אין זה סוד שרובו של הציבור הרחב מכיר בעליונותו הפוליטית של השמאל, שהצליח כביכול לעצב את מדינת ישראל בצלמו ובדמותו. אך הנוסחה הסודית להצלחת השמאל נותרה עלומה מהתודעה הציבורית. נוסחת ההצלחה של השמאל אומנם אפופה מסך עשן וחומקת מהתודעה הציבורית, אך היא בעצם פשוטה ושקופה למדי, וגם נוסתה בהצלחה במהלך ההיסטוריה. שכן, השמאל עיצב למעשה את מדינת ישראל ללא צלם וללא דמות.
ככל קולקטיב מתנשא ושתלטני, שבוחן את העולם מבעד לפריזמה אידיאולוגית חד ממדית ומנוכרת לטבע האנושי, מנצל השמאל כל מסגרת ממסדית להשלטה אכזרית וחסרת אבחנה של השקפותיו. כך הפכה מדינת ישראל מכשיר בידי השמאל, שבמכוון ובשיטתיות עיקר אותה מכל פוטנציאל רעיוני ומטען רוחני המחבר אותה לייעודה המקורי. שכן, המכשיר הממלכתי הוא רק אמצעי בידי השמאל, ולכן מתוקף ייעודו הוא נוטרל מכל מכשלה אידיאולוגית ומכל מגבלה רעיונית על מנת לתמרנו ביעילות למימוש אפקטיבי של יעדים פרגמטיים.
ייתרונו הפוליטי של השמאל נובע בין השאר מגמישותו המוסרית שמקנה לו מיומנות של אקרובט רעיוני. כך משווק השמאל לציבור את המכשיר הממלכתי, המשמש אותו לצרכיו, ברטוריקה פשיסטית של מדינה מעל הכל. אין צורך להיות פרשן עתיר ניסיון על מנת לבאר את בשורת השמאל במונחים שווים לכל נפש: אני בניתי גולם, ואתם תעבדו אותו. מובן מאליו שלהטוטנותו הרעיונית של השמאל מגוייסת בעוצמה האינטנסיבית ביותר בתרחישים של עקירת התיישבות. בימים קריטיים כאלה, כאשר הגשמתה הנכספת של משימה לאומית עומדת על כף המאזניים, לא נרתע השמאל מנבירה במרתפיה האפלים של ההיסטוריה ושליפת תקדימים חינוכיים מאלפים על זכותו הדמוקרטית של החבר סטלין ליישב, לבנות ולסלול וגם לעקור, לכלוא ולהגלות לסיביר את אויבי המשטר.
למרות ששליטתו של השמאל במוקדי הכוח הממלכתיים והציבוריים היא מזדקרת לעין, והימין אומנם מתלונן על כך, עדיין נותרת סמויה מעינו של הציבור הרחב ומתפישתו מידת השתרשותה ועומק חדירתה של השיטה השמאלנית. התודעה הלאומית הסתגלה כחומר ביד היוצר, בין אם במודע, בתת-מודע או בפאזת הדמדומים שביניהם, למדינה ללא-צלם וללא-דמות שעוצבה על פי המודל הממלכתי הסטרילי מבית היוצר של השמאל.
קורבנותיו של צחוק הגורל מתקשים לפענח את תעלוליו האירוניים. לא בכדי השמאל הוא זה שיצר במדינת לא-צלם ולא-דמות זאת, שעוצבה במתכונת הממלכתית המותאמת לצרכיו ולענייניו, את התא המיליטנטי המכונה ''בצלם''. העובדות מדברות בעד עצמן, ממש נלעסות עבורנו. שכן, ''בצלם'' מגלם בתוכו את המאפיין הבסיסי של תסמונת השמאל, המסוגל לקלוט את המציאות רק כבבואה וירטואלית של צלמו.
במדינת ישראל, השמאל הוא זה המעצב, המכתיב והמגדיר כל ערך מכונן וכל עיקרון יסוד שעליהם מושתת קיומה. הוא זה המגדיר מה היא דמוקרטיה, מה הוא ביטחון, מה הוא שלום, מה הוא חוק, מה הוא משפט, מה הוא צביונה הלאומי וכן הלאה, עד לפרטי פרטיה הממלכתיים של מדינת לא-צלם בדמות ''בצלם'' של השמאל.
בעידן ניפוץ השקרים והאשליות של ''ההתנתקות'' זעק מיעוט מצפוני מתוך המחנה הלאומי נגד העוולה הנוראה, אך זעקותיו הפתטיות הסתכמו ב''רווח נקי'' שהסתכם בתווית ציבורית של ימין קיצוני. רובו של הימין התגייס לבצע את העבודה השחורה עבור השמאל המעודן, שממרום מעלתו המוסרית רק פיקח על ביצועה הנקי של המלאכה המלוכלכת. מובן מאליו שגם הציונות הדתית התכופפה, השתוחחה והיטתה שכם, תוך מלמולי התחבטות שרק שעשעו את השמאל, ותרמה את חלקה להגשמת תכתיב השמאל.
