מלחמת הצבעים

זר המבקר כיום בישראל עשוי לקבל את הרושם שהארץ אחוזה בקדחת של מלחמה בין שתי קבוצות כדורגל – הכתומים נגד הכחולים.

אלפי מכוניות ברחבי המדינה כבר מניפות סרטים בצבעים אלה, לרוב מהאנטנות. הדבר ניכר היטב בכבישים: בעלי צבעים שונים מתייחסים זה לזה בעוינות, המתבטאת גם בנהיגה, בעוד שבעלי אותו הסרט נוהגים זה בזה באדיבות שהיא זרה לגמרי בכבישי ישראל.

מאז ''מלחמת הוורדים'' באנגליה, לפני 450 שנה, לא הייתה עוד מלחמה כזאת בין שני צבעים.

אז היה הוורד האדום סמלו של בית לנקסטר, שטען לכתר המלוכה, בעוד שהוורד הלבן היה סמל מתחרהו, בית יורק. המלחמה נמשכה 32 שנים והסתיימה בניצחון הוורד האדום.

בימינו, מלחמות בין צבעים שייכות למגרשי הספורט. רק לעיתים רחוקות נשפך בהן דם.

אבל המלחמה בין הכתום לכחול היא רצינית מאוד.

לכאורה, זהו מאבק על הנסיגה מעזה ופינוי ההתנחלויות שם. אך למעשה קיבל המאבק משמעות הרבה יותר עמוקה. זהו מאבק על מהות המדינה ועתידה.

מניפי הכתום מבינים זאת היטב. כשהם נשבעים ''לצבוע את המדינה בכתום'', הם מתכוונים לשנות את המשטר בה מן היסוד. בעיניהם, חוקי הכנסת פסולים אם הם נוגדים את חוקי ההלכה, כפי שהם מתפרשים על-ידי רבני ''הציונות הדתית'', מחנה לאומני-משיחי בעל שוליים פאשיסטיים. החלטות הממשלה אינן תקפות, אם הן נוגדות את רצונו של אלוהים. ואלוהים, כידוע, מודיע על החלטותיו מפי מנהיגי יש''ע. (ועל כך אפשר רק לומר: אוי לאלוהים, הזקוק לדוברים שכאלה.)

מניפי הכחול יודעים – חלקם בבירור, חלקם במעומעם – שהם נאבקים למען חזות אחרת של ישראל. לאחדים יש אידיאולוגיה ברורה של ישראל דמוקרטית, ליברלית וחילונית, החיה בשלום עם העולם הערבי. לאחרים יש תמונה כללית יותר של ישראל שפויה והגונה, שבה קובע הרוב באמצעות הכנסת. כך או כך, הניגוד בין כתום וכחול ברור וחותך.

היום, 37 ימים לפני המועד שבו אמורה הנסיגה להתחיל, בולטות שתי תופעות:

ראשית, הרוב הגדול של המכוניות בכבישים וברחובות אינן מניפות שום סרט.

שנית, בין מניפי הסרטים, הכתום גובר על הכחול ביחס של 1:2.

סקרי דעת-הקהל מוכיחים שהיחס האמיתי בין שני המחנות הפוך: שני שלישים תומכים בנסיגה מעזה. אחוז זה עלה בשבוע האחרון, אחרי שהטלוויזיה שידרה את תמונות הלינץ' שערכו המתנחלים בגוש-קטיף בנער ערבי פצוע. אך גם לפני כן תמך רוב מוצק בנסיגה.

אם כן, מדוע אין כרגע רוב מוצק למניפי הסרט הכחול בכבישים?

הסיבה הראשונה מובנת מאליה: למיעוט פנאטי, בעל מוטיבציה רגשית חזקה, יש יתרון על ''הרוב הדומם'', הנוטה תמיד להיות פסיבי ורפה-רצון.

למתנחלים ובעלי-בריתם יש גם יתרון לוגיסטי בולט. הם מרוכזים במקומות מגוריהם. הם מסוגלים להפעיל אלפי ילדים ובני-נוער, המתפזרים ברחבי המדינה ומצמידים את סרטיהם למכוניות. הדתיים, שרובם ככולם תומכים במתנחלים, מרוכזים בישיבות ובשכונות הדתיות, ושם הם נוחים להפעלה.

אבל יתרונות אלה של המתנחלים לא היו בולטים כל כך, לולא החולשות המובהקות של מתנגדיהם.

אזרחים רבים פשוט חוששים. הם חוששים שמכוניותיהם היקרות (תרתי משמע) יפלו קורבן לוונדליזם של הבריונים הימניים. פה ושם אכן חובלו מכוניות שעליהן הונף סרט כחול. הפחד הזה הוא סממן אופייני בחברה המאוימת על-ידי מיעוט פאשיסטי: פלוגות-הסער משתמשות באלימות בצורה מושכלת כדי לשתק את הרוב שומר-החוק, הסולד מאלימות ואינו יכול להשיב להן כגמולם. פרסום של מקרים בודדים די בו כדי להפחיד.

