ביום שישי י''ח תמוז חל יום הזכרון לפטירתו של הרב יוסף קאפח. הרב נולד בצנעא שבתימן בשנת תרע''ח (1918) ונפטר בעיר הקודש ירושלים בי''ח תמוז תש''ס (2000).

למען האמת, לא ברור לי איך לתאר אותו ובאיזה תארים להכתירו. התארים הרגילים פשוט אינם מתלבשים עליו. במאמר לזכרו רב מסויים כינה אותו ''הגאון מצנעא''. לא ברור לי אם זה תואר מתאים. העיתונאי אדם ברוך כתב מספר שנים לפני פטירתו שהוא נכס לאומי כמו מכון ויצמן. בזמנו צחקנו יחד עם הרב על ההגדרה המשונה.

הוא היה דיין בבית הדין הגדול וחבר מועצת הרבנות הראשית אבל לא הקים ישיבה ולא עמד בראש כולל. כנראה משום שחשב שאסור לקחת כספי ציבור למטרות אלו. את תורתו הפיץ בשיעורים שאמר בבית הכנסת הצנוע מאוד שלו בשכונת נחלת אחים בירושלים שהיתה פעם תימנית. וכן ההדיר ספרים רבים מאוד. הקדיש את רוב מאמציו לתרגם מחדש את הספרות הערבית יהודית. בין השאר תרגם את פרושי רס''ג לתורה בשתי מהדורות וכן הוציא לאור את פרוש ותרגום רס''ג לתהילים משלי איוב חמש מגילות ספר דניאל פרושיו לספר יצירה והנבחר באמונות ודעות. את הכוזרי, חובת הלבבות, ועוד עשרות ספרים.

את מפעל החיים שלו ראה בהוצאתם מחדש של כתבי הרמב''ם – פרוש המשנה, מורה הנבוכים, ספר המצות, אגרות, באור מלאכת ההגיון, ושיא השיאים הוצאתו מחדש של כל המשנה תורה על פי כתבי יד תימניים עם פרוש לפי מסורת תימן.

הסימן הראשון עבורינו שמשהו לא בסדר היה כאשר כתב בהקדמתו לאחד הכרכים שכיון שהגיע לגיל מסויים שחז''ל אומרים שצריך לחשוש לו הוא ממהר בעבודתו.

כיום אני יודע שבאותו זמן נתגלתה אצלו מפרצת באבי העורקים. הוא עבד במהירות וצמצם בפרושיו ואמנם זכה לראות את כל מפעלו יוצא לאור.

הכרך האחרון שופטים ב יצא לאור בתשנ''ו (1996) ומאז למעשה חי על זמן שאול.

ובכל זאת הספיק לתרגם את הכוזרי, מדרש הבאור, וכן את פרושיו של ר' אברהם בן שלמה ליהושע שופטים ושמואל א. על שוחלן כתיבתו עוד נותר חומר לכרכים רבים והלואי שימצא ביננו מי שמסוגל להוציא דברים נוספים לאור.

קיבל את פרס ביאליק, פרס בן צבי, פרס הרב קוק, פרס כץ, פרס ישראל וגם אשתו קיבלה את פרס ישראל זמן מה אחריו וזה המקרה היחיד בתולדות הפרס הזה ששני בני זוג קיבלו את הפרס בזה אחר זה בהפרש של מספר שנים.

כך או אחרת בעצם כל מה שכתבתי כאן אינו אומר דבר למי שלא הכירו את הרב.

בכל אופן ליום השנה הוצא לאור ספר זכרון לרב יוסף ב''ר דוד קאפח. בספר זה כתבתי את המאמר המובא להלן. למאמר זה חשיבות רבה מעבר לסוגיות שנדונו בו בגלל הגישה העקרונית שהוא מציג. לפיכך הוא יצא לאור גם בתדפיס נפרד וגם קוצר ויצא לאור בחוברת עם מאמרים נוספים ונדון בבמות נוספות וכן השבוע הוא קוצר על ידי יואב שורק ויצא בתוך הדף השבועי ''מעט מן האור'' של השבת האחרונה.

והנה הוא לפניכם, לטובת קוראי פא''צ.

הלכה וראליה

שלוש סוגיות מתורתו שבכתב ושבעל פה של מהר''י קפאח

ראשי פרקים:

1. הקדמה
2. עכבר שחציו בשר וחציו אדמה
3. זהוי שמונת השרצים
4. הריגת כינים בשבת
5. סיום
6. מפתח מקורות
7. הערות

הקדמה

במאמר זה אביא מתורתו שבכתב ושבעל פה של הרב הדומה למלאך ד' צבאות מארי יוסף קפאח בשלוש סוגיות שבהן מתגלית דרך לימודו המיוחדת.

כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה (בבלי חגיגה ה ב). ולא לימוד התורה ואהבת התורה וההתמדה בלימודה בטלו, אלא ההקשר המציאותי שלה. ההבנה של תנאי החיים, ידיעת הצמחים, הכרת המקומות, ראיית בעלי החיים, כל זה הלך ונשתכח. מעברם של מוקדי התורה למזרח אירופה ששם תנאי החיים והאקלים והשפות המדוברות בקרב הגויים שם אינם דומים כלל ועיקר למצב בארץ ישראל הביאו לשבירת מסורת התורה. לפיכך עברו במזרח אירופה לניתוח מופשט של העקרונות ההלכתיים שמאחורי הסוגיות תוך ניתוק הולך וגובר מהמציאות הראלית שלהם. תהליך זה התחזק בגלל שיטת אורח החיים הנקוטה שם שעיקרה ניתוק בין עמלי תורה לבין עמלי פרנסה. היינו העסוקים בתורה אינם עסוקים בעיניני העולם והעסוקים בפרנסתם הרי הם לכל היותר בגדר קובעי עיתם לתורה במקרה הטוב.

משחזרו ישראל למקומם נשארה הזרות במקומה. מבחינות מסויימות אפילו גברה. כבר שמעתי מאברך אחד שאינו מבדיל בין כבש לעז. ובודאי שמי שאינו יודע מה הוא כבש ומה הוא עז אין לצפות ממנו שידע מה הוא ארבה המדבר ומה הוא צלבגב מרוקאי. מבחינות רבות השבר עוד התגבר כיון שעיסוקה של האקדמיה בשאלות אלו תוך ניתוק ממסורת התורה גרם שבעולם הישיבות התחילו להתרחק בכלל לא רק מהראליה הנחקרת באוניברסיטה אלא אפילו מהראליה הפשוטה.

