בסך הכל עוד מילואים פעילות מבצעית שגרתית, אבטחת התנחלויות והמאחזים מהסוג שמכיר כל לוחם.
אף אחד לא תיאר לעצמו שהפעם הזו תהיה שונה; שמהמילואים האלה הם ייצאו מוכים, מושפלים מבוזים. קורבנות – קשה למצוא מילה מתאימה אחרת – של אנשי המאחזים שעליהם באו לשמור.יוסי יהושוע, ''יחידת טראומה'', המוסף לשבת, ידיעות אחרונות, 26.9.2008, עמ' 6
לפני כשנתיים (14.6.2006) דווח לנו בחדשות ערוץ 2 על חוברת הדרכה כיצד להתנגד לפינוי עתידי של התנחלויות (
על הרס מטעים). ההמלצות בחוברת כללו פגיעה בתשתיות, בצבא, במשטרה, פגיעה בערבים וברכושם. בין מציגי החוברת היו אישים מוכרים בין המתנחלים ואף כאלו המוכרים היטב לציבור הרחב. באותם ימים טענתי שמשמעות ההמלצות-הנחיות הללו היא שיש בין אזרחי ישראל ציבור שעבורו מצוות כיבוש הארץ חשובה יותר מזכות הקניין והזכות לחיים של תושביה. טענתי שלכאורה מדובר בהמלצה לעסוק בפשע נגד פלשתינאים (
כריתת עצי זית וכיבוש הארץ).
בימים אלה אנחנו גם שומעים על ועדי פעולה שבין השאר מתארגנים ופועלים נגד פינוי מאחזים והתנחלויות. בקשר לפעולות הפינוי במאחז יד יאיר היה המסר:
תמיד תהיה לנו פעולת מחאה בתגובה, ויש לנו קשת רחבה של דברים לעשות... שום פינוי לא יעבור ללא תגובה, ותאמיני לי, זה גורר הרבה מאוד מאמצים מצד המשטרה והצבא (
בני שב לשדה הקרב). אלא שבשבועות האחרונים כבר לא מדובר רק ''במחאה''.
בשבועות האחרונים אנחנו שומעים וקוראים כל מיני ידיעות על פגיעות בפלשתינאים וברכושם בעת פעולות אכיפת החוק של המנהל האזרחי. אנחנו קוראים ושומעים על פגיעות גופניות בחיילי צה''ל וחבלות בציודם הצבאי. פעולות ''המחאה'' כוללות שיסוי כלבים נגד חיילי צה''ל, שבירת ידיים וחבלות ברכושם הפרטי. בימים אלו מתברר שמצוות כיבוש הארץ חשובה יותר מבריאותם וכבודם של חיילי צה''ל ומפקדיו שמופקדים לשמור על מתנחלי המאחזים.
בכל הזדמנות כזו עולות בזיכרוני התמונות של מציגי החוברת והמלצותיהם מחדש. אני כמובן גם נזכר שהכוונה לגרור את הצבא והמשטרה ל''... הרבה מאד מאמצים...'' אירועי הפינוי ביד יאיר, מאחז לא חוקי זעיר, הם דוגמה למאמצים הללו ועל איך מתארגנות פעולות ''המחאה'' הללו.
סיפורם של קצינים וחיילים שהיו מעורבים בפינוי יד יאיר הוא עוד קטע מטורף מהמציאות של חיינו בארץ הזאת. הכל החל כאשר, ב-10 לספטמבר, נתבקשו חיילי הגדוד ללוות איש המנהל האזרחי לסיור באזור וגם למסור צווי פינוי ביד יאיר. לאחר הודעה טלפונית לראש עמותת יד יאיר יצאו הג'יפ של המנהל האזרחי ושני ג'יפים צבאיים. כאשר הגיעו למאחז הותקפו החיילים ואיש המנהל האזרחי על ידי כמה עשרות רעולי פנים שעם התפתחות האירוע התרבו והלכו. האירוע עצמו נמשך כ-5 שעות אבל האלימות התחדשה בסביבת המוצב כאשר הגיע לשער המוצב אחד מיד יאיר ודרש שתוחזר לו הכלבה שנשכה את אחד הקצינים.
שבוע לאחר התקריות הללו התקבלה הודעה על פינוי מאחז יד יאיר. החיילים שנשלחו למנוע תגבור על ידי אנשים מישובים אחרים הותקפו ואז גם נשלף אולר לאיים על אחד הקצינים. סגן מפקד הפלוגה שישב בחמ''ל, סרן (מיל.)
