מנהל רשות החברות הממשלתיות, איל גבאי, אמר כי ''הפרטת אל-על הגיעה עתה לסיומה המוצלח. הנפקת החברה בבורסה ומאבק השליטה המרתק שהתפתח במניות תרמו להתעוררות שוק ההון ולביצועי חברת אל-על. אנו שמחים לראות את שגשוגה של החברה במהלך השנה האחרונה ומאחלים לה עתיד מבטיח בידיים פרטיות''.
בתהליך מדורג שהושלם לפני מספר חודשים (דצמבר 2004) הפכה אל על לחברה בשליטה של יזמים פרטיים. התהליך החל כ-18 חודשים לפני כן כאשר, ביוני 2003, מניות החברה הוצעו לציבור באמצעות הבורסה. כפי שמציינת הודעת הדובר המצוטטת, אל על שבמשך שנים היתה בתהליכי פירוק, החלה כמעט מיד לשגשג ולפרוח:
- החברה הציגה שיפור בתוצאות העסקיות במהלך אותה תקופה,
- כמעט מיד לאחר ההנפקה החל מאבק השליטה שבו זכו האחים בורוביץ' (באמצעות חברת כנפיים).
כל המעורבים היו מאושרים. שר האוצר בנימין נתניהו ואייל גבאי, כי הסתיים תהליך ההפרטה כאשר הועברה מנית המדינה המיוחדת לידי האחים. האחים בורוביץ', כי זכו בשליטה בחברה משגשגת עם אפשרויות פיתוח בשוק התעופה הבינלאומי.
מה קרה ביום ההנפקה שעשה את החברה כל כך נחשקת וכל כך מוצלחת לאחר שנים של דריכה במקום והפסדים? מה הניע את האחים בורוביץ' להצטרף למאבק השליטה בחברה בעייתית ומפסידה ובעצם לוותר על ארקיע, חברה שהקימו בעצמם?
המציאות היתה שהממשלה בעלת השליטה באל על לא הצליחה במשך שנים להבריא את החברה. העובדות הן שפעילות החברה סבלה מחוסר יעילות, הפסדים מצטברים ובעיות נוספות שהביאו אותה אל סף פירוק. סביר להניח שחברה פרטית במצב דומה לא היתה שורדת הליכי פירוק בשלבים הרבה יותר מוקדמים. כפי שכבר ציינו, במקומות אחרים, הפרטה היא אחת הדרכים להבריא חברה ציבורית. הנימוק הבסיסי הוא כי חברה פרטית היא יותר יעילה, גמישה וזריזה (בעלת מוטיבציה יותר חזקה) וגם חדשנית יותר בהשוואה לחברה ממשלתית.
לכן משקיעים מתעניינים ברכישת חברה כזאת כי אלו נתונים שבסופו של דבר גורמים לערכה של החברה (שווי מניותיה) לעלות. אל על במועד התחלת ההפרטה (10 ביוני 2003), היתה חברה עם הכנסות של יותר ממיליארד דולרים בשנה שאפילו שיעורי רווח קטנים מבטיחים לבעל השליטה מקור לרווחים לא קטנים. לכן בהנפקת אל על השתתפו לא מעט בעלי עסקים ומשקיעים שציפו להרוויח מרכישת מניותיה של אל על. כמובן שחלקם ציפו להפוך עצמם לבעלי שליטה בהמשך.
חבילת מניות ואופציות נמכרה ביום ההנפקה בערך של 318 שקלים, לפי שווי חברה של 55 מיליון דולרים. ביום העברת השליטה, 18 חודשים לאחר מכן היה ערכה של החבילה 1,350 שקלים ושווי החברה עמד על כ-233 מיליון דולרים. כמי שספגו ביקורת על המחיר הנמוך ביום ההנפקה הרגישו אנשי האוצר הקלה משמעותית ביום העברת השליטה. בעלי המניות ודאי שהרוויחו משילוש ערך המניות בתקופה קצרה ולכן יכלו להיות מאד מרוצים.
מספר שבועות לאחר מכן התבררו גם התוצאות הכספיות של פעילות החברה וגם הם נתנו סיבה לשביעות רצון. במהלך שנתיים, 2002 – 2004, עלו ההכנסות בכ-26% - הישג משמעותי עבור חברה שהכנסותיה היו בירידה. גם הרווח הפגין צמיחה משמעותית מהפסד של 6.4 מיליון דולרים בשנת 2002, לרווח של 33 מיליון דולרים בשנת 2004. במהלך אותן שנתיים עלה מספר העובדים הקבועים (במונחי שנות אדם ממוצע) והגיע לכדי 3,213. זה עדין פחות ממספרם בשנת 2001 אבל בכל זאת גידול מהתחלת ההפרטה (
נתונים פיננסיים).