לא כן חלקו של עבד ד' מורי יוסף קפאח אשר אצלו ידיעת המציאות לעמקה ולרחבה וידיעת התורה לכל מרחביה וענפיה התמזגו לשלמות אחת. במשך כעשר שנים שאלתיו מידי שבוע שאלות קטנות וגדולות בכל ענפי התורה. החל מפרשנות לפסוקים ומאמרי חז''ל ועד שאלות הלכה למעשה בענינים חמורים ככריתות ומיתות בית דין חלק גדול משיחות אלו רשמתי לעצמי למען לא אשכחן במאמר זה אתרכז בשלוש סוגיות בלבד והיו הדברים לאור למען הרוצים ללמוד תורת אמת ודברי קודש.

ויתקיים בנו מקרא שכתוב (ישעיה מב טז) – והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתם ולא עזבתים.

לתוכן העניינים

עכבר שחציו בשר וחציו אדמה

במשנה חולין ט ו שנינו - שרץ שחציו בשר וחציו אדמה, הנוגע בבשר טמא ובאדמה טהור. ר' עקיבא אומר: הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא.

כלומר, לפנינו אחד משמונת השרצים המבוארים בפרשת שמיני (ויקרא יא כט -לב) שנאמר בהם: ''כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב''. שרץ זה נוצר מן האדמה ובאמצע התהליך של הפיכתו מאדמה לשרץ חי הוא מת ונשאר במצב של חציו בשר וחציו אדמה. הרי הנוגע בחלק שכבר הפך לבשר נטמא והנוגע בחלק שנשאר עדיין אדמה טהור. ובא ר' עקיבא לומר שאם מתחת לאדמה שמבחוץ כבר הפך מבפנים לבשר הרי גם הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא.
וכן פסק הרמב''ם כמשנה זו וכדברי ר' עקיבא בהלכות שאר אבות הטומאות ד ח – שרץ שחציו בשר וחציו אדמה הנוגע בבשר טמא ובאדמה טהור. ואם השריץ על פני כולו הנוגע באדמה שעדיין לא נגמרה צורתו טמא.

אומנם לפי הידוע היום אין בעלי חיים יכולים להיוצר מאדמה. ובאמת הרמב''ם בפרושו למשנה שם מאוד מפקפק במציאות הפיכת אדמה לשרץ וזה לשונו שם -

''והתהוות העכבר דוקא מן העפר עד שימצא מקצתו בשר ומקצתו טיט והוא מתנועע כולו הוא סיפור מפורסם מאוד ואין מספר לרבים אשר אמרו לי שראו אותו. ומציאות בעל חי כזה הוא דבר מפליא שאין לדעת לו הסבר כלל.''

ואמנם מארי בדק את המציאות והחליט שדבר כזה אינו קיים. וזה לשונו בבאורו למשנה תורה בהלכות שבת פי''א ה''ב ציון ד –

''ואשר לעכבר הנהוה מן העפר נוסחת רבינו במשנה חולין פ''ט ה''ו שרץ שחציו בשר וחציו אדמה, אמנם בפרושו שם כתב עכבר. אך רבינו שם מסתייג מאוד ממציאותו ונראה מדבריו שהוא סבור שהוא דבר שבאגדה אף על פי שפסק כן להלכה בפ''ב אבות הטומאות הל' יא ומשנתינו היא אם ימצא¹ וכפי שכתב רבינו גם בימינו אין קץ לכל המספרים שראוהו יהודים וגויים. ולדבריהם רואים אותם בשדות לעשרות אחרי הגשם. ולצורך כך ביליתי הרבה ימים כדי למצוא בריה זו. אמנם היו מסתובבים בשדות עכברים הנראים כך וכאשר תפסתי מהם לא מעט מתברר כי רק חציו האחורי מלוכלך בטיט ובאמת הוא עכבר ככל העכברים ונשאר כדברי רבינו אגדה בלבד. ובכל ספרי הזואולוגיה העבריים והערביים שעינתי בהם בילדותי לא מצאתי שום זכר למציאות כזו.''

אנו רואים כאן את דרכו של מורי לבדוק כל דבר בעצמו ואפילו לבלות על כך הרבה ימים ולא לסמוך על סיפורים שאין להם כל ביסוס מציאותי.

והוסיף בבאורו בהלכות שאר אבות הטומאות ד ח ציון י שעל מי שטען שאין להטיל ספק בעדים שהעידו על מציאות זו לעיין באגרות הרמב''ם עמוד קסג שכתב –

ומטרתי בפרק זה להדריכך הדרכה המועילה לך מאד בהשקפותיך ודעותיך. והוא, שכל אדם שיספר לך דברים שראה אותם והשיגם בחושיו ואפילו היה אותו האדם בעיניך בתכלית הנאמנות והיושר ומעלת ההגיון והמידות התבונן במה שמספר לך אותו. אם היה רוצה במה שאמר שהוא ראה לחזק בכך השקפה שנראית לו או שטה שהוא סובר אותה חשדה במה שאמר שהוא ראה אותו ואל יבלבל את מחשבותיך באותם הספורים אלא בחן אותם ההשקפות והשטות כפי שמחייב העיון בלי לשים לב למה שאמר שהוא ראה בפועל. בין שהיה המספר אחד או קבוצה מבעלי אותה ההשקפה. כי השאיפה מביאה את האדם לדברים רעים ובפרט בעת הריב והויכוחים.

וכתב שם מורי בהערה 95 – השאיפה לאמץ ולחזק את השקפותיו הזיותיו ודמיונותיו בין שהם שלו בין שחנכוהו עליהם הוזים שכמותו, בין ששמעם ''מחכם בר סמכא'' ונבלעו בדמו כי כך דרכם של בני אדם.

