המאמר מתפרסם בעת ובעונה אחת באתר המחבר זרקור.אפשר ואילו זה היה תלוי באי אלה פקידים הם היו מעלים רעיון להפרטת ''יד ושם''.
השרידים הנזקקים- ''הנצחת'' המצוקה
באחת ממסיבות העיתונאים של ''הקרן לרווחת ניצולי השואה'', שנערכה לפני מספר שבועות, מישהו מטעם הקרן רצה כנראה לתפוס כותרת והתבטא כי התמיכה בניצולים נזקקים חשובה יותר מאשר תיעוד והנצחה. כלומר, באין מקורות אחרים יש להפחית את המענקים למוסדות לתיעוד ולהנצחה ולהגדיל את התקציב לניצולי שואה הזקוקים לתמיכה ולסעד בערוב ימיהם.
לכאורה, דרישה מוצדקת, הגיונית או לא, אך הרגש תומך בזה. המצוקה זועקת ממנה. למעשה זאת גישה שגויה מכל הבחינות וגובלת בחוסר הבנה ואחריות, והיא רעיון עוועים. אלה שתי סוגיות נפרדות.
על פי הנתונים של ''הקרן לרווחת הניצולים'' 15% מכלל 280,000 ניצולי השואה שחיים בישראל זקוקים לסיעוד ולתמיכה. 90% מהוצאות הקרן ממומנים על ידי ''וועידת התביעות'', דרך קבע ומדי פעם בפעם נוספים מענקים מיוחדים. הממשלה שנמנתה עם התומכים בקרן הורידה את חלקה לשבעה מיליון שקל, ולאחר מסע ציבורי שניהלה הקרן, ואשר הביך את הממשלה, היא הבטיחה להכפיל את סכום הסיוע ל- 14 מיליון, רבע הסכום ממה שזקוקה הקרן. מספר הניצולים אמנם קטן, אך לעומת זאת הצרכים גדלים.
נראה לי כי האוצר שאיננו צדיק, ביקש שמלאכתו תיעשה על ידי אחרים, ומי יכול להיות אחר כזה אם לא דובר מטעם אותה קרן שמסייעת לשרידים במצוקה. לאוצר ישנה דוגמה טובה שאפשר לקרוא לה ''תסמונת התמחויים''. את מקום הממשלה לתמוך בנצרכים ממלאות עמותות שונות, ציבוריות ופרטיות. אגב עד כה לא נעשתה בדיקה מעמיקה, לגבי המקורות הכספיים שלהן. אם תרופה שמצילה חיים אינה מצויה ב''סל התרופות'' יימצאו בתי מרקחת אשר ימכרו אותה במחיר העלות. ויש עוד דוגמאות. מלבד זאת קימת העתודה האוונגלית בארה''ב.
כלומר באוצר מאמינים באמונה שלמה שלא ''אלמן ישראל'' ותמיד יימצאו רחמנים בני רחמנים שייחלצו לעזרת הנזקקים. הלוואי וזה היה אמת. עוד לא ראינו את כרישי הממון, אלה שזכו לפרסום על המשכורות המרקיעות ואלה שלא זכו לפרסום, שיכניסו את היד עמוק לכיסם ויעשו משהו למען אלה שנמצאים בגובה מתחת לפני הים. יש שעושים, בגלוי או בהסתר, אבל הם מעטים. אני למשל לא מצאתי, אני מבקש להדגיש-
עד כה, ולו מיליונר אחד, כולל ניצול שואה, שמוכן לתרום למען תיעוד והנצחה של תרומת ניצולי השואה למדינה - תרומה קרדינאלית מאוד בכל התחומים. לא מן הדור הראשון ולא מן הדור השני.
מי שחייב לסייע לנזקקים שרידי השואה אזרחי המדינה - היא המדינה, ולא שום גורם אחר. זאת, מוסרית, והיסטורית. הם אזרחיה. המדינה, היא זאת שקבלה כספים מממשלת גרמניה לצורך זה, והיא שבין היתר מפלה לרעה את מקבלי הרנטה של פיצויים המשולמים על ידי הלשכה לנכים של האוצר לעומת הרנטה המשולמת על ידי ממשלת גרמניה. ועל הנכסים של קרבנות השואה בארץ דיברנו? דברנו. זה ועוד, ניצולי השואה, הסכימו בשעתו כי הכספים שממשלת גרמניה הקצתה בהסכם השילומים למען קליטת העקורים יופנו לכלל העולים. עכשיו הגיע זמן פירעון הפוליסה הזאת. מדובר בקומץ קטן יחסית של נזקקים. שכן, רובם המכריע של העולים לא קבלו פרוטה שחוקה מן המדינה. לדברי הפרופסור חנה יבלונקה, המדינה אף לא קלטה אותם, שכן הם קלטו את עצמם.
על שולחנם של חברי הכנסת היוצאת הונחה הצעת חוק ניצולי השואה, שאמורה הייתה לעגן הן את הזכויות של הניצולים והן את מעמדם של הארגונים שמייצגים אותם ואת נושא התיעוד וההנצחה. האוצר טרפד את הצעת החוק, ושר המשפטים, ניצול שואה, טומי לפיד, עמד, או ישב, מנגד. ההצעה נקברה ללא טקס. מדוע אפשר היה פעם לחוקק חוק למען לוחמים האנטי נאציים, ואי אפשר לחוקק חוק למען ניצולי השואה. התשובה היא פשוטה. אילו היום היה מוגש החוק הזה, הוא היה נופל. עם זאת אינני חושב שמישהו חשב על פתרון מקאברי להפריט את יד ושם, כפי שנרמז בכותרת המשנה. אולם המפריטים הגדולים ראויים לתהייה הזאת שכן נציגי הניצולים שניהלו משא ומתן עם פקידי האוצר תארו את גישתם כמשהו בין אטימות לבין ניכור ואף רשעות.
