מדינת ישראל – פרדוקס דמוקרטי?

הקמתה של מדינת ישראל היתה התגשמות החלום הציוני. במהלך חמישים השנים שעברו בין ''אם תרצו אין זו אגדה'' לבין הכרזת המדינה, העם היהודי התנסה בשורה של צרות ופורענויות, ביניהן השואה בה חוסלה מרבית יהדות אירופה. למרות זאת, ולמרות העובדה שגם בשיאה הציונות המדינית היתה מיעוט שבמיעוט (להערכתי בין עשרים לעשרים וחמישה אחוזים) בקרב בציבור היהודי, החלום הפך למציאות והמדינה היתה לעובדה, עובדה שאתה אנחנו חיים עד היום. צ'רלס קראוטהאמר (Charles Krauthammer) פובליציסט ידוע, פרסם ב 29 במאי, 2000, בעיתון The Weekly Standard, מאמר בשם ''התמוטטות הציונות'' (The Collapse of Zionism) בו הוא מגדיר את הקמת מדינת ישראל כ''דבר המפליא ביותר שהתרחש במאה העשרים''. אין לי קישור למקור אבל הורדתי ושמרתי את המאמר בזמנו, ואני יכול לשלוח אותו בדוא''ל לכל מי שמעוניין. המאמר מעולה וזורע אור על הרבה מהמתרחש היום בישראל למרות שהוא נכתב בידי אמריקאי לפני פרוץ מלחמת אוסלו ולפני הפיאסקו של קמפ דייויד 2000.

מדינת ישראל או, אם תרצו, ''התגשמות החלום הציוני'', היא בהרבה מובנים אוסף של פרדוקסים. למדינת ישראל ולעם היהודי החי בה, אין אח ורע בקרב אומות העולם. היא איננה קשורה בשום צורה לאף אחת מקבוצות האומות, העמים, הדתות ו/או השפות המוכרות. ישנה משפחת האומות האנגלו סכסיות, ישנה משפחת העמים הסלביים, ישנה קבוצת האומות הנורדיות, העמים הנוצריים, העמים המוסלמים, העמים דוברי ספרדית והעמים דוברי גרמנית, וכו' וכו' וכו'. מדינת ישראל איננה שייכת לאף אחת מהקבוצות האלו. ממש כמו שנאמר במקרא ''עם לבדד ישכון''. זה משתקף גם ביחס לו זוכה מדינת ישראל משאר אומות העולם. למעשה מיום הקמתה, גם אחרי שהתקבלה כחברה שוות זכויות בארגון האו''ם, מדינת ישראל היתה ''הכבשה השחורה'' של משפחת האומות. מעין בן לא חוקי שהמשפחה נאלצת להשלים עם קיומו בדלית ברירה אבל איננה מוכנה להכיר בלגיטימיות שלו או לתת לו זכויות כל שהן.

לדברים האלה ישנן השלכות חשובות כשבאים לדון על אופיה של המדינה. ארי שביט הגדיר את זה יפה (שוב, אני מתנצל על כך שאין לי קישור. הדברים התפרסמו במקורם או ב''הארץ'' או ב''מקור ראשון''. אני מסתמך כאן על הנוסח האנגלי כפי שהופיע בג'רוסלם פוסט). מדינת ישראל היא בעצם מהותה תופעה בלתי נורמלית. היא מדינה יהודית השתולה באזור המורכב כולו ממדינות מוסלמיות. היא מדינה בעלת אורח חיים ואופי מערבי המהווה נטע זר בין מדינות שהן כולן שייכות לעולם השלישי. היא מדינה בעלת משטר ואורח חיים דמוקרטי המוקפת בים של דיקטטורות ומשטרים של קנאות דתית חשוכה. על רקע הניגודים האלה מדינת ישראל נמצאת במתיחות מתמדת עם שכנותיה, מתיחות שלעתים מזומנות הופכת למלחמה חמה. התוצאה היא שמצד אחד, המצב בו היא מצוייה איננו מאפשר למדינת ישראל קיום אורח חיים אירופי נורמלי, ומצד שני, בשל המבנה החברתי וערכי היסוד שלה, מדינת ישראל איננה יכולה לא לקיים אורח חיים אירופי נורמלי. במובן מסויים אפשר להשוות את מצבה של מדינת ישראל לזה של ברלין המערבית לפני התמוטטות האימפריה הרוסית. אי של חופש בלב ים של דיכוי. ההשוואה הזאת תופסת באופן חלקי בלבד, כי ברלין המערבית היתה מוקפת בגרמניה המזרחית ושם גם גרו גרמנים – בני אותו העם. גם המרחק הפיסי בין ברלין המערבית לבין החברה המערבית הקרובה ביותר היה בקושי שעה טיסה לעומת כארבע שעות טיסה מישראל למערב אירופה.