ובאמת את המשנה עצמה ניתן להבין בלי קושי. המדובר כאן שהעכבר הזה לאחר מותו נרקב והתפורר לפיכך הנוגע בחלק שכבר סיים את התפוררותו ונעשה עפר הרי הוא טהור. ודברי ר' עקיבא הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא מוסבים על הנוגע בחלק שהתפורר כבר אבל ההתפררות לא הגיעה עד הסוף ובעומק יש עדיין בשר שלא התפורר לחלוטין הרי הוא עדיין טמא כיון שנשאר בשר בחלק שנתפורר בעומק.²

ואין כאן שום חידוש דין. שהרי פסק הרמב''ם בהלכות שאר אבות הטומאות ד ט-י– ''בשר השרץ שנפסד והבאיש ונפסל מלאכול הכלב טהור. יבש עד שנעשה כחרש, אם יכול להשרות בפושרין מעת לעת ולחזור לכשהיה מטמא, ואם לאו טהור, ואפילו כאכלין טמאים אינו מטמא. במה דברים אמורים במקצת השרץ, אבל שרץ שיבש ושלדו קיים, או שנשרף ושלדו קיים, הרי זה מטמא. וקרוב בעיני שטומאה זו מדבריהם''.
הרי לפנינו ממש משנתינו וכדברי ר' עקיבא. אלא שצריך לומר שדעת ר' עקיבא היא חומרה מדרבנן.

והדברים יתישרו עוד יותר לפי דברי פרופ' פליקס בהקדמת ספרו כלאי זרעים והרכבה עמוד 12 שכתב - שלפחות במשנה זרעים בירר רבי אותן הלכות הנובעות מן המציאות החקלאית והכניסן למשנתו ונמנע מלכלול בה בריותו ומאמרים שהם רחוקים מן המציאות שחש בהם כי אינם אלא פולקלור חקלאי³. ולעיל מזה כתב שם פרופ' פליקס שביתר ספרות חז''ל כן עסקו חז''ל בדיני הרכבות לא מציאותיות שהופיעו בספרי העמים. ולפי דברינו אין פה שום ''לפחות'', אלא בכל המשנה לא הכניס רבי ענינים דמיוניים בלתי מציאותיים.

לתוכן העניינים

זיהוי שמונת השרצים

וכיון שהתחלנו בשרץ או בעכבר הרי עלינו לברר סוגיה זו.
כתוב בפרשת שמיני (ויקרא יא כט-ל): ''וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ, החלד והעכבר והצב למינהו. והאנקה וכח והלטאה והחמט והתנשמת''.

וכתב הרמב''ם בהקדמתו לסדר טהרות (עמוד ט):

''טומאת שרץ יש בה אב אחד בלבד והיא שהשרץ עצמו הוא אב הטומאה. ושם זה כלומר שרץ נאמר על כל אחד משמונת המינים האמורים בתורה והם: החלד והעכבר והצב והאנקה וכח והלטאה והחמט והתנשמת… ושאר השקצים והרמשים כגון הצפרדעים ומיני צב השריון⁴ והאפעה והנחשים ודומיהן הכל טהור ואינו מטמא.''

ואם כן חשוב לזהות את שמונת השרצים המטמאים מיתר המינים שהם טהורים לגמרי.

ומורי בהערותיו לפרוש המשנה שולח לפרוש רס''ג לתורה שההדיר –

א. החלד – כתב רס''ג: כ'לד.
כתב מורי בהערה 33 שם – ממשפחת המכרסמים. חי בבבטן האדמה וגופו גדול מעט מגוף העכבר, ואין לו עינים ולא אזנים נראים לעין. ובדברי חז''ל: אישות, בריה שאין לה עינים.
ליצור זה קוראים החוקרים היום חולד, בלשון העם חפרפרת. תאורו: ''החי והצומח''⁵ כרך 7 עמוד 128-132.
אבל הקשיתי לו⁶: הרי החולדה נזכרת במשנה פסחים א ב – אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום אם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר, אין לדבר סוף. ושם כתב הרמב''ם: וחולדה - אלכ'לד. וכתב מורי שם בהערה 12 - שרץ ידוע ממשפחת המכרסמים. גדול מעט מן העכבר. ובהכרח ששם אין מדובר בחפרפרת אלא בחולדת הבתים, המכונה בלשון העם עכברוש. שהרי החפרפרת לעולם אינה עולה מעל פני האדמה לגרור מזון.
והשיב: שבאמת טעה בהערתו לפרוש רס''ג על התורה. וטעותו כי בלשון הערבית נקראין האישות –חפרפרת, והחולדה שניהם בשם כ'לד. אבל היצור המטמא הוא חולדת הבתים בלבד. המתוארת ב''החי והצומח'' כרך 7 עמודים 117-121. ואינו מבדיל בין סוגי החולדות שנמנו שם כולם מטמאים במותם. ובעברית המדעית של היום קוראים לאישות חפרפרת בשם חולד ולחולדה, שהיא החולד של התורה, בשם חולדה.
אגב, יתכן שגם בלשון המקרא נקראת החפרפרת - אישות. וממילא כאשר התורה משתמשת בשם חולד כוונתה ליצור אחר, שאינו האישות. בתהילים נח י כתיב: נפל אשת בל חזו שמש. ובירושלמי מועד קטן פ''א ה''ד על המשנה שצדין את האישות והעכברים במועד, אומר הירושלמי - אישות זו חולדה. אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: נפל אשת בל חזו שמש. ובתרגום הארמי לפסוק זה תרגם כמו הירושלמי הזה – היך נפולא ואשותא די סמין ולא חמון שמשא. ובתרגום חזרה לעברית - כמו נפל וכמו אישות עיורת שלא רואים שמש. אומנם רס''ג שם תרגם: מת'ל סקט אמראה לם ירי אלשמס. ובתרגום חזרה לעברית: כמו נפל אישה שלא ראה את השמש⁷. ולכן באמת אומר הירושלמי שאין ראיה לדבר אלא רק זכר. ודברי פרופ' פליקס בספרו ''חי וצומח בתורה'' עמוד 37 ובקיצור גם בספרו ''הצומח החי במשנה'' עמוד 226 שהתורה התכונה לחולדה דוקא ולא לחפרפרת מקובלים עליו. כמו כן אינו מבדיל בין החולדה החומה-הנורווגית שנזכרה שם לבין החולדה השחורה. שתיהן מטמאות.
והסבתי את תשומת ליבו לדברי פרופ' מרדכי כסלו⁸ האומר שהחולדה והחולד הם מהגדולים שבמכרסמים והעכבר הקטן שבהם והתורה התכונה שכל המכרסמים מהחולדה ועד העכבר כולם מטמאים בשרץ. ולפי זה אין הבדל בעצם האם החלד הוא העכברוש או החפרפרת. ורעיון זה יפתור את רוב בעיות הזיהויים בשמונת השרצים שכן אלו דוגמאות המיצגות את כל בני משפחתם שכולם מטמאים. וכל השאלה היא רק מה היצור המיצג בצורה הטובה ביותר את כל בני קבוצתו. ודחה דברים אלו בנחרצות וקבע שרק החולדה היינו העכברוש, והעכבר רק הם מטמאים, ויתר המכרסמים כגון החולד היינו אישות -חפרפרת והאוגר ודומיהם כולם טהורים. וכן הדבר גם ביתר השרצים שרק מה שנמנה בתורה במפורש וביחוד מטמא.⁹

