נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק. האם קרקפתו של אולמרט תצטרף לקרקפת של רבין התלויה על הקיר במשרדו?בשבוע שעבר
הרחבתי את הדיבור על ועדות החקירה שבדרך, והעליתי את השאלה מדוע צריך שופט לכהן כיו''ר וועדה כזאת. מסתבר שזה מעוגן בחוק, רק לוועדה שבראשה מכהן שופט יכולות להיות סמכויות של ממש (''שיניים''). אם זה החוק, אז אין מה לעשות (אם כי לעניות דעתי, זה חוק שראוי היה לשנותו בהקדם בשל הסיבות שמניתי בשבוע שעבר, אבל לא זה הנושא כאן). בכל מקרה, אם נחוצה ועדה, אז עדיפה ועדה שבראשה מכהן שופט על ועדה בלי שופט בראשה.
דבר שצריך לעשותו, יש לעשותו בדרך הנכונה (If it’s worth doing, then do it properly). עדיין נשארת בעינה השאלה מה ההיגיון בכך שנשוא החקירה הוא הפוסק אם יש להקים ועדת חקירה ומי יכהן בה, ושהוא הקובע מה יהיו הנושאים אותם על הוועדה לחקור?
ומעניין לעניין באותו עניין. בחדשות נאמר שמבקר המדינה העביר ליועץ המשפטי, מזוז, המלצות לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש הממשלה. לפי ההיגיון של ועדות החקירה,
את המלצותיו צריך היה המבקר להעביר ישירות לראש הממשלה כדי שהוא יפסוק אם יש מקום לחקירה ואת מה צריך לחקור.
בקצב הנוכחי עוד נזכה לכך שכדי להבטיח קוורום הממשלה תצטרך לקיים את ישיבותיה השבועיות במעשיהו.
על הרתעה
אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה. המקרא שם מלים אלו בפיה של שרה בהקשר שונה לחלוטין מארועי ההווה, אבל הביטוי הזה מקבל משמעות אקטואלית לאור ההתפתחויות האחרונות בזירה הפוליטית של מדינת ישראל. כוונתי לצוות החווה, שרק לפני שבוע נראה היה שהוא ''סיים את הקריירה'' וירד סופית בבושת פנים מעל הבמה, אחרי שהנסיונות הנואלים למכור לציבור את ''נצחונו'' של אולמרט במלחמה לא נקלטו כל כך טוב על רקע עשן הקטיושות שעדיין תימר בשמי הגליל. והנה בא לציון גואל, לא אחר מאשר חסן נסראללה בעצמו, ובפיו הבשורה ''
אילו רק ידעתי, לא הייתי מתחיל'' – נאום הגבר נסראללה. כבמטה קסמים, תעשיית הספין שבה לתחיה והיתה לה עדנה – אתם רואים? אין זו אשמתו של אולמרט, ההרתעה של ישראל לא נפגעה. ולראיה – אפילו נסראללה עצמו מודה בכך. מי אנחנו שנחלוק עליו?
אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. נסראללה המסכן, אם הוא רק היה יודע... נו, באמת.
בלי להכנס כאן לדיון בשאלה אם מדובר ב''אמירה אמיתית מהלב'' כפי שטוענת תעשיית הספין, או שנסראללה עושה צחוק מכל העולם (מה שלדעתי הרבה יותר קרוב למציאות), ובלי לדון בשאלה מה ערכה של הרתעה שהצד השני בכלל לא יודע עליה, יש לי שני דברים לאמר כאן.
הראשון נוגע לצד הישראלי של המישוואה (טל, אני מתנצל על הדימוי הקצת וולגארי, אבל את פתחת את הדלת כשעשית את ההשוואה בין התנהגותה של מדינת ישראל לבין זו של אישה מוכה).
מי שפותחת את הרגליים לכל אחד איננה יכולה להיות מופתעת שאף אחד לא לוקח אותה ברצינות כשהיא אומרת פעם אחת ''לא''.
