מותו של מיתוס

המהומה נמשכת כבר שבועיים, ואיננה שוככת. המדינה הזדעזעה עד היסוד - לא בגלל ההתנתקות, לא בגלל הרג המפגינים נגד החומה, אלא בגלל שיר.

כמנהג הנוצרים, הודתה נעמי שמר, ערב מותה, בחטא הגדול של חייה: שירה המפורסם ביותר, „ירושלים של זהב”, אינו אלא העתק של שיר-ערש בסקי. היא שמעה את המנגינה כמה שנים לפני כן מפי הזמר הספרדי פאקו איבנז כשהופיע ביפו.

לדבריה, לא גנבה את השיר באופן מודע, אלא הפנימה אותו באופן לא-מודע וחשבה שהוא שלה. זאת הייתה, לדבריה, „תאונת עבודה”. היא גם טרחה להסביר ששינתה בשיר שמונה תיבות, וכך, על פי חוק, הייתה רשאית לגבות במשך 38 השנים תמלוגים עבורו.

עד כאן טוב ויפה. יכול לקרות לכל אחד. אתה שומע או רואה משהו, זה נקלט בתת-ההכרה שלך, ואחר-כך נדמה לך שזה רעיון שלך. אלא שבמקרה זה קרה משהו יותר חמור: כאשר שאלו אותה כמה פעמים על הדמיון בין השירים, היא הגיבה בזעם, הכחישה כל דמיון ואף תקפה את השואלים. אבל במכתב-הווידוי שלה, ערב מותה, ציינה שייסורי החרטה אכלו אותה, ואולי אף גרמו בסוף למחלת הסרטן שקיפחה את חייה.

עד כאן, סיפור נוגע ללב אבל לא ממש חשוב. מלחינה נהדרת שגתה, השיר שלה הוא פלגיאט.

אלא שזאת לא הייתה מלחינה רגילה, וזה גם לא שיר רגיל.

נעמי שמר הייתה סמל של מה שנקרא, בשפת הנוסטלגיה, „ארץ-ישראל היפה” של פעם. היא נולדה בישוב סוציאליסטי על שפת הכינרת והנציחה את נוף הארץ ורוחה במילים ובמנגינות יפהפיות, שהשלימו אלו את אלו להפליא. גם כאשר נישאה לאיש לאומני קיצוני והפכה למשוררת הימין, המשיך השמאל להעריץ אותה בשל צניעותה, אישיותה המלבבת ואיכות שיריה.

אך השיר האפיל אף על המחברת. הוא הפך לסמל לאומי. לא רק בשל איכותו, אלא גם בשל קורותיו.

לפני 38 שנה בדיוק, לקראת יום-העצמאות 1967, השתתפה נעמי שמר בפסטיבל-זמר ישראלי. היא כתבה את השיר – מילים ומנגינה – ועמדה על כך ששולי נתן, אז זמרת בלתי-ידועה בעלת קול-פעמונים צלול, תבצע אותו.

שיר לפסטיבל. אך ברגע שהשיר נשמע באולם וברדיו קרה משהו. הוא הרטיט את נשמות השומעים.

גם אז זה היה נשאר רק שיר יפה, אלמלא פרצה כעבור כמה שבועות מלחמת ששת-הימים. צה''ל כבש את ירושלים. החיילים הגיעו אל הכותל המערבי. המדינה כולה נשטפה בשיכרון-ניצחון, מהול במיסטיקה כאילו-דתית.

בן-לילה הפך „ירושלים של זהב” לביטוי עליון של מצב-הרוח הלאומי, סמל הניצחון שנתפס כישועה, המנון לאומי שני.

אני עצמי ראיתי בכך הזדמנות. הייתי אז חבר-כנסת. אינני אוהב, בלשון המעטה, את ההימנון הלאומי שלנו. המילים נכתבו לפני מאה שנה וביטאו את כמיהת היהודים בגולה לארץ-ישראל. גם אחרי ששונו המילים של הפזמון (''עוד לא אבדה תקוותנו / התקווה הנושנה / לשוב לארץ אבותינו / העיר בה דוִד חנה'') זהו המנון של עדה דתית, לא של מדינה ריבונית היושבת לבטח.

חוץ מזה, יותר מ-‏20% של אזרחיה אינם יהודים, ואין זה מצב בריא שאזרחים כה רבים אינם יכולים להזדהות עם ההמנון והדגל. אגב, גם המנגינה של ''התקווה'' גנובה, אלא שמחבר-השיר לא הסתיר את מקורו: זהו שיר-רועים רומני (גרסה מעובדת נכנסה ל''מולדבה'', השיר הסימפוני של המלחין הצ'כי הלאומי, בדריך סמטנה).