ב. עכבר – כתב רס''ג שם: ''פאר''.
וכתב מורי שם הערה 34 - מכרסם ידוע. ומסכים עם זהויו של פליקס בספרו ''חי וצומח בתורה'' עמוד 65, וכן בספרו הצומח והחי במשנה עמוד 261. תאורו של העכבר: ''החי והצומח'' כרך 7 עמוד 121-123. וכל העברים שמתוארים שם מטמאים. אבל מיני מכרסמים אחרים טהורים.¹⁰

ג. הצב למינהו - רס''ג כתב: צ'ב.
בהערה 35 שם כתב מורי - מכרסם דומה לכח זנבו עשוי חוליות רבות. כשאינו מהלך זוקף ראשו וחצי גופו הקדמי ומנענע ראשו למעלה ולמטה כמשתחוה, ודרכו לצאת להתחמם בשמש עם השקיעה.
תאור זה מכון אותנו ליצור הנקרא חרדון הצב המתואר אצל פליקס ב''חי וצומח בתורה'' עמוד 72, וכן ב''החי והצומח'' כרך 5 עמוד 76 כחרדון צב מצוי הנקרא בערבית צ'ב.
אולם בשיחה בעל פה אמר שהוא המכונה ב''החי והצומח'' כרך 5 עמוד 75 בשם חרדון סִינָי. ושם משום מה הם לא ציינו את שמו הערבי של חרדון סִינָי בניגוד למנהגם. והראה לי בספר בערבית שהיה מונח על שולחנו והיה בו ציור שהצ'ב הוא חרדון סִינָי. וניסיתי לומר שכל החרדונים כולם מטמאים שהרי כתוב בתורה ''למינהו'' ואם כן הצב הוא רק דוגמא לכל החרדונים. ודחה ואמר שרק המפורש במקרא מטמא.

ד. והאנקה – כתב רס''ג: ורל.
וכתב מורי בהערה 36 – מכרסם גדול מהצב. זנבו ארוך ועב בתחילתו כמעט כרוחב גופו והולך ודק עד שנעשה דק מאוד. אצבעות רגליו ארוכות ועורו חזק מאוד. נראה כעין קשקשים ומשבצות.
ובשיחה בעל פה אמר שהוא המכונה ב''החי והצומח'' כרך 5 עמוד 103 בשם כוח אפור. ובאמת כתבו שם ששמו בערבית ורל. ודלא כפליקס שזיהה אותה ב''החי והצומח בתורה'' עמוד 15 לשממית הבית. (הטמאה אומנם כי היא התנשמת, ראה להלן).

ה. והכח – כתב רס''ג: חרדיון.
וכתב מורי בהערה 37 - גם הוא דומה לצב. וזנבו ארוך, וראשו מאורך. אוהב לשכון בסלעים.
ובשיחה בעל פה אמר שהוא המכונה ב''החי והצומח'' כרך 5 עמודים 71-72 חרדון מצוי. וחזר על דבריו שיתר החרדונים טהורים לגמרי. ופליקס ב''החי והצומח'' בתורה עמוד 47 זיהה אותו לכח אפור וליתא. (אומנם יצור זה מטמא גם הוא, כי הוא האנקה. כפי שכתבנו לעיל).

ו. והלטאה – כתב רס''ג: עצ'איה.
ובהערה 38 שם כתב מורי – היא הלטאה הלבנה המצויה בכל מקום. גופה חלק, והלוכה מהיר. ודרכה ללכת מעט ולעמוד. ניזונת מחרקים ופרפרים. והיא מינים הרבה.
ובשיחה בעל פה הוסיף מורי – שהיא המתוארת ב''החי והצומח'' כרך 5 עמודים 83-84. ויש שם שלושה מיני לטאה שכולם מטמאים. וכן זיהה אותה נכונה פליקס בספרו ''החי והצומח בתורה'' עמוד 53.

ז. והחמט – כתב רס''ג: חרבא.
וכתב מורי שם בהערה 39 – זיקית, מחליף צבעים. ראשה גדול, גם פיה גדול חסר שנים. אצבעותיה קטנות, גבה עשוי קוים. כשהיא נחה גוללת זנבה כנחש כרוך. הלוכה איטי.
ובשיחה בעל פה אמר שהיא הזיקית המתוארת ב''החי והצומח'' כרך 5 עמוד 80-81. (ושם באמת קראו לה בערבית חירבא).
ודלא כפליקס ב''החי והצומח בתורה'' עמוד 38 שזיהה אותו למין אחר הקרוי בימינו חומט והוא טהור.

ח. והתנשמת – כתב רס''ג: סמברץ.
וכתב מורי שם בהערה 40 – דומה לצב רחב ממנו. יותר קצר, ראשו גדול כעין משולש, זנבו עב וקצר, אצבעותיו קצרות עבות, ונראה כמשבצות. מהיר תנועה.
ובשיחה בעל פה אמר שהיא הקרויה בימינו שממית. וכל משפחת השממתיים המתוארת ב''החי והצומח'' כרך 5 מעמוד 56 ועד עמוד 67 כולן מטמאות. ואמרתי לו שיש במשפחה זו גם מינים שאינם מטפסית על עצים או על קירות בתים, האם גם הם מטמאים? וענה שכן. וב''החי והצומח'' קראו לה בערבית בשמות אחרים ואינו נכון. ופליקס ב''החי והצומח בתורה'' עמוד 99 זיהה תנשמת לזיקית שאומנם מטמאת כי היא החומט שנזכר לעיל אבל אינה תנשמת.