השני, יותר כללי, הוא בעצם משהו היתולי. לפני הרבה שנים, בשנות הששים, ראיתי סרט צרפתי משעשע בשם ''
מלחמת הכפתורים'' (
La guerre des boutons). הסרט מתאר מלחמה בין שתי קבוצות של ילדים מכפרים שכנים. במהלך המלחמה מנהיג הקבוצה האחת מחליט להעניש את כל השבויים מהקבוצה היריבה בקיצוץ כל הכפתורים מהבגדים שלהם. בתגובה, כדי למנוע את הסכנה הזאת, מנהיג הקבוצה היריבה החליט על אמצעי הרתעה – כל ''לוחמיו'' יצאו למאבק עירומים כביום היוולדם. כל הסצינות אחרי קבלת ההחלטה הזאת מסתיימות בתמונה בה אחד הזאטוטים עומד ואומר Si j’aurai su j’aurai pas venu (בצרפתית קלוקלת של גן ילדים – ''
אילו רק ידעתי, לא הייתי בא''). האימרה הזאת היא עד היום חלק מהפולקלור הצרפתי. לתרבות הצרפתית יש משקל רב בלבנון, ולא אהיה מופתע אם יתברר שנסראללה ראה את הסרט הזה בילדותו.
ובחזרה לנושא ההרתעה. הרתעה היא דבר בלתי מוחשי. אי אפשר למדוד הרתעה בכמות או בסוגי כלי נשק. הרתעה בנוייה סביב מה שהצד השני חושב או מאמין שאתה יכול ומוכן לעשות לו. מעבר לזה, הרתעה תלוייה גם במוכנות הספיגה של הצד השני. אם ניקח דוגמא קונקרטית, איזה ערך יכול להיות להרתעה ישראלית אם התגובה שלה לטיל נושא ראש חץ גרעיני שיפגע בתל אביב תהיה השמדה של מיליון איראנים באמצעות מכה חוזרת של טילים נושאי ראש חץ גרעיני? איזה משקל יש לזה אצל אומה של כ-70 מיליון נפשות שבראשה עומדת קבוצה של פנאטים שאינם מייחסים כל ערך לחיי אדם? הרתעה היא דבר שמשתנה בהתאם לנסיבות, והרתעה חייבת להיות מכוונת כלפי דברים שהצד השני מייחס להם חשיבות. איום בחטיפה של מנהיג או אפילו שניים שלושה איננו הרתעה. במקרה הטוב זו בדיחה לא מוצלחת. הערבים יודעים שאצלנו לא יהרגו את החטופים ולא יגעו בשערה משערות ראשם, ושעם קצת לחץ ומניפולציות החטופים ישוחררו בלא שנגרם להם נזק כלשהו. הרתעה זה לא דיבורים. הרתעה שמדברים עליה, גם כאשר מאחורי הדיבורים מסתתרות כוונות, היא בפועל ''אנטי הרתעה''. הרתעה שמדברים עליה, רק מגרה את הצד השני לבדוק אם מדובר באולטימטום של הרשל'ה או שיש כוונה מאחורי הדיבורים. ערב בחירתו של שרון לראשות הממשלה בתחילת 2001, היה לערבים פחד אמיתי. מלחמת אוסלו כבר השתוללה כמה חודשים והערבים חששו שבחירתו של שרון תסתום עליהם את הגולל. הם לא פחדו משרון בגלל העבר הצבאי המפואר שלו. הפחד שלהם היה מהבלתי ידוע. בניגוד למנהיגים ישראליים אחרים שאת תגובותיהם ניתן היה לחזות מראש, לשרון היה שם של Unpredictable, מישהו שלא ניתן לצפות מראש איך הוא יתנהג.
הבלתי ידוע הוא ההרתעה היעילה ביותר. פייסל חוסייני היה אז היחיד שחזה נכונה את העתיד. הוא התבטא אז ש''שרון הוא הכדור האחרון שנותר למכונה הציונית'' או מלים דומות. כוונתו היתה שאם גם שרון ייכשל, הערבים ינצחו במלחמה. בא אירוע הדלפינריום והוכיח שחוסייני לא טעה בהרבה. במלחמת אוסלו ישראל ניצחה בסופו של דבר, אבל זה עלה בהרבה מאוד דם, דם שאת כולו אפשר לרשום בעמודת ה''זכות'' של מאזן הישגי פינוי לבנון.