הימין יכול לזעוק והציונות הדתית יכולה להמשיך להתחבט בסוגיות מוסריות, אך אלה ואלה הרי יודעים וגם מכירים בעליונותו של השמאל כריבון האמיתי והפוסק הבלתי-מעורער בסוגיות מצפון ומוסר. כאשר השמאל קבע שהקרקס הפוליטי הפרוע אשר התנהל בממשלה ובכנסת, לקראת אישורו הרשמי של מהלך העקירה, הוא הדמוקרטיה במיטבה, קיבלו עליהם מתנגדי העקירה את הדין. הגדילה לעשות הציונות הדתית, שרבניה ודובריה התחבטו פומבית בסוגיית הקונפליקט כביכול שבין דין מלכות לבין דין ההלכה, ובכך רק נתנו חותם של כשרות לאישור המפוברק והשקרי של מהלך העקירה.
בעוד הימין מתפתל בחוסר אונים ברשת קורי השמאל, הציונות הדתית מזדחלת שדודה תחת צילו המאיים. הטרגדיה של הציונות הדתית נובעת מהחלל הרוחני שנפער לאחר פטירתו של הרב קוק. כך נאלץ הציבור הדתי-לאומי לנהל את קיומו הנפתל והסבוך בשממה מנהיגותית מוחלטת. בין הרבנים הטוענים כך או אחרת, נקרעת הציונות הדתית ואינה מצליחה לייצר שום אלטרנטיבה לשמאל השולט בסדר היום הלאומי ללא מצרים. ''ההתנתקות'' המחישה מעל ומעבר לכל ספק כיצד הצליח השמאל לעצב גם ציבור איכותי, מצפוני ומסור כזה ולהפוך אותו לקולקטיב ללא-צלם וללא-דמות המבצע פשעים אנטישמיים, שהשמאל המעודן עצמו אינו מעז לזהם את ידיו בהם.
שכן, בענייני מוסר אין שני לשמאל בתיחכומו, וסוד קסמו טמון באותו בית מרקחת גאוני לסמי הרדמת התודעה, שיקויים להשקטת המצפון וכל מיני עשבי מזור להפגת מכאובי מוסר. כיום מסתבר עד כמה הרחיקו לכת מנהיגיו ונבחריו של הציבור הדתי-לאומי כלקוחותיו הנאמנים ביותר של בית המרקחת השמאלני. לא מעט מהם פיתחו התמכרות לשיקוייו המפתים והמתוקים של השמאל. שכן, את ההשגה ההלכתית המלומדת, המעניקה חותם דין מלכות למהלך הביריוני והאנטי-דמוקרטי של אישור העקירה, ניתן לפענח רק במונחים נפשיים של התמכרות לאותם סמי הזיה הנרכשים חינם ובנדיבות בבית המרקחת הקסום של השמאל המעודן.
נכמר הלב לנוכח אשליותיו של הציבור הדתי-לאומי, שמעודד את עצמו בסיסמאות ובמפגני שיבה ליישובים החרבים. מנגנוני ההכחשה וההדחקה ימשיכו לספק מזור זמני לימין ולציונות הדתית, כל עוד ישלטו החמאס וחזיתות הסירוב על סדר היום הפלשתיני. אלא שבמציאות המטריקס של מדינת לא-צלם ולא-דמות, השולט היחיד והבלעדי הוא השמאל, ועל פיו יישק דבר. בתרחיש עתידי של נסיבות ערביות נוחות, אין לשמאל שום בעיה לנתב את סדר היום הלאומי לתוכנית ממלכתית של עקירה התיישבותית מוחלטת ושיבה לקווי 1967, תוך שיתוף פעולה מלא של הימין והציונות הדתית.
כאמור, את שליטתו המוחלטת של השמאל בסדר היום הלאומי הישראלי המחישה ''ההתנתקות'', שבה הפגין השמאל את יכולתו הבלתי מוגבלת למשוך בחוטי המריונטות הימניות ולהשתעשע בהן כרצונו. התחכום השמאלני מתבטא בדוגמה הבאה. נבחרי הציונות הדתית תומרנו לא רק להגדרת הבריונות השלטונית של פורום החווה כדין מלכות, אלא גם נדחקו לצמצם את סוגית העקירה לקונפליקט שבין דין מלכות לדין הלכה. דהיינו, כאילו העקירה היא סוגיה הלכתית בלבד. כך הצליח השמאל לכבוש שלושה יעדים במתקפה אחת: הן לתת הכשר דין מלכות למהלך האנטי-דמוקרטי, הן לדחוק את סוגיית העקירה לפינה ''הבלתי-רלוונטית'' של ההלכה, והן להדגיש את האצטלה ההלכתית של הציונות הדתית כגורם פונדמנטליסטי שיש להשגיח עליו ולהעמידו בפינה.
מכאן שהימין ובמיוחד הציונות הדתית אינם מעמידים שום אופוזיציה לשמאל, אשר מתמרן אותם ומשתמש בהם לצרכיו כל אימת שהנסיבות הפוליטיות מבשילות למימוש יעד שמאלני נוסף. במאזן הפוליטי שבין ימין ושמאל לא השתנו סדרי עולם במדינת לא-צלם ולא-דמות זאת מאז הקמתה. יריביו הרעיוניים והפוליטיים של השמאל רק הולכים ומסתגלים לתבנית ההתנהגותית שמועיד להם השמאל. מעבר לכל ספק המחישה ''ההתנתקות'' עד לאיזו דרגה של ציות עיוור אולפו הימין והציונות הדתית, ובאיזו רמת מיומנות הוכשרו לייעודם כמסת ההמון שתספק את האינרציה הימנית למומנטום השמאל.
מדינה בצלמם ובדמותם