לתוכן העניינים

סיכום הזיהויים הלכה למעשה:

החלד - הוא המכונה בפי העם עכברוש. והוא הנקרא חולדה. ושני מיניה החום והשחור מטמאים. אבל החלד החי במעמקי האדמה הנקרא בלשון חז''ל ''אישות'' ובלשון העם בימינו ''חפרפרת'' טהור.
העכבר - הוא המכרסם הקטן הידוע גם בימינו בשם זה. יתר המכרסמים טהורים לגמרי.
הזיקית - מטמאת.
הלטאה - מטמאת
השממיות - כולן מטמאות.
חומט - היצור הקרוי בימינו חומט כפי שזיהה אותו פליקס ב''החי והצומח בתורה'' עמוד 38 ומופיעים ממנו מינים רבים ב''החי והצומח'' כרך 5 עמודים 91-99 כולם טהורים.
הכח האפור - מטמא.
חרדונים - בנוגע לחרדונים הייתי אומר שכל המשפחה הזו מטמאה. שהרי נאמר בתורה ''למינהו''¹¹. אבל לדברי מורי רק חרדון מצוי וחרדון סִינָי מטמאים. האחרים, ובכללם חרדון הצב שהיה מקום גדול לומר שהוא הצב שבתורה, או שלפחות הוא נכלל בלשון התורה במילה למינהו, טהורים.

טבלת סיכום לזהוי שמונת השרצים בשיטת מהר''י קפאח

שם בתורה	רס''ג	עברי מדעי	לועזי מדעי	הערות
החלד	כ'לד	חולדה	RATTUS	בלשון העם בימינו: עכברוש
והעכבר	פאר	עכבר מצוי	MUS MUSCULUS PRAETEXTUS
והצב למינהו	צ'ב	חרדון סִינָי	AGAMA SINAITA	דוקא הוא מטמא ולא הצב סתם!
והאנקה	ורל	כח אפור	VARANUS GRISEUS
והכח	חרדיון	חרדון מצוי	AGAMA STELLIO	דוקא המצוי מטמא ולא האחרים!
והלטאה	עצ'איה	לטאה	LACERTA	אינו מבדיל בין ירוקה, זריזה וחרמונית. כולן מטמאות.
והחמט	חרבא	זיקית מובהקת	CHAMAELEO CHAMAELEON
והתנשמת	סמברץ	שממית	GEKKONIDAE	כל המשפחה!

לתוכן העניינים

הריגת כינה בשבת

במשנה שבת יד א שנינו:

שמנה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב. ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור והצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור. חייה ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהן חייב.

הבבלי שם בדף קז ע''ב מוסיף למשנה שדעת חכמים שכינה היות ואינה פרה ורבה מותר להרגה בשבת. הרמב''ם בפרושו למשנה שם מסביר שההורג שקצים ורמשים פטור אלא אם כן נולדו מזכר ונקבה. והיינו שכונת הגמרא שכינה אינה פרה ורבה שאינה פרה ורבה מזכר ונקבה. אבל היא מתרבה בדרכים אחרות.

וכן פסק הרמב''ם בהלכות שבת יא ב –

רמשים שהן פרין ורבין מזכר ונקבה, או הוין מן העפר כמו הפרעושין, ההורג אותן חייב, כהורג בהמה וחיה. אבל רמשים שהויתן מן הגללים ומן הפרות שהבאישו וכיוצא בהן. כגון: תולעים של בשר, ותולעים שבתוך הקטניות, ההורגן פטור.
ה''ג – המפלה כליו בשבת, מולל את הכנים וזורקן. ומותר להרוג את הכנים בשבת, מפני שהן מן הזיעה.

כלומר הרמב''ם כותב שיצורים שנוצרים בתוך משהו שהיה בו חיות והוא עכשיו תלוש מן הקרקע. או שלא נוצרו מזיוג של זכר ונקבה מותר להרגן בשבת.
אבל הרי לפי הידוע היום גם הפרעוש וגם הכינה כן נוצרים מזיוג זכר ונקבה.
ובאמת כתב מורי שם בציון ד – וכל הדברים יגעים. כי לפי המציאות המוכחת כיום כי גם הפרעוש וגם הכינה ורמשים המתהוים בגללים וכל האמור בהלכה זו כולם נהוים מזכר ונקבה. אלא שביצי כל מין מתפתחים באכסניה התואמת אותם. והואיל ואין בדברינו להקל במה שאסרו חז''ל אלא לחוש לאסור תורה¹² הייתי אומר שראוי להמנע מהריגת שום רחש בשבת.
ובהמשך כתב – קצרו שלדבר יש להזהר מלהרוג בשבת שום רחש לבל נפגע באיסור תורה¹³.

ודברי מורי מבוססים על דברי ר' אברהם בן הרמב''ם שכתב במאמרו על דרשות חז''ל עמ' פד –

ולפי הקדמה זו לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותכונתם לשלמות תכונתם בפירוש התורה ובדקדוקיה ויושר אמריהם בביאור כלליה ופרטיה, שנטען להם ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות, ובחכמת הטבע, והתכונה¹⁴, כאשר נאמין אותם בפירוש התורה שתכלית חכמתה בידם ולהם נמסרה להורותה לבני אדם. (ועיין שם עוד באורך בענין)

כלומר, יש להפריד בין ידיעת חז''ל את התורה, שבנושא זה הגיעו לתכלית הידיעה העולה לאין שיעור על ידיעתינו אנו, לבין הבנתם ברפואה אסטרונומיה ומדעי הטבע, שבנושא זה יתכן שידיעותינו אנו או אפילו ידיעותיהם של גויים בני זמנם של חז''ל גדולות יותר¹⁵.

לתוכן העניינים

סיכום

בענינים הנוגעים לחכמת הטבע ראה מורי לנגד עיניו תמיד את דברי הרמב''ם בהלכות קידוש החודש סוף פרק יז:

''וטעם כל אלו החשבונות. ומפני מה מוסיפין מנין זה, ומפני מה גורעין, והיאך נודע כל דבר ודבר מאלו הדברים, והראיה על כל דבר ודבר, היא חכמת התקופות והגימטריות שחברו בה חכמי יון ספרים הרבה והם המצויים עכשיו ביד החכמים. אבל הספרים שחברו חכמי ישראל שהיו בימי הנביאים מבני יששכר לא הגיעו אלינו. ומאחר שכל אלו הדברים בראיות ברורות הם שאין בהם דופי ואי אפשר לאדם להרהר אחריהם ואין חוששין למחבר בין שחברו אותם נביאים בין שחברו אותם גויים שכל דבר שנתגלה טעמו ונודעה אמתתו בראיות שאין בהן דופי, אין סומכין על זה האיש שאמרו או שלמדו, אלא על הראיה שנתגלתה והטעם שנודע''.