מבחנה של הרתעה הוא ביכולתה למנוע מהצד השני לנסות אותה, וזה יכול להיות רק כאשר הצד השני יהיה משוכנע שהנזק שייגרם לו הוא מעבר למוכנות הספיגה שלו. השקט בגבול הסורי הוא דוגמא טובה. אינני יודע מה חושב אסד היום, ואינני יודע מה חשב האבא שלו. הסורים זוכרים טוב את המחיר שהם שלמו עבור ההרפתקה שלהם ב-1967. הם גם לא שוכחים שרק לחץ ברוטאלי של קיסינג'ר על ישראל הציל אותם מלשלם מחיר דומה ב-1973. התוצאה – שקט. זה לא אומר שהם התייאשו מלנסות, אבל כל עוד הם מאמינים שזה המחיר, הם ישמרו על פרופיל נמוך. כפי שכתבתי בהזדמנות קודמת, קיימת הסכנה שתוצאות המלחמה הנוכחית ייצרו אצל אסד את האשליה שהדברים השתנו, ושעכשיו הוא יכול להרשות לעצמו את הסיכון הכרוך בנסיון נוסף. כלל לא משנה אם הוא טועה בהערכתו זו או לא. מה שקובע זה מה שאסד מאמין, כי זה מה שיכתיב את מהלכיו.
את הבריחה מלבנון במאי 2000 הצדיקו בנימוק שנוכחות צה''ל על אדמת לבנון גורמת לכך שצה''ל ''נאלץ להגן על עצמו'' (המשמעות היתה ברורה, למרות שהדברים לא נאמרו במפורש, אלה שטענו כך ראו בנטל הזה מעמסה כבדה מדי). הנימוק הזה חזר על עצמו לקראת לבנון ב' (פינוי היישובים מרצועת עזה), וסביר להניח שבנוסח זהה או דומה הוא היה נשלף ע''י אולמרט לקראת לבנון ג' – תוכנית ה''התכנסות'' שזמנית הוכנסה למקרר. לאחרונה ראיתי את הנימוק הזה במאמר שהתפרסם ב''ידיעות אחרונות'' ב-29 לאוגוסט. המאמר נכתב בידי עמוס לפידות, מפקד חיל האוויר לשעבר, שביחד עם עוד גנרלים, הוא חבר בגוף המתכנה ''המועצה לשלום וביטחון''. השימוש בפועל ''נאלץ'' בהקשר הזה מעלה את השאלה אם למשתמשים בנימוק הזה, שבחלקם הם גנרלים עם עבר צבאי מפואר, יש מושג בשביל מה צריך צבא, אם הם תופסים שצבא נחוץ לא רק כדי לקיים טקסים על מגרש המסדרים.
מעבר לצורך בעת מלחמה אם וכאשר היא פורצת,
קיומו של צבא הוא הכרחי בזמן שלום כדי להוות גורם שירתיע את האוייב מפתיחה במלחמה. מה מידת ההרתעה שיכולה להיות לצבא שעבורו הצורך להגן על עצמו הוא מעמסה שהוא מתקשה לעמוד בה? הדבקות האלילית ברעיון האיוולת שהכיבוש הוא חזות הכל מאפשרת לטפח את האשליה שבסך הכול מדובר בסכסוך קרקעות. תפנה את לבנון – לא תהיה להם יותר עילה לחפש אותך בצפון. תתנתק מרצועת עזה – לא תהיה להם יותר סיבה להכות אותך בדרום. תתכנס מיהודה ושומרון – והשלום באזור ישכון. בקיצור, תענה לכל תביעותיהם והם יעזבו אותך במנוחה. כמו בחזון אחרית הימים – וגר זאב עם כבש ולא יהיה יותר צורך בהרתעה. ליקוי נפשי – תסמונת כשל אינטלקטואלי נרכש (עיין ''הכיבוש אם כל חטאת'', פא''צ, 10 באוגוסט, 2006) מונע ממי שנגוע בו לקלוט ש
כאשר מתחילים בלבנון, ואח''כ ממשיכים ברצועת עזה ומתכננים להמשיך ביהודה ושומרון, זה לא ייגמר בנתיבי איילון וגם לא ברחוב הירקון.
הערבים קוראים כל דבר שמתפרסם בישראל, והם מודעים לכל הוויכוחים הפנימיים המתנהלים בחברה הישראלית. בניגוד לישראלים, הם מקשיבים ולומדים ביסודיות את החומר. הם אולי לא חכמים כמו הישראלים (לפחות לא כמו אלה מהאליטה של השמאל), אבל לחבר שתיים ועוד שתיים הם יודעים.