סיבה אחרת נעוצה בטבעו של הציבור הדמוקרטי. רובם רוצים שיעזבו אותם בשקט, ואינם אוהבים להתבלט ולהפגין את דעותיהם בפומבי. אין הם מרוכזים בשכונות מסוימות, דבר המקנה ביטחון והרגשת-כוח, ועל כן רבים מהם מרגישים שהם בודדים במחשבותיהם וברגשותיהם. ויש גם לא מעטים שאינם מוכנים לעשות את המאמץ הקטן כדי להשיג סרט כחול.

תופעה נוספת: בעוד שכמעט כל ה''כתומים'' קושרים את סרטיהם בגאווה לראש האנטנות שעל גג מכוניותיהם, רבים מה''כחולים'' קושרים את סרטיהם למטה, לראי הצדדי או לידית דלת המכונית, שם הם מוצנעים ואינם בולטים.

אבל מאבק הסרטים אינו מִשחק. בשעה זו הוא חשוב מאין כמוהו, והמתנחלים יודעים זאת היטב.

הדבר חשוב מפני שריבוי הסרטים הכתומים יוצר את הרושם שהמתנחלים שולטים ברחוב, שהם הרוב האמיתי במדינה, חרף הסקרים האומרים את ההיפך. הדבר מעלה את המוראל שלהם במאבקם נגד הדמוקרטיה הישראלית, ומוריד את המוראל של הציבור הדמוקרטי.

הדבר משפיע – במודע או שלא במודע – על הפוליטיקאים ועל אנשי התקשורת, המעצבים מצידם את דעת-הקהל. כבר עתה הפכה התקשורת הישראלית, רובה ככולה, לרמקול המגביר את קולם של המתנחלים. אפילו בעיתון ליברלי כמו ''הארץ'', הנחשב (בטעות) ל''שמאלני'', נראים עמודי-החדשות – להבדיל מעמודי הפרשנות – לעיתים קרובות כאילו נלקחו מביטאון של מתנחלים.

אם יגבר הסרט הכחול על הכתום, תהיה לדבר השפעה רבה על המערכת הפוליטית כולה. הוא יפיח אומץ-לב בראשי המפלגות התומכות בנסיגה ובכוחות-הביטחון האמורים לבצע אותה בכוח. המצב ההפוך עלול להיות הרה-אסון לעתיד המדינה.

אותו סרט כחול (או כחול-לבן) הוא סמל מאחד. פעילים למענו עכשיו כוחות בעלי השקפות שונות, החל בתנועות התומכות באריאל שרון ובנסיגה מעזה בלבד (''עזה - הנסיגה הראשונה והאחרונה'') וכלה בתנועות המבקשות להפוך את הנסיגה מעזה למנוף להשגת שלום כולל (''עזה - הצעד הראשון אך לא האחרון''). זהו מחנה שמכובד להשתייך אליו, מחנה של תרבות ליברלית ושוחרת-שלום, מחנה הדוגל בשוויון בין אזרחים בני כל הדתות, הגזעים והמגדרים. בקיצור: ההיפך מהמתנחלים.

ניצחון הסרט הכחול יעניק לאנשים הגונים רבים תחושה של כוח. למיואשים, שהיה נדמה להם שהם מעטים וחלשים, וש''הכול האבוד'', יחזיר הסרט הכחול את הרגשת השייכות למחנה גדול ומשפיע.

יש למאבק הזה עוד תוצאה מעניינת. בשנים האחרונות הצליח הימין ''לנכס'' לעצמו את דגל המדינה. חלק מהשמאל התרחק מהדגל הכחול-לבן, מכיוון שהוא מסמל בעיניו את הכיבוש וההתנחלות. בהפגנות נגד הכיבוש נראה דגל המדינה רק בשלטים העגולים של ''גוש שלום'', המשלבים את דגלי ישראל ופלסטין. (גם פלסטינים נושאים את השלט הזה ברצון.)

מאחר שהמתנחלים אימצו לעצמם את הצבע הכתום (ש''נגנב'' מהמהפכה האוקראינית), אימצו לעצמם מתנגדיהם באופן טבעי את הצבע הכחול, הלקוח מדגל-המדינה.

יש לכך ערך סמלי. הולכת ומעמיקה ההכרה שהמאבק הוא בין מדינת-ישראל לבין ''מדינת המתנחלים'' – המדינה הדמוקרטית מכאן, המדינה הלאומנית-משיחית משם. זוהי תמונה חשובה, שיכולות להיות לה השלכות מרחיקות-לכת לגבי העתיד. זוהי התחלת ההתנתקות האמיתית, זו שבין מדינת-ישראל ובין כלל המתנחלים.

גם לשם כך חשוב שהכחול ינצח במלחמת-הצבעים.

---