עם קורבנות יצריהם), כשדמות האדם האידיאלי שלו היא דמות הלוחם השש אלי קרב וזוכה לשלל, כבוד ונשים.

כידוע, ההבדל התהומי בין האידיאל המוסרי של הנצרות לבין האידיאל המוסרי של האיסלם לא מצא את ביטויו בדרך המלחמה שניהלו השניים לכיבוש העולם. בצד נזירים גמורים שתמיד היו מיעוט בנצרות שעטו תחת דגלה המוני ''גייסות משיח'' אשר ניהלו פעולה מיסיונרית תוקפנית בכל רחבי תבל והשמידו לא רק את עבודת האלילים אלא גם את כל התרבות האלילית. המפגש של המוסר הנוצרי ה''על-אנושי'' עם המציאות האנושית הוליד התנהגות אל-מוסרית שלעתים היתה אפילו פחות ''אנושית'' מזו של המוסלמים, בעלי המוסר ה''אל-מוסרי'' מלכתחילה. שהרי מי שנתלה באידיאל גבוה מדי - סופו שיגשים הרבה פחות מזה הנתלה באידיאל נמוך יותר, וסופו שהתסכול על כשלון הגשמת האידיאל יביאו לכדי יאוש מהגשמת אידיאלים באשר הם.

כך, הדחקת היצר ודיכויו באורח לא-טבעי ולא-אנושי בנצרות, הביאו להתפרצותו באופן בלתי נשלט. ואילו באיסלם, שחרור היצר מלכתחילה הביא לאותו הדבר עצמו, אלא שבלא יסורי מצפון (האם מקרה הוא שהמילה 'מצפון' אינה בנמצא בשפה הערבית?). במילים אחרות, אם באיסלם ויתר האדם לעצמו מלכתחילה, הרי בנצרות הוא ויתר בדיעבד, וזאת כיוון שלא הצליח לעמוד באתגר הבלתי אפשרי שהועמד לו.

כידוע, לא רק ביחס לעמים זרים התהפך המוסר הנוצרי הנעלה, אלא גם בחיים הפנים נוצריים היתה הפרתו הכלל ויישומו היוצא מן הכלל. גובהו הבלתי אפשרי והיעדרן של תקנות מעשיות למימושו הפכו את הגשמתו לנחלת מעטים ומנותקים, סגורים במנזריהם, כשלמען כל השאר הכרח היה להקים מנגנון מחילה קבוע, אשר ינקה באורח שגרה את החטאים המצטברים. כך התפתח מוסד הווידוי, כמין מנגנון ''גריסה'' מחזורי שאליו מוליכים את החרפה. אך עדיין נותרה תחושת הכישלון והתסכול לנוכח אי היכולת להגשים את הנשגב, הטהור והקדוש וזו, כאמור, הפכה לעתים קרובות להתפרקות כללית מכל אתגר מוסרי.

מן הפער העצום שבין התביעה המוסרית הקיצונית לבין היכולת המוגבלת להגשים אותה התפתחו בחברה הנוצרית צביעות מובנית, סטיות נפשיות-מוסריות וגם אמנות מפוארת, שהיתה מפלט מן הסבל הנפשי שגרם כשלון הגשמת התביעה המוסרית. בנקאי פירנצה של המאה ה-‏16, שנושא הדלות של פרנציסקוס הקדוש היה הנושא החביב עליהם בתמונות שבהן בחרו לפאר את טירותיהם, לא היו הנוצרים הראשונים שיצאו ידי חובת נוצריותם בהתפעמות מן הסבל המעוצב לתפארת במדיום האמנותי, וקבוצה כגון ה'רנטרס', אשר פעלה באנגליה של המאה ה-‏17, לא היתה הראשונה שהנהיגה בקרבה חירות מינית מוחלטת כולל ניאוף, גילוי עריות ופוליגמיה וטולטלה לאחר זמן קצר לקיצוניות השנייה של התנהגות סגפנית ודיכוי מיני.

בעוד התרבות הנוצרית מתרגלת ומתמחה בהסתרת מעשי עבירה וחטא ובהכחשתם (ובמיוחד כשמדובר במעשים של בכירי הכנסייה), המשיכה התרבות המוסלמית לבטל או למתן ציוויים שהתגלו כאתגר ליצר ולתאווה של האוליגרכיה הגברית, אשר נותרו בה כשריד אנכרוניסטי לפרטנזיות הסגפניות של מוחמד כנביא צעיר והרפתקן. אם בנצרות למדו כוהני הדת לשנן באוזני המתוודים ''אהבו את ישו וייסלחו לכם כל חטאיכם'', באיסלם שמלכתחילה לא הגדיר חטאים רבים מדי, הקלו כוהני הדת את עומס החטא על ידי הגדרתו כ''לא-חטא''.