לא צריך להיות סופר בעל מוניטין או אינטלקטואל צמרת כדי להבין שעם ש''עייף ממלחמות'', וצבא שמעדיף לסגת כדי שלא ''ייאלץ'' להגן על עצמו, אינם גורם הרתעה שיש להתייחס אליו ברצינות. את זה מבין גם רוכל משוק הכרמל.
סיבה למסיבה
חתימת הסכמי אוסלו בבית הלבן, 13 בספטמבר 1993בשבוע הבא, ביום ד' למען הדיוק, יחול מועד היסטורי. יום השנה לחתימת הסכמי אוסלו. ב-13 בספטמבר תמלאנה 13 שנה לטקס החתימה המפורסם על מדשאות הבית הלבן. ב
מאמר קודם (פא''צ, 13 באוגוסט) דברתי קצת על טקס הבר מצווה של הארוע שיצא לאוויר העולם ב-20 באוגוסט 1993. הפעם ארחיב קצת את הדיבור על אחד מ''בעלי השמחה'', מי שלמרות שהיה לו תפקיד מכריע בפרשה, נעדר מן התמונה. מדובר במיודענו, שמעון פרס, האיש שהפך לפנומן בפוליטיקה הישראלית. יש הרבה גירסאות על מה שהתרחש סביב הטקס הזה. המשותף לכולן הוא שרבין המנוח לא היה כל כך מעוניין שפרס יבוא אתו לוושינגטון ושקל ברצינות להשאיר אותו בבית. פרס כמעט קיבל התקף לב. אחרי כל מה שהוא עשה, להחמיץ ארוע פוטוגני כזה? אחרי שבסופו של דבר הושגה פשרה ופרס נכלל במשלחת, הוא עדיין נאלץ לוותר לרבין על עצם ההופעה, כי נשיא ארה''ב חותם על הסכמים כאלה רק עם ראשי מדינות (לערפאת עשו הנחה בגין היותו ''ראש רשות''...)
הענקת פרס נובל לשלום, 10 בדצמבר 1994. משלושה נותר אחד.לא איש כפרס ישקוט על שמריו. הוא לא ייתן לשכוח את תרומתו לתהליך. הוא השקיע בזה הרבה מאמץ ו''עבודת רגליים''. שנה יותר מאוחר בא שכר לעמלו. בדצמבר 1994, בטקס הענקת פרס נובל לשלום, פרס נכלל בין הזוכים בפרס וזכה לעמוד על הבמה.
זה היה קצת יותר מחודש אחרי שהאוטובוס הראשון התפוצץ ברחוב ריינס ליד ככר דיזנגוף בתל אביב. קדמו לו ארועים דומים כמו הפיגוע בטרמפיאדה בבית ליד. מירוץ הדמים של אוסלו היה בעיצומו.
ביום שבו התפרסם דבר הענקת הפרס, חייל בשם נחשון וקסמן שהוחזק כבן ערובה למטרות מיקוח בידי המחבלים, נהרג בעת נסיון לחלצו מידי שוביו. במהלך נסיון החילוץ שנכשל נהרג חייל נוסף, ניר פורז. משתתפי הטקס באוסלו לא ראו סיבה מיוחדת לשנות את לוחות הזמנים של הנסיעות שלהם. וועדת הפרס הנורבגית איננה מתעסקת בקטנות.
לשמעון פרס מלאו 83 שנים לפני כשבועיים. הוא השריד הפעיל האחרון בפוליטיקה הישראלית מממשלת המחדל של יום כיפור. למעשה הוא הפוליטיקאי בעל הקריירה הארוכה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל – למעלה מחמישים שנה. גילו אינו מונע ממנו להמשיך את פעילותו ברמה שלא היתה מביישת צעירים וטובים ממנו. מול היצירתיות החשיבתית שלו רמון נראה כמו מורון. כמה מן ההברקות שלו הפכו לקלסיקה. התרומה האחרונה שלו לפולקלור הישראלי היא כמובן ה
קסאם שמסאם, אבל גם התרומות מהעבר לא איבדו את האקטואליות שלהן.
אחרי שנחתמו הסכמי אוסלו, פרס קרא ליישובי הצפון
לבנות בתי מלון במקום בונקרים שבהם לא יהיה יותר צורך בגלל השלום.