שגב לב-רן קיבל הודעה לדאוג לתגבור הכוח הצבאי. אלא שלב-רן ממפוני
גוש קטיף הגיב בנפש חצויה:
שלחתי כוח תגבור ופינוי לדותן [פוקס, המ''פ],
אבל גם התקשרתי להתנחלות הסמוכה דולב ואמרתי שהפינוי של יד יאיר מתקדם, ושישלחו עוד אנשים לתגבור (''
יחידת טראומה'', המוסף לשבת,
ידיעות אחרונות, 26.9.2008, עמ' 8). אבל גם אמר למראיין:
אם הייתי עם שי [הסמג''ד]
כשהתנפלו עליו והרביצו, הייתי מפרק אותם. אחרי ההתנתקות חזרתי לעשות מילואים מתוך הבנה שאנחנו עם אחד. כולנו. ברגע שהם התקיפו חיילים, הם פגעו ביסודות שגדלתי וחונכתי עליהם עליהם (עמ' 9).
גם למ''פ של לב-רן,
דותן פוקס מ
מעוז חיים היתה בעיה של הזדהות:
אני מרגיש שזו באמת שליחות, ומאמין שאותם אנשים שגרים שם ושאני שומר עליהם בזמן המילואים הם השכפ''ץ שלי, של המשפחה שלי ושל המדינה. בגלל זה הייתי בשוק מהתקריות האלה (''
יחידת טראומה'', עמ' 9). היתה לפוקס גם בעיה נוספת: הוא אומן להתמודד עם מחבלים ולא מי שמהווה השכפ''ץ שלו. אלא שהוא עשה כל שיכל מבלי לירות מנשקו לעברם של יריביו כדי למנוע מהם להפריע לרשויות אכיפת החוק. מצד שני, מי שקורא את הדיווחים מהשטח יודע כבר מזמן שזה לא פתרון או דרך לבצע את המשימות של אכיפת החוק. גם דותן פוקס וחבריו יודעים זאת.
הכתוב במאמר ביחד עם מה שידוע לנו על חוברת ההדרכה, מה שאומר ל-nrg
בני קצובר והעובדות הידועות על הנעשה בשטח לא משאירים מקום רב לריבוי פרשנויות. לא נראה הגיוני שמדובר בקומץ נערי גבעות ושלא מעורבים בסיפור גם אנשים מבוגרים ותוכניות אסטרטגיות ברורות למניעת פינוי מאחזים, והתנחלויות בכלל. זה גם מה שמשתמע מדברי הסמג''ד,
שי כוח:
מה שמפחיד זו העובדה שלא מדובר בקומץ. מדובר בגיבוי מכל היישובים. קול ההיגיון לא נשמע שם, אין אף 'מבוגר אחראי'. נוער הגבעות תפס את ההנהגה, וכל השאר מסכימים או מפחדים לדברלדבר (''
יחידת טראומה'', עמ' 9).
המאמר של יוסי יהושוע רומז לנו מהו הפתרון המתאים לטיפול במשימות מהסוג הזה מול נוער הגבעות והגיבוי שהם מקבלים. פשוט יש לשלוח לשטח את היס''מ כי זה מה שהפחיד את הפורעים בשלב זה. אבל אין ספק שגמישות, יצירתיות ונחישות של אוכפי החוק נחוצה כדי להמציא פתרון בהתאם למאפייני הבעיות.
עלינו לזכור היטב: המקרה של אירועי יד יאיר הוא לא מקרה בודד בשטחי יהודה ושומרון והוא מזכיר גם אירועים בשאר חלקי הארץ. זכורים לנו אירועי
פקיעין מלפני כמה חודשים בהם ''ניצחה'' האלימות וכנראה שהחשודים העיקריים עדין מסתובבים חופשי. רובנו גם זוכרים את מכת הגניבות אצל החקלאים בדרום, גניבות עמודי חשמל ועוד. כאשר יודעים שנוכחות המשטרה בשטחים מחוץ לערים היא דלילה מאד הרי שברור שבלי תוספת של תקני כוח אדם רבים גם בהקשר הזה לא יתקרבו לפתרון טוב.
חשוב להדגיש שהיקפי הבעיה שעולה כאן מבין השורות מעידים שיש לנו בעיה מערכתית רחבה. שורשיה קיימים בכמה מגזרי אוכלוסיה שבמשך הזמן גם לומדים אחד מהשני. ריבוי השורשים הוא אינדיקציה שפתרון הבעיה תלוי בקיום מנהיגות נבחרת שתהיה מאד נחושה,
דבר שמאד חסר לנו.
המזרח הפרוע