חשבתי שאם אציע את שירה של שמר כהמנון הלאומי, אשיג הסכמה רחבה לעצם הרעיון של החלפת ההמנון. אמנם לא הייתי מאושר מכמה שורות לאומניות שנוספו לשיר, אך האמנתי שניתן לשנות אותן במהלך הדברים.

הגשתי בכנסת הצעת-חוק ברוח זו. יו''ר הכנסת, קדיש לוז, סבר שאיני יכול להציע זאת בלי הסכמת המחברת. נפגשתי איתה בבית-קפה תל-אביבי וחשתי בהיסוס שלה, שרק עכשיו אני מבין אותו. בסוף הסמיכה אותי להצהיר בשמה שאינה מתנגדת להצעה.

ההצעה אמנם לא הובאה להצבעה, אבל „ירושלים של זהב” נהנה במשך כל השנים ממעמד בלתי-רשמי של המנון לאומי שני, ובעיקר כהמנון מלחמת ששת-הימים.

לכן חורגת המהומה הנוכחית מתחומיה של שערורייה סביב השיר והמחברת. ל„ירושלים של זהב”, סמל מלחמת ששת-הימים, קרה מה שקרה לאותה מלחמה עצמה.

קדמו למלחמה שלושת השבועות של החרדה הגוברת, מורטת-עצבים, כאשר היה נדמה כמעט לכל הישראלים, החל בחברי-ממשלה וכלה באחרון האזרחים, שקיום המדינה וחיי תושביה נתונים בסכנה. צבאות מצרים, סוריה וירדן - כך היה נראה - עמדו לפלוש לשטחה משלושה צדדים כדי למחוק אותה מעל פני האדמה, אלא שצה''ל תקף ראשון, מיגר את שלושת הצבאות במכת-פתע וכבש לא רק את כל שטחי פלסטין אלא גם את סיני ורמת-הגולן.

כעבור שנים התברר להיסטוריונים שכלל לא הייתה קיימת סכנה למדינה, שהמדינות השכנות לא התכוונו להתקיף אלא רק להפחיד, שניצחון צה''ל לא היה נס אלא פרי הכנה מדוקדקת, בעיקר של חיל-האוויר. אבל המיתוס נשאר קיים עד היום.

בימי הקרבות ואחריהם זה נראה כמלחמת-מגן מובהקת. איש הרי לא חשב אז על כיבוש מתמשך. היה ברור שנאלץ להחזיר תוך זמן קצר את השטחים שכבשנו, כפי שקרה אחרי מלחמת-סיני של 1956. הוויכוח היה למי להחזיר - הממשלה וכמעט כל המפלגות דיברו על החזרתם לירדן ולמצרַיִם, ואילו אני ושותפַי לדיעה, שכללו גם כמה מאלופי-צה''ל, הצענו למסור אותם לעם הפלסטיני, כדי שתוקם בהם מדינת-פלסטין. עד אז, כך האמינו, ישלוט בהם ''כיבוש נאור''.

מאז עברו 38 שנים. ה„כיבוש הנאור” הפך מזמן למשטר-דיכוי אכזרי ומכוער. נבואתו של ישעינו ליבוביץ, שהכיבוש ישחית אותנו עד היסוד ויהפוך אותנו לעם של נצלנים ושב''כניקים, התגשמה במלוא מוראה. מ„ארץ-ישראל היפה” נותרה רק נוסטלגיה דביקה, שנעמי שמר הייתה אחת מנושאי-דגלה.

מה שנראה לעולם כמדינה קטנה ואמיצה, מתקדמת ושוויונית (יחסית לעכשיו), הפך למדינה כובשת וחומסת, בת-ערובה למתנחלים סהרוריים, מלאה אלימות ו„קפיטליזם חזירי” (כהגדרת שמעון פרס, אחד האחראים העיקריים למצב). הרעיון של החרמת ישראל תופס תנופה בעולם.

מה שנראה פעם כ„נס אלוהי” נראה עכשיו לרבים ככריתת ברית עם השטן.

ישראל היא מדינה הבנויה על הרבה סמלים ומיתוסים. יש הרבה סמליות בכך שהריסת המיתוס של מלחמת-ששת-הימים יהיה מלווה גם בהריסת המיתוס של „ירושלים של זהב”, השיר שסימל אותו.