גם ארגוני הניצולים אינם חסינים מפני מחדל. הם, בעיקר עסקניהם, יכלו לעשות יותר. ואם הפוליטיקאים והפקידים הם ערלי לב, זאת בעיה אך אם הם כבדי שמיעה, דפיקות חזקות על השולחן, כאלה שיגיעו עד לברלין, היו פותחים את אוזניהם.
תיעוד והנצחה
מי שיזם את החוקים למען תיעוד והנצחה של השואה היו שרידי השואה. אחת התרומות שלהם לאחר יוזמת הבריחה מאירופה והשתתפות, אולי מכרעת, במלחמת העצמאות. הם עשו זאת לא רק למען עצמם וילדיהם אלא למען המדינה והעם היהודי. אלמלא מוסדות כאלה ובראשם ''יד ושם'', ואחרים כמו ''משואה'', ''בית לוחמי הגטאות'', ''מורשת'' וכיוצא באלה, זכר השואה היה נמחק, הן מתודעת הציבור הרחב בארץ והן מתודעת העולם. ''יד ושם'', עם הקמת המוזיאון החדש לתולדות השואה, הוא הגדול מסוגו בעולם, והוא אתר התיירות מספר אחד של מדינת ישראל. ''יד ושם'' לא היה יכול להקים את המוזיאון החדש והמרשים, בצורה ובתוכן, אלמלא תרומות ממוסדות יהודיים כמו ''וועידת התביעות'' ומידידי המוסד בעולם, יהודים וגם לא יהודים.
הגיליון האחרון של ''יד ושם'' ליום הזיכרון לשואה ולגבורה מוקדש לנושא ''צלם האדם בצל המוות''. המוזיאון החדש לתולדות השואה מספר על כך באמצעות אלפי פריטים ועדויות אישיות. האם יכול להיות תיעוד נעלה מזה. במנשר ניצולי השואה אשר התפרסם לאחר ''הכנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה- המשמעות הערכית והמוסרית לאנושות'' ביום הזיכרון ב- 2002 נאמר בין היתר:
אנו לא נהפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם על דם נקיים.זוהי עדות ניצחת לערכי המוסר הטבועים בהוויית עמנו עתיק היומין ולאמונה ברוח האדם ובהשגחה.
רחוב לשנו – מוזיאון ''יד ושם'' לתולדות השואה, צילום: ששון תירםזאת אמירה מתועדת שצריכה להיות חרותה עמוק בלוח לבם של הבריות, ולעולם תהיה אקטואלית ודוגמת מופת.
כיום אין כמעט מדינה שמכבדת את עצמה שלא תקים מוזיאון לשואה. אין אוניברסיטה חשובה שבה אין קתדרה או מכון ללימודי השואה. נושא השואה הוא כה פופולארי שפרופסור מייקל ברנבאום מי שהיה מנהל מוזיאון השואה בוושינגטון, ספר כי בעוד שבהרצאות שלו על השואה לפני עשרים שנה היו לו שבעה סטודנטים, כולם יהודים, בהרצאות שלו בסוף שנות התשעים, באחד הקורסים רבי המשתתפים באוניברסיטת ג'ורג'טאון יותר מ- 80% משומעיו היו לא יהודים. וזה לא רק באקדמיה.זה גם בשטח.
בעיירה זדונסקה וולה, לא רחוק מן העיר לודז', שבה נולדתי, חיים היום כששים אלף תושבים. אף אחד מהם לא יהודי. בכל זאת קבוצת נשים, מורות וסטודנטיות, נטלו על עצמן את המשימה הבלתי אפשרית כמעט לשקם את בית העלמין היהודי שנחרב כמעט כליל, בשל הזנחה וואנדאליזם.
שיקום בית העלמין בזדונסקה – וולהלמטלה זאת הן רתמו את תלמידי הגימנסיה המקומית. זאת עבודה מפרכת וסיזיפית, אך בית העלמין הולך ומשוקם. הם עושים זאת בשיתוף עם בני הדור השני והשלישי של יוצא העיר בישראל, שמבקרים במקום ובסיוע פעיל של פרופסור דניאל וואגנר, ממכון וייצמן, דור שני לניצולי השואה מיוצאי העיר. אגף מיוחד במוזיאון הצנוע בעיר מוקדש לקהילה היהודית ועכשיו התקבלה הודעה מקמילה קלאוזינסקה, המורה הסטודנטית, שהנושא הפך אצלה למשימת חייה, שהם מקימים מפעל הנצחה בשם ''יחד'' בעברית. הוא יתעד מזכרות, מסות, מאמרים ותמונות על אנשי הקהילה היהודית בעיר בתקופה של טרום שואה, שמנתה אז רבבה, קרוב למחצית האוכלוסייה. האגודה תוקם במקום שבו היה ה''חדר'' היהודי, ומי שמנהלת את הבית, אלזבייטה גוסטינסקה, הסכימה להקצות את המקום לאגדת ''יחד''. עוד דוגמה לתיעוד והנצחה בעיר קטנה, מתוך מאות קהילות כאלה שהיו בפולין.
כל זה אפשר להכניס תחת כותרת אחת, והיא ''עתיד הזיכרון''. מדינת ישראל לא הייתה מה שהינה לעולם כולו, מכיוון שהיא משמשת ''אור לגויים''. היא לצערנו לא משמשת ''אור ליהודים''. השואה והשלכותיה הם שצרובים עמוק בתודעה היהודית ובדעת הקהל בעולם. כל זאת הודות לתיעוד ולהנצחה.
החשיבות רבת ההיבטים לתיעוד והנצחת השואה
יש איזו הגדרה פורמלית