וכן כתב הרמב''ם במורה נבוכים ב ח –

ואל יהי מוזר בעיניך שהשקפת אריסטו חולקת על השקפת החכמים ז''ל בזה. כי השקפה זו, כלומר, אם יש להן קולות, נספחת לדעה גלגל קבוע ומזלות חוזרים. וכבר ידעת שהכריעו השקפת חכמי אומות העולם על השקפתם בענינים הללו של התכונה. והוא אמרם בפרוש ''ונצחו חכמי אומות העולם''. וזה נכון, כי הדברים העיוניים לא דבר בהם כל מי שדיבר אלא כפי שהביאו אליו העיון. ולפיכך צריך לסבור מה שנתקימה ההוכחה עליו¹⁶.

וחזר על דבריו במורה נבוכים חלק ג פרק יד –

ואל תבקשני לתאם כל מה שאמרו (=חז''ל) מעניני התכונה עם המצב כפי שהוא. לפי שהמדעים באותו הזמן היו חסרים ולא דברו בכך משום שיש להם מסורת באותם הדברים מן הנביאים אלא מצד שהם ידעני אותם הדורות באותם המקצועות או שמעום מידעני אותם הדורות¹⁷.

וכן כתב ר' אברהם בן הרמב''ם במאמר על דרשות חז''ל עמ' פז –

''ומעתה התבונן מה שהורונו בבריתא זו ומה יקר עניינה שלמדו. כי רבי לא הביט בדעות אלו אלא מדרך הראיות, בלי לשים על לב לא לחכמי ישראל ולא לחכמי אומות העולם. והכריע דעת חכמי אומות העולם מפני ראיה זו שחשב כי היא ראיה מתקבלת, שביום מעינות צוננים ובלילה מעינות רותחים. והתבונן חכמת זה הסוד. כי רבי לא פסק כדעת חכמי אומות העולם אלא שהכריע דעתם מדעת שקול הדעת בראיה שזכרנו. זהו שאמר נראין דבריהם הוא מלה מורה על הכרעה. ואלו נתברר לו בודאי ובראיות שגלגל חוזר ומזלות קבועים היה פוסק הלכה כמותם כאשר עשו זולתו מן החכמים ז''ל בדעות אחרות. ואמר: ''נצחו חכמי אומות העולם לחכמי ישראל''. ובאמת נקרא אדון זה ''רבינו הקדוש''. כי האדם כשישליך מעל פניו השקר ויקיים האמת ויכריענו לאמיתו ויחזור בו מדעתו כשיתבאר לו הפכה אין ספק כי קדוש הוא. והנה נתבאר לנו כי החכמים ז''ל אינם מעיינים הדעות ולא מביטים אותם אלא מצד אמיתתם ומצד ראיותיהם לא מפני האומר אותו יהיה מי שיהיה''.

ודברים אלו של הרמב''ם ור' אברהם בנו היו לנגד עיני רבנו יוסף תמיד בכל דרכי לימודו. ולפיכך בעקבות דברי רבנו אברהם בן הרמב''ם אף אנו נענה ונאמר קדוש מורי יוסף וקדושה משנתו.
והתקיים בו מקרא שכתוב: תורת אמת היתה בפיהו, ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך איתי, ורבים השיב מעון (מלאכי ב ז)

לתוכן העניינים

מפתח מקורות

הבאתי כאן פרוט של הספרים במהדורות שהשתמשתי בהם במאמר. (לא ציינתי מהדורות רגילות שאין להן מעלה מיוחדת)

הרמב''ם ור' אברהם בנו.

• משנה (זרעים –טהרות) עם פרוש רבינו משה בן מימון תרגם מערבית יוסף בכה''ר דוד קאפח מוסד הרב קוק ירושלים תשכ''ז.
• משנה תורה ספר המדע יוצא לאור פעם ראשונה על פי כתבי יד תימן עם פרוש מקיף הגיה לקט ופירש יוסף בכה''ר דוד קפאח. מכון משה לחקר משנת הרמב''ם מיסודה של אגודת הליכות עם ישראל התשמ''ד ליצירה.
• משנה תורה ספר זמנים כרך ב יוצא לאור פעם ראשונה על פי כתבי יד תימן עם פרוש מקיף הגיה לקט ופרש יוסף בכ''הר דוד קפאח מכון מש''ה התשמ''ו ליצירה.
• משנה תורה ספר טהרה כרך ב יוצא לאור וכו' התשנ''ג ליצירה.
• משנה תורה לרמב''ם עם פרוש יד פשוטה ספר זמנים מאת (הרב) נחום אליעזר רבינוביץ הוצאת מעליות
  ירושלים תשנ''ד.
• מורה הנבוכים תירגם לעברית ביאר והכין על פי כתבי יד ודפוסים יוסף בכה''ר דוד קפאח הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תשל''ז.
• אגרות הרמב''ם מקור ותרגום תרגם ביאר והכין על פי כתבי יד ודפוסים יוסף בכה''ר דוד קאפח מוסד הרב קוק ירושלים.
• אגרות הרמב''ם מהדורה מדוייקת עם תרגומים מבואות הערות ומקבילות מאת (הרב) יצחק שילת כרך א הוצאת מעליות ליד ישיבת ברכת משה מעלה אדומים ירושלים התשמ''ז.
• רבינו אברהם בן הרמב''ם מלמות השם יוצא לאור על פי כתב יד שנכתב בחייו של המחבר הקדמה תולדות רבינו אברהם והערות מאת הגאון ראובן במוה''ר משה מרגליות זצ''ל הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים.

רס''ג

• פירושי רבינו סעדיה גאון על התורה ליקט תרגם והוסיף מבוא והערות יוסף בכה''ר דוד קפאח. מהדורה חדשה ומתוקנת הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תשמ''ד. (יש הוספות רבות במהדורת תשמ''ד ביחס למהדורה שלפניה)
• תהלים עם תרגום ופרוש רס''ג תרגם לעברית באר והכין יוסף בכה''ר דוד קפאח הוצאת קרן הרב יהודה ליב ואשתו מנוחה חנה אפשטיין ז''ל שעל יד האקדמיה האמריקאנית למדעי היהדות ירושלים תשכ''ו.

רש''י

• אוצר הלעזים - המילים הצרפתיות שבפירושי רש''י על התנ''ך. תורגמו לעברית ועובדו עם באורים ומלואים בתוספת מפתחות בידי (ד''ר) משה קטן ירושלים תשנ''א. מו''ל האחים גיטלר ר''ח בילו 4 תל אביב. (זהו נוסח השער, אבל משום מה על הכריכה נכתב אוצר לעזי רש''י)
• לעזי רש''י בתנ''ך - חובר בעזהי''ת על ידי יוסף אלחנן גרינברג. כתובת למכתבים: גרינברג, רח' אושיסקין 41 ירושלים 92463.