מרבים לדבר על כך שמדינת ישראל צריכה להיות מדינה ''יהודית ודמוקרטית''. במאמרים קודמים העליתי את השאלה אם לכל אלה שמרבים לדבר על כך יש מושג למה הם מתכוונים כאשר הם פולטים את הביטוי מדינה יהודית (או מדינה בעלת אופי יהודי). אין טעם לחזור כאן על הדיון. הפעם ברצוני לעסוק בחלק השני, ב''דמוקרטיה''. למרות שכל אחד חושב שהוא יודע מה זה, זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע. מדעי המדינה אינם שייכים למשפחת המדעים המדוייקים, ולכן אין בהם מקום להגדרות במובן המתימטי. לצורך הדיון אסתפק בגישה שלי לפיה דמוקרטיה, או משטר דמוקרטי היא צורת חיים בה הפרט נהנה מזכויות יסוד אותן לא ניתן לשלול לא באמצעות חקיקה ''דמוקרטית'' ולא באמצעים פחות דמוקרטיים. בדמוקרטיה הפרט נהנה מחופש, אבל החופש הזה אף פעם איננו בלתי מוגבל. דמוקרטיה איננה אנרכיה, והפרט איננו חופשי לעשות כל מה המתחשק לו – למשל לנסוע במהירות של 200 קמ''ש תוך סיכון חיי כל העומדים בדרכו. אין בעולם שום משטר דמוקרטי בו אין מידה מסויימת של הגבלות על חופש הפרט במסגרת מערכת החוקים. אי אפשר להימנע מזה מפני שתמיד ייתכנו מצבים בהם מימושה של זכות כזאת או אחרת ע''י פרט אחד תהיה על חשבון הזכות של פרט אחר. על פיסגת ההר יש מקום רק למספר מוגבל של אנשים. אם כולם ירצו לעלות לשם באותו הזמן, יהיו כאלה שיפלו ויקרה אסון. הדרך למנוע את זה היא לחייב את האנשים לעמוד בתור ולעלות למעלה רק כאשר יתפנה שם מקום. זה דמוקרטי? בפרוש לא, אבל גם החסיד הגדול ביותר של הדמוקרטיה יסכים שהכרחי לעשות זאת.

לכל פרט עומדת הזכות לאמץ לעצמו הרגלים וצורות התנהגות בלתי מקובלים בלי שזה יגרור קיפוח או אפליה. אותו הדבר לגבי מי שסובל מסטיות או מומים כל שהם. אבל זה עדיין לא מקנה לו את הזכות לכפות את הנורמות שלו על ציבור שאיננו מעוניין בהן ולו רק במסגרת של הפגנה. עשיית דברים ''דווקא'', רק על מנת להרגיז ציבור שלא כל כך מתלהב מהם, איננה נכללת במסגרת זכויות היסוד. לפני עשרים וכמה שנים (אינני זוכר את השנה המדוייקת), ארגון נאצי החליט לקיים תהלוכה עם הדגלים והסמלים שלו בעיירה קטנה בשם סקוקי ליד שיקגו, עיירה שרוב תושביה יהודים. הדבר עורר מהומה רבה, וכשהעיריה נסתה לאסור על קיום ההפגנה בית המשפט התערב ובשם ''חופש הדיבור'' התיר את קיום ההפגנה וגם הורה למשטרה להגן על המפגינים מפני ''אפשרות של תגובות אלימות'' מצד הציבור. בקיצור, סיפור די דומה לסיפור של הפגנת העליזים בירושלים. בגירסא האמריקאית, בסופו של דבר המשטרה מנעה את קיום ההפגנה כדי לשמור על השקט, ואף אחד, למעט כמה עשרות המפגינים, לא ראה בזה את ''סופה של הדמוקרטיה'' בארה''ב. בגירסא הישראלית, אם לשפוט לפי מה שהתפרסם בעיתונות, חזרנו לחשכת ימי הביניים.