במסגרת ה
דוחות פיננסיים לשנת 2004 דיווחה החברה שנתח השוק שלה הגיע לכדי 43% שמבטא עליה של כ-15% במהלך התקופה מאז שנת 2000. זהו אולי הנתון היותר מעניין מבין אלו שאותם הצגנו. המשמעות שלו היא שכוח השוק של אל על צמח במהלך התקופה אחרי ההפרטה –
נחלשה התחרות. המחשבה הראשונה שעולה מכך היא, כמובן, שהחל תהליך ההתעילות, שצפוי בגין ההפרטה. החברה אכן מדווחת שההתיעלות חסכה לה 30 מיליון דולרים במהלך שנת 2004. אבל לא שמענו, והדוחות לא הציגו לנו נתונים על כך שהיתה ירידה במחירים שמתאפשרת בזכות ההתיעלות ולכן מאפשרת הגדלת נתח השוק.
מסתבר שערב ההפרטה החליטה הממשלה שעד שלא תגיע תנועת הנוסעים בנתב''ג ליותר מ-10.7 מיליון נוסעים בשנה, תמשיך אל על להיות המוביל הרשמי של ישראל. משמעות ההחלטה היא שעד שתגדל תנועת הנוסעים בנתב''ג בהתאם, מובטחת לחברה ההגנה של הביורוקרטיה מפני תחרות ברוב הקווים. כדי לקבל פרופורציה די אם נציין כי בשנת 2004 עברו בנתב''ג 7.6 מיליון נוסעים (
תחת כנפי המדינה). עד שלא יצמח מספר הנוסעים תוגבל התחרות.
מאחר והנתון הזה הופיע בתשקיף ההנפקה הרי שדי ברור לנו העניין של המשקיעים בהנפקה. הם לא ויתרו על הנפקה עם סוכריה כזאת. גם אין לנו סיבה להתפלא שהמשקיעים ניהלו תחרות כדי לתפוס את השליטה. על הרקע הזה מתברר לנו שלאחים בורוביץ' היתה סיבה מאד משמעותית לוותר על השליטה בארקיע. הרי ההחלטה הנ''ל הגבילה את כושר ההתפתחות של ארקיע וישראייר.
הסוכריה – הבונוס – בהפרטת אל על היתה ההגנה מהתחרות.
בשולי הדברים
לפני מספר שנים נתבקשתי להצטרף לכותבי המאמרים בפורום במשבצת הכלכלית. הצטרפתי ברצון, כי היה לי זמן פנוי שרציתי לנצל לפעילות אינטלקטואלית ובמיוחד כי רציתי ללמוד וללמד כלכלה. קבעתי לעצמי שמאמרים בנושאי הכלכלה יהיו ברמה המקצועית המירבית. אבל רציתי שגם הלא כלכלנים יוכלו להבין את הכתוב ולהשתתף בדיון.
לגישת הפשרה הזאת יש מחיר, שהוא שימוש בשפה שמובנת גם למשתתף הלא כלכלן על חשבון השפה המקובלת על הכלכלנים. לכן היה לי ברור שעלי להשתתף באופן פעיל בדיון שיתפתח, כדי שאם יהיה נחוץ, אוכל להבהיר דברים שנשארו לא בהירים במאמר. בכל דיון השתדלתי להסביר ולהבהיר את העמדות שהצגתי כשאני משתדל להימנע מלהבליט את החורים ברמת הידע של המשתתף האחר. כך למדתי דרכים נוספות איך להתבטא בנושאים מקצועיים.
כל עוד הדיון התנהל בצורה מכובדת, שני הצדדים למדו משהו על כלכלה ואני הרגשתי שתרמתי משהו לסביבה, אפילו אם במהלך הדיון נאלצתי להודות שהבעתי עמדה שגויה בגין מידע חדש שמשתתף אחר הציג קבל עם ועדה. הרי אני מאמין שדו-שיח ועימות מילולי הם כלי לימוד חשובים. אבל לאחרונה קרו מספר מקרים בהם מצאתי את עצמי מתמודד מול בעלי עמדה שמצאו צורך ללגלג ולזלזל בעמדות שהצגתי אני ובמקורות הידע שלי, למרות שגילו חוסר הבנה בכלכלה ובמה התחום שונה מתחומי ידע אחרים. חוסר ההבנה שלהם התבטא בעירוב מושגים מהכלכלה וכתוצאה בפרשנות שגויה של אירועים או נתונים.
נוצר מצב מוזר שמצד אחד אני מקבל על הראש (ביטויי זלזול ולגלוג) בגלל התמיכה שאני מציג בעמדות כלכליות שונות. מצד שני מצאתי את עצמי מסביר בסבלנות, יותר מפעם אחת, איך צריך לבחון את הדברים או הנתונים לפי המקובל בתחום הידע. מידי פעם הגיעו הדברים לשימוש בשקרים ודברים שכתבתי מחוץ להקשרם במטרה להציג בצורה מסולפת את עמדתי. כך ''נוצחתי'' בדיונים שלכאורה אני יזמתי. גם הושמצתי וגם גורשתי מהעיר.
הלקח הוא פשוט: אף אחד לא חייב לקבל את עמדתי, גם אם הוא לא מבין בכלכלה. זה עולם חופשי. מצד שני אני לא חייב לשתף במשחק ירוד מהסוג הזה את היושרה והכבוד המקצועי שלי.
זו לא התחרות
כדאי לדייק