זהוי צמחים ובעלי חיים

• כלאי זרעים והרכבה מסכת כלאים משנה תוספתא וירושלמי לפרקים א-ב מאת (פרופ') יהודה פליקס הוצאת דביר תל אביב תשכ''ז.
• הצומח החי וכלי החקלאות במשנה מאת (פרופ') יהודה פליקס הוצאת המכון לחקר המשנה ירושלים תשמ''ג.
• חי וצומח בתורה מאת (פרופ') יהודה פליקס. המהדירים הרב ישעיהו אריה ובנו יהשע דבורקס ירושלים שנת שדמ''ת הוצאת ישראל הצעיר.
• טבע וארץ בתנ''ך פרקים באקולוגיה מקראית מאת (פרופ') יהודה פליקס הוצאת ראובן מס ירושלים תשנ''ב.
• החי והצומח של ארץ ישראל אנציקלופדיה שימושית מאוירת עורך עזריה אלון הוצאת משרד הבטחון ההוצאה לאור והחברה להגנת הטבע 1990. (זהו סט של שנים עשרה כרכים)
• עקרונות המיון לקבוצות של בעלי החיים בתורה והדגמתם בשמונת השרצים. (פרופ') מרדכי כסליו, בתוך חלמיש כתב עת לנושאי טבע וארץ במקורות ישראל מס. 7 חורף תשמ''ט 1988. עורך: ישראל רוזנסון. מערכת: ישראל רוזנסון, דוד עמית, יוחנן בן יעקב, עמוס ספראי, אביעד כהן, יהושע שורץ.

לתוכן העניינים

1. כלומר לא נמנעו חז''ל מלפסוק הלכה בשאלות דמיוניות אף שאין להן בסיס במציאות.
2. אמנם לא כך משתמע מהגמרא חולין קכו ע''ב שם נידונה משנה זו וכן בספרא שמיני פרשה ה. (וכן מפסק הרמב''ם שהובא בפנים) אבל כידוע לא נמנע הגר''א מלפרש משניות גם שלא על פי הגמרא ופירושנו זה עולה בקנה אחד עם ההלכה.
3. אבל במשנה כלאיים ח ה שנינו ואדני השדה חיה.
   וכתב שם הרמב''ם – בעל חי דומה לאדם אומרים בעלי הסיפורים שהוא מדבר הרבה ואינו שותק ודבורו דומה לדבור האדם ושמו ''אלנסנאס'' ומסופר עליו הרבה בספרים.
   וכנראה שכך פרש הרמב''ם את הירושלמי במקום, עיין ר''ש וריבמ''ץ ורא''ש. וכולם פרשו בעקבות הירושלמי שמדובר בבעל חיים בצורת אדם.
   אמנם כפי שאנו רואים הרמב''ם מסתייג מסיפור זה ואינו מיחס אותו לחז''ל. כפי שגם את העכבר שחציו בשר וחציו אדמה אינו מיחס לחז''ל אלא לספורים ששמע. (ויתכן שהרמב''ם סבר כמו פרופ' פליקס בהקדמת ספרו כלאי זרעים והרכבה הנ''ל שאותן השקפות נחשבו לנכסי צאן ברזל של אותה תקופה אבל אינן מחיבות אותנו כלל.
   דוגמא נוספת של הסתיגות דומה בדברי הרמב''ם בהקדמת המשנה בעמ' ה באשר לרמת הדיוק של החוזים בכוכבים. שם כותב הרמב''ם - כל זה אם היה מומחה מאד מאד ומן המפורסמים שעליהם מסופר בספרים. וכותב שם מורי בהערה 91 – רבינו רומז שעד כדי יכולת כזו מסופר רק בספרים העוסקים בענינים אלה אבל במציאות אין.
   
   אבל רש''י באיוב ה כג על הפסוק: כי עם אבני השדה בריתך, וחית השדה השלמה לך. כותב: אבני השדה, מן אדם הן. וחית השדה, היא שנקראת גרושה בלע''ז. וזו היא חית השדה ממש. ובלשון המשנה תורת כהנים (כנראה צ''ל כלאיים) נקראים אדני השדה.
   ובספר לעזי רש''י בתנ''ך כתב בפסוק זה: גרובה garove- מזדאב, loup-garou.
   ובספר אוצר לעזי רש''י כתב: המלה הצרפתית ממוצא גרמני אדם-זאב מתיחסת לאגדות עם על בני אדם שהפכו לזאבים.
   כנראה שרש''י הבין: חית השדה, אדם שהפך להיות חיה בהיותו בשדה. וברא''ש כלאיים פרש את אבני השדה כזהה עם אדני השדה ודלא כרש''י שפרש שזהה עם חית השדה.
   אלא שאת הפסוק באיוב קל להבין בלי שום צורך לערב בו חיות דמיוניות. למשל כפי שפרש אבן עזרא במקום - כאילו ברית כרתה עם האבנים שלא תנזק בהן, ועשית שלום עם החיות.
   ובאשר למשנה הרי גם אותה אפשר להבין בלי שום צורך בחיות דמיוניות. פרופ' פליקס בספרו הצומח והחי במשנה עמוד 291 מזהה את אדני השדה על פי אחד הפרושים שהביא בערוך ערך אדן כקוף חסר זנב. וציין לקהלת רבה פרשה ו יא על הפסוק: כי יש דברים הרבה מרבים הבל, מה יתר לאדם. ושם במדרש כגון מגדלי קופות וחתולות וחולדת הסנאין ואדני השדה וכלב הים מה אית להון הניה מניהון? או חד אמכותי או חד מעקוצי מה הניה? ובתרגום לעברית: כגון המגדלים קופים וחתולים וחולדת הסניים ואדני השדה וכלב הים. איזו הנאה לבעליהם מגידולם? או מכה אחת! או עקיצה אחת! כלומר אלו חיות שעשועים שאינן למאכל ואינן שומרות על הבית ואינן חיות עבודה וההנאה היחידה שהמגדל אותם יכול לקבל מהם היא מכות או עקיצות ובכל זאת בני אדם מרבים הבל ומגדלים אותן. ממדרש זה ברור שאדני השדה היתה חית שעשועים ידועה בימיהם ולא איזו חיה דמיונית שאי אפשר להתקרב אליה כדברי המפרשים בכלאיים. ובעל תפארת ישראל בכלאיים במקום זיהה את אדני השדה עם הקוף אורנג –אוטנג.
   