אחרי פרוץ מלחמת אוסלו, בעקבות הפיאסקו של קמפ דייויד 2000, העלה פרס את הרעיון שישראל תחתום על הסכם שלום עם ה''קווארטט'' – ארה''ב, רוסיה, האו''ם והאיחוד האירופי. זה לא רעיון טפשי כמו שזה נשמע, אחרי ככלות הכל, אי אפשר לעשות שלום עם מי שאיננו רוצה שלום. שלום עושים עם מי שכן מוכן לעשות שלום. זה גם עונה על סיסמת הבל אחרת של השמאל,
שלום עושים עם אויבים ולא עם ידידים. לפחות שלושה רבעים מהקווארטט הם לא בדיוק ידידים.
פרס גם גורס ש
לא צריך ללמוד מההיסטוריה. וכל כך למה? כי מה שלומדים מההיסטוריה זה לא לחזור על שגיאות העבר, אבל זה לא מונע שגיאות חדשות. אז מה זה כבר משנה?
מה היינו עושים בלי פרס?
שמעון – עד מתי?לפני שלוש שנים, כשפרס הגיע לגיל 80, רבים מגדולי עולם באו לישראל על מנת לקחת חלק בחגיגה שהתקיימה ברוב פאר והדר. לא פרס עצמו, ואף לא אחד מיועציו, לא חשב שמן הראוי היה להקדיש דקה אחת של דומיה לזכר כל הקורבנות של תהליך אוסלו. שלחתי אז לפרס בדוא''ל שאלה אם לא מטריד אותו שהזכות שנתגלגלה לו, לחגוג את הגיעו לגבורות, נשללה בגללו מלמעלה מאלף וחמש מאות ישראלים ושכמה עשרות (אולי מאות) ישראלים לא יזכו אפילו לחגוג את בר המצווה שלהם בגללו. הוא לא טרח לענות לי.
בשנות החמישים המוקדמות, היה שיר של רביעיית מועדון התיאטרון, שזכה להצלחה מרובה, ''
איך הפשפש עלה למעלה, זה לא מובן, זה לא מובן''. השיר הזה נכתב על שמעון פרס (מחבר המלים היה חיים חפר). למרות ההצלחה, השיר הזה לא הושמע אף פעם בקול ישראל או בגלי צה''ל כי שמעון פרס, שכיהן אז כמנכ''ל משרד הבטחון, אסר על השמעתו. השיר הזה עדיין אקטואלי היום, בשינוי קטן של מלות השיר: ''
איך הפשפש נשאר למעלה, זה לא מובן, זה לא מובן''.
הגם לזה הישג ייקרא?
במאמרי ''
ההישג הגדול ביותר של דורנו'' (פא''צ, 4 באוגוסט, 2006) עסקתי בקיפאון המחשבתי של אלה שעדיין ממשיכים לראות משהו חיובי בבריחה מלבנון ''
היציאה מלבנון הביאה לתמיכה בינלאומית בישראל, וכעת היא זוכה לתמיכה מקצה לקצה של המדינות המשפיעות בעולם'' (אורנה שמעוני, ממייסדות ארגון ארבע אימהות,
ynet); ''
פינוי לבנון נתן לגיטימציה [לישראל] להגיב ולהכות בחיזבאללה בעת הצורך'' (אהוד ברק ב
ראיון לרשת החדשות FOX).
בחדשות ''מבט'' מה-4 בספטמבר, 2006, נמסר שמדינות אירופה אוסרות על מטוסי ארה''ב המעבירים נשק לישראל לנחות בשטחן. זה כולל גם מדינות ידידותיות כמו גרמניה, איטליה ואנגליה. זה לא בדיוק אמברגו, אבל זה קצת רחוק מלשקף ''תמיכה מקצה לקצה''. לשם השוואה, בתקופת מלחמת יום כיפור מדינות אירופה מנעו ממטוסי אל-על שהעבירו אספקה לישראל לנחות בתחומן (זה כלל לא רק נשק, זה חל גם על תרופות וציוד הומניטרי), אבל הן נמנעו מלהפריע לרכבת האווירית האמריקאית. אני רק מצטער שאין לי דרך לשאול את אורנה שמעוני איך מוגדרת ''תמיכה בינלאומית'' במילון שלה.
לנושא ועדות חקירה
