פיל סגול

מיכאל מ. שרון

ביקורתו של המשורר דוד אבידן על החושך ב- 1962

הדברים המובאים בין סוגריים מרובעים [ ] הינם הערותי ופרשנותי המסתברת.

כותב דוד אבידן בספר שיריו ''משהוא בשביל מישהו'' בשיר המופיע בקובץ ''שירים חדשים 1962-1964 '', כשתחת כותרת הקובץ הזה מובא ציטוט: ר' מאיר היה קורא לסופו של דבר ראשו. (ירושלמי סוטה; קוהלת רבה).

בשלהי קיץ 1962 , ספק על סף
סדרת חמסינים מעודדת וספק ערב
עונת הגשמים הקרובה, אני מסתכן בהצהרה, שלא
תאדיר כנראה את פופולריותי: [והוא יודע מן הסתם על מה הוא מדבר...]

אין
עלית רוחנית בארץ הזאת.
אין עלית רוחנית בארץ הזאת, ואיני יודע מה
יש לנו במקומה. אני כותב ''לנו'' בתוקף ההרגל העריץ, ויודע אגב כך בברור, שאני
מרמה את עצמי פעם נוספת, ממש כשם שרימיתי את עצמי בעשר השנים האחרונות --

[האם אבידן מרמז בעניין ה''לנו'' שעניין ''כלל העם'' ''שלנו'', ''לנו'', ''כול-ם'' - הוא אחיזת עיניים ושמדובר בשליטה, הנאה ושיתוף מנעמי יתרונות הכוח מצד קומץ, תוך נישול רבים מהשתתפות במערכות החברתיות והכלכליות במדינה?]

אין עלית רוחנית בארץ הזאת, ואינני יודע, מה
יש לי במקומה, מה יש לי *במקומי* ובמקומה.

[''במקומי'' - במקום הזה. אך גם במובן, מכיוון שאני כפי שאני, ובהמשך נראה מה ''הבעייה'' איתי, אין לי כלום (''מה יש לי''?), כאשר אני במקומי, ואיני יכול להציג ''אני חילופי'' במקומי. לשונו של אבידן מורכבת אך מדוייקת עד לכאב].

מתי זה קרה לי? קשה לציין את הרגע המדויק, לא משום שאין בנמצא רגעים מדויקים, אלא משום
שאין בנמצא ציונים מדויקים, לא במקום, לא בזמן ולא
בנוף, בעיקר לא בנוף. הנוף,
הנוף.

[האם אבידן מתכוון לנוף האנושי בקירבתו, שהביאו להכרה זו, והמשמעותי יותר מסתם זמן ומקום פיזיים? נוף אנושי קרוב שאינו קשור כלל לניתוחים הסטוריים וחברתיים למדניים שהיו שגורים על האינטלקטואלים דאז והיום - המתייחסים ''לזמן'' או ל''מקום'' - דהיינו בניגוד להם מדובר במשהו כלל אנושי מעבר לזמן ולהיסטוריה ולמקום המסויים, כמו מאבק הרשע בטוב למשל? הדברים מתבהרים בהמשך.]

איני משלה את עצמי - זוהי אחת מבעיות -המפתח שלי

[האם ''בעיית המפתח'' שלו היא ראיית המצב לאשורו מעבר לרטוריקה הרווחת, כך שהדבר מציב בעייה להתברגותו של המשורר באיזה ג'וב שררה אינטלקטואלי ששכרו בצידו?]

וברור לי , כמו שברור לי, שאין,
אין עלית רוחנית בארץ הזאת, כן ברור לי, כי
כבר בשלב מגשש זה של הצהרתי הכתובה והנכתבת אני מסתבך כמעט ללא תקנה ---

[אבידן שהיכיר את ''הנוף'' ידע כנראה היטב עם מי יש לו פה עסק..]