4. בהערה 11 כתב שם מורי: ''ובנדפס ''והטרטוקא'' וכן העתיק ד. ואיני יודע מהו.''
   וכפי הנראה גם הנדפס התכוון לצב השריון, ששמו בלטינית testudo, באנגלית turtle ובאטלקית TARTARUGA.
5. אנציקלופדיה זו היתה מונחת בארון הספרים שמאחורי גבו של מורי והשתמשתי בה לפניו הרבה. במפתח המקורות אביא פרטים מלאים עליה. כל ההערות להלן מתיחסות לאנציקלופדיה זו. אומנם הוא אישית העדיף להשתמש באנציקלופדיה ערבית קטנה שהיתה מונחת כמעט בקביעות על שולחן העבודה שלו.
6. השיחה העיקרית שניהלתי איתו בענין זה היתה ביום ראשון יט חשון תשנ''ג משעה 11 בבוקר ואילך. ואחר כך שוחחתי איתו עוד כמה שיחות השלמה קצרות.
7. וראה פליקס 'טבע וארץ בתנ''ך' עמוד 274.
8. במאמרו: עקרונות המיון לקבוצות של בעלי החיים בתורה והדגמתם בשמונת השרצים. חלמיש מס' 7.
9. יש יצור נוסף הנקרא חולדה. במשנה חולין ג ג אלו טרפות בעוף…הכתה חלדה על ראשה. ושם כותב הרמב''ם וחולדה אלערס. וכתב מורי שם בהערה 43 – בעל חי דומה לעכבר. גופו ארוך ואזניו קצרות מאוד ויש לו זנב, וקצה זנבו שערות מפוזרות, ומרבה לצוד עכברים - Maulwurf .אומנם לשיטת מורי יצור זה אינו טמא טומאת שרץ אלא טומאת נבלה.
10. אבל לא שאלתיו לגבי הקוצן הנזכר שם, שמא הוא עדיין בגדר עכבר שנשתנו שערותיו, ולכן הוא מטמא או שהפך למכרסם אחר, ואז הוא טהור.
11. וראה בפרוש רס''ג על התורה מהדורת מורי שנת תשמ''ד ויקרא יא סוף הערה 7 לגבי העופות הטמאים שכתב רס''ג – ובפרט שיש עם אלו העשרים (=עופות טמאים) מה שכתוב בו ''למינהו''. נמצאנו למדים שמילת ''למינהו'' באה להוסיף על המפורש בתורה.
12. ובדעת כהן סימן קמ כתב הראי''ה בענין המציצה שלאחר המילה באורך וגם שם הסיק שלהחמיר על דברי חז''ל יכולים אנו אבל לא להקל בדברי חז''ל על פי ידיעתנו.
13. אם כי הרב רבינוביץ בפרושו לרמב''ם שם כתב – אמנם כבר הוכיחו המדענים שגם המינים האלה נולדים מן הביצים אלא שהללו כל כך זעירים שאין לראותן אלא במיקרוסקופ. כלל גדול הוא בכל התורה כולה ''לא ניתנה תורה למלאכי השרת'' (ברכות כה ב) ''ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות'' (בבא בתרא קלא א) וכל דבר שאינו נראה לעין הרי הוא כמי שאינו. נמצא שמבחינת ההלכה נידונין המינים הללו כאילו הויתן מן הגללים ולא מביצים.
14. יש לשים לב שהמדובר כאן במדעים נסיוניים הנשענים על המציאות. כי בימינו רוב הפוקרים למחצה לשלים ולרביע והרוצים שהתורה תתקדם ותתנאר (מלשון נאור, ומלשון במארה אתם נארים) באים בשם מה שהם מכנים ''מוסר'' שהוא דבר הקלוט מן הדמיון. ועליו קרא ירמיהו הנביא מוסר הבלים עץ הוא. (ירמיה י ח)
15. ועל החושבים אחרת כבר כתב הרמב''ם בנושא אחר במכתבו לאבן ג'אבר – ואנחנו לא נבקש סיוע מאדם ונניח כל אדם עם מה שרצה לעצמו. אגרות הרמב''ם שילת כרך א עמוד תיח.)
16. אמנם כבר כתב מורי שם בהערה 8 – ואין צורך כיום להאריך בהנחות אלו כיון שהם שיכים לתחום הארכיאולוגיה האסטרונומית.
    
    וכן כתב בהלכות יסודי התורה פ''ג ציון א – כל מושגי מציאות הגלגלים מהותן מספרן ודרוגן וכן אם גלגל חוזר והכוכב תקוע בעומק גוף הגלגל או שגלגל קבוע והכוכב חוזר על פני הגלגל כל הדברים הללו לא קבלום חז''ל איש מפי איש אלא או מהבנתם והכרעתם הם עד היכן שהגיע תורת האסטרונומיה בימיהם או שקבלו מחכמי העמים. …וחשוב לדעת שהמצב כך הוא כי בימינו כבר נשתנו מושגים אלו מן הקצה אל הקצה ויש דברים שהיו אמת מוחלטת ונהרסו כליל ואם ידמה מי שאינו יודע מקורן שמקורן במסורת חז''ל עלול חלילה לטעות גם בדברים שהם באמת מסורת חז''ל איש מפי איש והם יסודות היהדות. ולפיכך טוב לדעת האמת שאם יסתרו כפי שנסתרו אין בכך כלום ואין הדבר נוגע בכל שהוא באמונה היהודית.
    
    וכעין זה כתב בהלכות יסודי התורה פ''ד ציון א – כמובן שהנחות הללו נשתנו במשך הזמן ובימינו לא רק נפתחה ארץ אלא גם ''נפתחו השמים'' ויש לאדם היודע להשתכל מרחב רב להכיר גדולתו של מי שאמר והיה העולם.
    
    קיצורו של דבר לדעת מורי כפי שחז''ל השתמשו במיטב הידע המדעי של זמנם בלי לשים לב אם מקורו ביהדות או מחוצה לה כך אנו מצווים להשתמש במיטב הידע המדעי של זמנינו בלי לשים על לב אם מקורו ביהדות או מחוצה לה וכך אנו מתקרבים לציוי לידע את ד' ולאהבו.
17. ושוב, יש לשים לב שהמדובר כאן במדע מדוייק, התכונה – אסטרונומיה, ולא במה שקרוי היום מדעי הרוח שעליהם נאמר: תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם ואתה תגיל בד' בקדוש ישראל תתהלל (ישעיה מא טז)