אין בעולם שום משטר דמוקרטי שאינו נעזר בחקיקה המגבילה את חופש הפרט ו/או מפלה מגזרים מסויימים של האוכלוסיה כדי להגן על עצמו או לשמור על המבנה החברתי והתרבותי שלו. זה נכון במיוחד בתחום של חוקי ההגירה. אין שום משטר בעולם, דמוקרטי או לא דמוקרטי, המאפשר הגירה חופשית ללא כל הגבלות לתחומיו. הגבלות כאלה קיימות במדינות שלא נשקפת כל סכנה לקיומן, ובמדינות החיות ביחסי שלום עם שכנותיהן מזה מאות שנים. רק במדינת ישראל זה צריך להיות שונה. במדינת ישראל הגבלות על חופש ההגירה הן ''גיזענות''. למה? כובע. לפי מניין האו''ם יש בעולם כמאה ותשעים מדינות. האם זה באמת ''לא דמוקרטי'' שבמדינה קטנה אחת מתוך המאה ותשעים יהיו חוקים שיפלו יהודים לטובה? ''אפליה מתקנת'' היא מדיניות בסיסית בה דוגלים חוגי השמאל הליברלי בכל העולם ובישראל כדי לסייע למיעוטים שסבלו מקיפוח בעבר. מדיניות של אפליה מתקנת היא מדיניות אנטי דמוקרטית לכל הדעות, אבל כאן, לדעת צדיקי השמאל, מותר וצודק ל''כופף'' את הדמוקרטיה. במדינת ישראל, כשמדובר ביהודים, העם שסבל מקיפוח, רדיפות ואפליה יותר מכל מיעוט אחר בהיסטוריה, גז החלום. במדינת ישראל ''אפליה מתקנת'' היא בבחינת הס מלהזכיר. במדינת ישראל, כך פוסקים צדיקי השמאל, יש רק ''גיזענות''.

הלורד הנובח

השם וויליאם ג'ויס (William Joyce) איננו מוכר למרבית הציבור בישראל. לאנשים הנושאים זכרונות מתקופת מלחמת העולם השניה הוא ידוע בשם לורד האו האו (Lord Haw Haw) – בתרגום חופשי ''הלורד הנובח''. מדובר בקריין רדיו ששדר מברלין שידורי תעמולה בשפה האנגלית לאיים הבריטיים בתקופת המלחמה. החל מה 18 בספטמבר, 1939, היתה לו פינה יומית בה הוא שידר ''חדשות'' ודברי פרשנות שנועדו להביא לציבור הבריטי את ה''בשורה'' של ה''סדר החדש'' שהובטח ע''י היטלר. שידורי התעמולה שלו לא זכו להצלחה מרובה. התואר ''לורד האו האו'', בו כונה בפי הציבור הבריטי, שיקף גם את היחס לתוכן דבריו וגם את קולו המאנפף. שידורו האחרון התקיים ב 30 לאפריל, 1945, מהמבורג, יום לפני שהעיר נכבשה בידי הבריטים והוא נאסר.