--- אבל מה לעשות? יש פזמור, אותו שמעתי לפני עשרים וחמש שנה או יותר מפי סבי מצד אבי, איש צנום, דק שפם, כמעט רגיש, כמעט גבוה, ליד
חלון פתוח ברחוב פיינקנה, בוורשה שלפני השואה, כאשר לרגליו שוטטו כחיות בסוגר שני נגני-רחוב יעילים ונפנפו בעוז מסורתי מגבעות פעורות, רעבות, כלפי מעלה. זה היה, לא זה שהם זימרו, אלא זה, שהוא זימר, זה היה
פזמור עברי מוזר, בהברה אשכנזית מקסימה, והוא ניסר
בזהירות, בחמלה, אך בבטחה אבהית, את הרפרטואר היגע,
שטיפס לאיטו מלמטה. זה היה
מין פזמור כזה, ו*בשנים האחרונות*
[התעצמות השטניזם או שלטון החושך?]
הוא מזדמזם באזני בתוקף תמוה דווקא ברגעי
הרווחה הנדירים. אין בו
לא ישועה, לא מרפא ולא ראייה מצילה, אבל
יש בו מה שיש בו:
שושנת המים
יפת העיניים,
קמלה בצידי הרחוב

זה שנים שאני מתכונן לשאול את דב סדן [מבקר ספרותי נודע באותה תקופה] מנין צמח חרוז עגום זה, מי הרה וילד אותו, מי נטש אותו ומי הוליך אותו, ביד לא מדריכה, אל עבר
רחוב פיינקנה, אל החלון הגבוה שמעל לנגני הרחוב - אך משום מה, *משום מי* לא נזדמן לי.

[משום מי: רמז לאופיו המאפס והחדלוני של הרע. כבר אפלטון אמר שהרע הוא היעדר. ''משום מי'' בעטיים של מישהם או מישהו שהינם גם ''שום אנוש'' ''שום דבר'', היעדר.
''וורשה שלפני השואה'' - בטרם יגדום את גדימתו הרשע שאין לו גבול, השטניזם העוין לפריחת החיים, ונותן לגילוייהם היפים והמרוממים, למיים החיים שהם נושאים, לגווע ולקמול בשוליים כלאותה ''שושנת מים יפת עיניים, שקמלה בצידי הרחוב'', בחנק ההרמטי]

מוזר, מוזר:

שושנת המים,
יפת העיניים,
קמלה בצידי הרחוב.

אין בו
לא ישועה, לא מרפא ולא
ראייה מצילה, אך יש בו
מה שיש בו, מה
ש*אין בי*. אין עלית רוחנית בארץ הזאת.

[שכן הרע בא במקומה ומדביר אותה או גורר את קמילתה.
ואשר למה ש*אין בי* - לי מאידך, קשה יותר ''להשלים'' ולנסות לשמור נפשי מפגעי הרע, לעומת ''הזהירות, החמלה'' וההשלמה שבהם השמיע הסב את ''הרפטואר היגע''. כאמור זו ''בעיית המפתח'' שלי, ראה למעלה]

ויש פזמור נוסף, איטלקי, אם אינני טועה, אחת הסיבות הנדירות לפתיחת מקלט-רדיו, ''ג'וליה'' שמו, פזמור שהייתי מוכן להאזין לו ברציפות במשך שנים, וכרגע זה הוא נשמע לי דווקא כך:

ג'וליה,
מדוע שכחת אותי,
מדוע השכחת אותי
בבוקר הזה?
ג'וליה,
יש יער רחוק מאד,
ורק עוד כמה מאות
שנים בו נחזה.
ג'וליה,
בבוקר רחוק אחד
תביני, כמה מושחת
הזמר הזה.
ג'וליה,
סלחי לי, אם *לא אפחד*,
אפילו בבוקר אחד,
מרגע כזה.
ג'וליה,
מדוע זכרת אותי,
מדוע הזכרת אותי
בזמר המר?
ג'וליה,
מדוע נשארת אתי,
מדוע נגמרת איתי
בקץ המוגמר?
ג'וליה,
יש יער קרוב מאד,
ורק עוד כמה מאות
שעות בו נאבד.
ג'וליה,
אולי *עוד נזכה להיות
*הרחק מאדם וחיות*,
הרחק ולבד.

[סביר שהכוונה היא לחיות טרף אנושיות בהקשר זה ונוכח האסוסיאציה המציעה עצמה כאן ישירות ובהקשר מקום השורה, דבר המתקבל גם מהסמיכות ''אדם וחיות''].

''משהו בשביל מישהו'', ( מיבחר שירים, 1952-1964, הוצאת א. לוין-אפשטין- מודן, 1973 . רוצו לקנות.)

הצגת המאמר בלבד

פזמון כנראה שטניסטי ב- 1955 : השיר ''מי מכיר, את

מיכאל מ. שרון (יום רביעי, 04/12/2002 שעה 14:26)