מורשתו הנוצרית של המרד החילוני

הקונפליקט בין שורשיהם הפסיכו-אידיאיים של מוסר היהדות, מוסר הנצרות ומוסר האיסלם לא נעלם בעולם המודרני. על אף הרפורמות הדתיות, החילון ועליית הלאומיות, ניתן לזהות גם בתקופתנו ביטויים רבים למוסר ''אל-מוסרי'' בעולם המוסלמי ולמוסר ''על-אנושי'' בעולם הנוצרי:

בעולם המוסלמי עדיין רווחים מעשי אלימות ורצח באמתלת כפירה באיסלם ודיכוי אכזרי של החלש על ידי החזק ולמעשה אין בו אף מערכת אחת המגשימה מוסר ''אנושי'' שלא לדבר על מוסר ''על-אנושי''. בעולם הנוצרי לעומת זאת, זכה המוסר ה''על-אנושי'' לגרסאות חילוניות: גם הפאשיזם וגם הקומוניזם, כל אחד בדרכו, ביקש את הגשמת העל-אנושי באנוש. הגם ששניהם קראו תגר על הנצרות - האחד בשל שורשה היהודי הסותר את החזון הטבטוני-פגאני והאחר בשל היותה ''אופיום לפרולטריון'' - שניהם נטלו ממנה את האידיאליזציה של העל-אנוש וביקשו להגביה עוף תוך התכחשות לחולשות אנוש.

הפאשיזם הפך את הקדושה הכנסייתית לקדושה לאומית-גזעית ושאף לדכא את החמלה והאמפתיה כלפי החלש פיזית, ואילו הקומוניזם חתר להכחשת הלאומיות והכמיהה לקניין. הפאשיזם סגד לעל-אנושיות גופנית של חוזק ונעורי נצח (תוך השמדת אנשים בעלי מומים גופניים) והעלה את מוסוליני לשלטון כשהוא בן 39, את היטלר כשהוא בן 44, את ליאון דגרל (מנהיג הפאשיסטים הצרפתים) כשהוא בתחילת שנות ה- 30 שלו ואת הספרדי פרימו דה-ריברה כשהוא בסוף שנות ה- 20 שלו; ואילו הקומוניזם סגד לעל-אנושיות אל-לאומית, כשהקולקטיביזציה של הרכוש מחליפה את פולחן העוני הנוצרי של הקדוש פרנציסקוס אשר קבע כי על מנת לשחרר את הנשמה יש להתנער מכל הצרכים הארציים. גם האלמנט הקוסמופוליטי בקומוניזם (ובעקבותיו האלמנט הפאציפיסטי בשמאל החדש, שפירושו השלמה עם תוקפנותם של נוכרים) שואב מן הנצרות, אשר בנסיונה להתרחק מענייני העולם הזה ולעמוד מן הצד לנוכח התרחשויות ההיסטוריה הגיעה לכדי שלילת הלאומיות.

כמו הנצרות גם אידיאולוגיות חילוניות המתכחשות לאנושי במקום לאלפו ומציבות אידיאל על-אנושי, מולידות שנאה עצמית - ועימה שנאה לאחר. בעודן מתנאות ברמתן המוסרית הגבוהה ובאהבת האדם שבהן, מכשילה מלחמתן בחולשות בני האדם את יכולתן לאהוב את האדם כלומר, לאהוב את האדם על כל חולשותיו.

גיבורים (מוסרית) על יהודים

במשך אלפיים שנות גלותו של עם ישראל הפכה התרבות הנוצרית, המיסיונרית-קולוניאלית, את עמי אירופה למעין אוליגרכיה עולמית, הקוראת דרור ליצריה הספונטניים בקולוניות רחוקות ומעמידה פני ''נוצרייה טובה'' בבית פנימה. השגשוג הכלכלי שהביאו הכיבושים מעבר לים והאפשרות לפזר נתחים מן העושר לחלקים הולכים וגדלים באוכלוסייה האירופית תרמו ל''שיפוץ'' החזות המוסרית של היבשת ולהחלפת צורות גסות של אל-מוסר בצורות מתוחכמות יותר. התרבות המוסלמית לעומתה, המשיכה בדרכה מני אז: ערך הגבורה בחרב והצידוק הדתי לתוקפנות המשיכו להשתולל.

והנה, לנוכח ההישג המיוחד של ''רוח היהדות'', אשר שרדה וזכתה להגיע בעקבות שיבת ציון וקיבוץ גלויות להגשמה (גם אם חלקית) במדינת ישראל - מדינה המרשה לעצמה לשמוח את שמחת הנצחון מצד אחד אך מתעקשת לשמור על טוהר הנשק מצד שני - לא נותר להן ל''רוח הנצרות'' ול''רוח האיסלם'' אלא להתאחד כנגד הצלחתה זו, ובעוד האיסלם מכה על לחיה הימנית דוחקת בה הנצרות להגשים את האידיאל שלא הצליחה להגשים בעצמה ולהטות למכה אותה גם את הלחי השנייה. בעוד המוסלמים פורקים על מדינת ישראל את תאוות המלחמה הספונטנית שמעולם לא נדרשה לריסון, מתעטף העולם הנוצרי בהתחסדותו הצדקנית וקורא לה לחוס על מכיה באצילות על-אנושית, בקדושת מעונה, באהבת שונאיה, ממש כפי שנצטוו הנוצרים הראשונים: ''אהבו את אויבכם''.

מאבקה של מדינת ישראל מחדד את מעמדו של המוסר היהודי כ''מוסר אמצע'' בין המוסר המוסלמי ה''אל-מוסרי'' לבין המוסר הנוצרי ה''על-אנושי'' ומאלץ את היהודים לחדד את תודעתם המוסרית הייחודית כדי לעמוד מול הברית הבלתי קדושה בין התרבות שעדיין לא התעלתה על ה''אל-מוסרי'' לתרבות שכבר נואשה מלהגשים את ה''על-אנושי'' ומחפשת קורבן להגשמתו.

הצגת המאמר בלבד

שאלה מוסרית פוליטית

אריה פרלמן (יום רביעי, 26/06/2002 שעה 16:37)