טכנית וויליאם ג'ויס היה אזרח אמריקאי (הוא נולד בארה''ב לאם אנגליה ואב אירי). הוא גדל והתחנך באירלנד, ממנה עבר לאנגליה בשנות ה 20, אחרי שלאירלנד הוענקה עצמאות. באנגליה הוא הצטרף למפלגה הפשיסטית של אוסוואלד מוסלי (Oswald Mosley) בה הוא קנה לעצמו שם של פעיל מסור ונואם מצטיין. ערב פרוץ מלחמת העולם השניה הוא עבר לגרמניה, שם הוא קבל אזרחות גרמנית ב 26 בספטמבר, 1939.

הבריטים העמידו אותו לדין על בגידה והוא הוצא להורג בתליה בתחילת 1946.

במדינת ישראל אין באופן רשמי מעמד אצולה, והתואר ''לורד'' לא קיים בה. למרות זאת, אין מחסור בלורדים נובחים. בקרב חוגי האליטה השמאלית, במסדרונות האקדמיה שלא לדבר על התיקשורת, הכתובה והמשודרת, קולות הנביחה מאפילים על כל היתר. גם כאן בפורום מנת הנביחות השבועית מפרי עטם של אבנרי ו/או ספירו לא היתה מביישת את המקור אותו הם מחקים. במדינת ישראל לא נעשה כל ניסיון לחקות את המודל הבריטי לטיפול בבוגדים. יכול להיות שהסיבה היא שהיו נדרשים לכך הרבה מאוד עצים והחברה להגנת הטבע היתה מגישה בג''ץ.

''בסך הכל - הצלחה''

קשה שלא להכנס לדפרסיה למראה המוני התושבים המתפנים משדרות (תוכנית ''מבט'', 16 בנובמבר, 2006). בשלב זה הפינוי הוא זמני בלבד וזו יוזמה פרטית ולא ממשלתית. שר הביטחון מביע התנגדות (''אסור להשאיר דברים כאלה לנדבנים וליזמים פרטיים''). למרבה הצער הוא לא מציע שום חלופה, כך שקצת קשה לרדת לסוף דעתו. סגן שר הביטחון מחרה אחריו ומגדיר כ''נוהג מגונה'' את ההרגל לסמוך על נדבנים פרטיים (תוכנית ''יומן השבוע'', 17 בנובמבר, 2006). גם הוא נמנע מלהציע פתרון כל שהוא למרות הלחץ של המראיינת. שורה של גנרלים בשרות פעיל ומיל', פוליטיקאים ומומחים למיניהם מסבירים מעל כל במה מזדמנת מה לא ניתן לעשות, ומדוע אי אפשר למצוא פתרון לבעיית הקסאמים. והגדיל מכולם ראש הממשלה בהצהרתו ש''פתרון לבעיית הקסאמים איננו זבנג וגמרנו''. הבעיה היא שהזבנג הזה נמשך כבר קרוב לשנה וחצי, שזה לא בדיוק זבנג, זה זב נ נ נ נ נ נ נ נ נ נ נ נ נ נ נ נ נ נ נ נ נ ג שאת הסוף שלו עדיין לא רואים באופק. עדיין זה לא נאמר במפורש, אבל יותר ויותר מתגברת התחושה שהבטחת אורח חיים תקין לתושבי שדרות הפכה להיות נטל שצה''ל לא יכול לעמוד בו. זו בדיוק היתה ההצדקה לפינוי יישובי גוש קטיף. ההרגשה הזאת מתחזקת כששומעים בחדשות שדובר החמאס מברך על ההתפתחות הזאת ורואה בה המשך הגיוני של תוכנית ההתנתקות. הוא גם מבטיח שיהיה המשך. למרבה הצער אני נאלץ להאמין לו. קשה גם שלא לראות את הקשר לדבריו של ידידי מהשדרה המרכזית של השמאל המסכם את תוכנית ההתנתקות במלים ''בסך הכל - הצלחה''. אני מבין שזה יהיה גם הסיכום אחרי ששדרות תהפוך לעיירת רפאים.

בשבי קורי העכביש

WEB הוא המונח האנגלי לקורי עכביש. WEB הוא גם אחד משלושת ה W שמרכיבים את השם World Wide WEB, או הרשת העולמית של האינטרנט. שלושת ה W מופיעים בראש הכתובת של אתרים שונים באינטרנט, ומוכרים לכולנו כחלק בלתי נפרד ממנה. כמו שקורה לעתים קרובות בהיסטוריה, בה התפתחויות טכנולוגיות מביאות לא פעם לתוצאות שליליות במקביל לתרומה החיובית שלהן, גם לברכה שבאה בעידן האינטרנט יש היבטים שליליים. הרבה נכתב על השימוש שארגוני טרור עושים באינטרנט, על כך שהאינטרנט הפך להיות כר פעולה פורה לכל מיני סוטי מין ופדופילים ועל ארגוני שנאה למיניהם המשתמשים באינטרנט כאמצעי להפצת ''הבשורה'' שלהם.

לאחרונה החלה תשומת הלב להתמקד על תופעה חדשה בקרב כלל משתמשי האינטרנט – שימוש יתר, או התמכרות, לאינטרנט. מאמר שהתפרסם בוושינגטון פוסט ב-‏14 בנובמבר 2006 עוסק בהרחבה בנושא. המדובר הוא לאו דווקא באנשי מחשב או האקרים למיניהם, וגם לא בחוקרים או אנשי מדע הנעזרים באינטרנט לאיסוף מידע בצחומי ההתמחות שלהם. כאן מדובר באנשים מן היישוב, המקדישים את מרבית שעות היממה לשיטוט באינטרנט: לביקורים באתרי צ'ט שונים, להשתתפות בפורומי דיונים על כל מיני נושאים, ולהצטרפות לאתרים המספקים שרותי פגישות. גם חלקם של אתרים המאפשרים הימורים (לא בכל מקום זה חוקי) וסתם משחקים לא נפקד.

סקרים שנעשו מצאו שיש משתמשים ה''מבלים'' 15 שעות ביום ויותר בשיטוט באינטרנט (הממוצע היה כשלוש וחצי שעות ביום). חלק מהחוקרים מעדיף להתייחס לשימוש היתר באינטרנט כאל ''הפרעה'' (disorder) מאחר ו''התמכרות'' (addiction) מוגדרת במילון כ''צורך כפייתי לשימוש בחומר משעבד'' (compulsive physiological need for and use of a habit-forming substance). גישה אחרת גורסת שיש להתייחס לא למספר השעות המוקצבות לשיטוט באינטרנט, אלא למידת הנזק הנגרם. ע''פ גישה זו רק אם יכולתך לתפקד בעבודה נפגעת, או אם יחסיך עם בני משפחתך ו/או ידידיך מתערערים אתה בבעיה אמיתית.

להלן מספר אינדיקטורים שיאפשרו לך לקבוע אם אתה נמנה עם ''משועבדי'' האינטרנט:

• האם אתה חש שביעות רצון מתמדת ו/או אופוריה כשאתה יושב מול המחשב?
  
  
• האם אתה מרגיש צורך מתמיד לשבת יותר ויותר זמן ליד המחשב?
  
  
• האם אתה מזניח את בני משפחתך ו/או את ידידיך כדי להשיג עוד ''זמן מחשב''?
  
  
• האם יש לך תחושה של ריקנות, דיכאון ו/או עצבנות כאשר אינך נמצא ליד המחשב?
  
  
• האם אתה משקר למעבידך ו/או לבני משפחתך כשהם מתעניינים בפרטי עיסוקך?
  
  
• האם אתה מתקשה או לא יכול לעשות הפסקה בפעילות?
  
  
• האם אתה מתקשה להשלים את המטלות שלך בעבודה?
  
  
• האם אתה חש תיסכול או חוסר סבלנות – ''נו, שייגמר כבר'', כאשר בתוקף הנסיבות אתה נאלץ להיפרד מהמחשב לפרק זמן מסויים?

---