התפצלות הליכוד גרמה להקדמת הבחירות אבל גם להרבה אי-ודאות. ביחד עם הפנים החדשות, עמיר פרץ, בראש מפלגת העבודה, נוצר מצב חדש עם שלוש מפלגות ''חדשות'' לפחות, שטוענות לכתר. השונות הגדולה בין הסקרים השונים היא אינדיקציה לכךהשיש הרבה מתלבטים כאשר הבחירות יתקיימו בעוד 3 חודשים.
אם קודם היו לליכוד ארבעה מועמדים (כולל שרון), כעת נאבקים על תפקיד היו''ר חמישה אנשים. מכאן שיש לנו כעת כ-7 מועמדים לראשות הממשלה. זה מצב שלא היה לנו בעבר ולכן הבחירה לא תהיה קלה. אבל הבחירה שלי היא, כנראה, יותר קלה.
כמו בעבר (
איזו הנהגה כלכלית), אני מבקש לברר מי מכולם הוא המועדף מבחינת המדיניות הכלכלית שינקוט כשר אוצר, או יגבה כראש ממשלה. קנה המידה שלי הוא טובת המשק. כדי לצמצם את הדיון נתחיל בשאלה היותר קלה: מי מהמועמדים לא מתאים להיות שר אוצר?
מי לא מתאים
בעוונותי אינני מכיר מספיק את כל המועמדים למשרת יו''ר הליכוד, כדי לדעת מספיק על משנתם הכלכלית. השר ישראל כ''ץ נופל בקטגוריה הזאת ולכן עמדתי לגביו מושפעת בעיקר מהידיעות על מינויים פוליטיים (פרשת מועצות הייצור). כבר הבעתי את דעתי נגד הגישה שבעלי כוח במרכזי מפלגות צריכים להשתלב בצמרת המקצועית של משרדי הממשלה. לכן ישראל כ''ץ לא מתאים בעיני.
תפקודו של סילבן שלום כשר אוצר היה הנושא למאמר הראשון שלי בפורום לפני יותר משלוש שנים. בין השאר טענתי ''מר שלום הוא בין הגורמים האנדוגניים, המשמעותיים, למצב הקשה אליו נקלע המשק הישראלי בשנתיים האחרונות'' (
תרומתו של מר סילבן שלום לכלכלה הישראלית). בעיקרון, סילבן שלום מייצג בעיני פוליטיקאי בלי חזון או עמדה מגובשת על מדיניות כלכלית בכלל או על מה ראוי שיעשה שר האוצר ומתי. זה קיבל ביטוי קונקרטי כאשר שלום אמר ''אסור שהמדיניות הכלכלית של התקופה האחרונה תימשך. היא אינה מתאימה לדרכו של הליכוד. היא רעה לישראל'' (
נתניהו הוא ילד שמנת).
אדם שהיה בין גורמי המשבר הכלכלי לא אומר לנו מה צריכים להיות קווי המתאר של המדיניות הכלכלית. אבל הוא ''יודע'' מה לא מתאים לדרכה של המפלגה – עכשיו, בטווח הקצר. מדיניות כלכלית נכונה צריכה להיות מבוססת על משנה מקצועית מסודרת המבוססת על שיקולי הטווח הארוך. מי שכמו סילבן שלום מבסס את עמדתו שיקולי הטווח הקצר לא יכול לקבוע ולנהל מדיניות כלכלית נכונה. מי שנהג כך כשר אוצר וגם מדבר כך בעת מסע הבחירות לא יכול להצליח אם וכאשר יבחר לראשות הליכוד והמדינה. אשר על כן הוא מועמד לא מתאים.
שר הביטחון, שאול מופז, טוען שנתניהו הוא ''ילד שמנת מרחביה שפגע בעניים'' (
נתניהו הוא ילד שמנת) שעניין המצוקה והעוני רחוקים מליבו. מצד שני, מופז הוא אחד האשמים שההצעות לקיצוץ בתקציב הביטחון ''השמן'' נדחו; שבעצם תקציב הביטחון גדל כאשר בתחומים אחרים היו קיצוצים. זאת ועוד, כאשר עמדו הקיצוצים בתקציב ''החברתי'' על הפרק לא שמענו את זעקותיו וטענותיו לפגיעה בעניים כפי ששומעים בימים אלו. פתאום כאשר הבחירות לראשות הליכוד, קרבות האג'נדה החברתית חשובה לו. מעניין מדוע.
מופז טוען כעת שהוא התנגד למדיניותו הכלכלית של נתניהו ושהסכנה החברתית גדולה יותר מזו הבטחונית. כאשר מעמידים טענות אלו מול העובדות, מתברר שהסכנה החברתית לא הדאיגה אותו כאשר הממשלה תמכה במדיניות הכלכלית של נתניהו. לא רק שלא זעק אז מעל כל במה על חשיבות הטיפול בסכנה החברתית, אלא שדרך התנגדותו לקיצוץ בתקציב הביטחון פעל, למעשה, בכיוון הפוך. גם מופז נשמע כמו מי ששיקולי הטווח הקצר מפריעים לו להציג מדיניות כלכלית עם מבט לטווח ארוך. לכן לא ראוי שייבחר.
לראש הממשלה, אריאל שרון, יש זכויות לא מעטות גם ביצירת המשבר הכלכלי וגם ביציאה ממנו. הוא היה ראש הממשלה כאשר סילבן שלום ניהל מדיניות כלכלית שגויה וגם כאשר נתניהו הוביל מדיניות כלכלית שעזרה ליציאה מן המשבר. מכאן שלדעתי הוא אינו מתאים להיות המוביל של מדיניות כלכלית או שר האוצר. מצד שני, גמישותו תאפשר לו לתת גיבוי (כראש ממשלה) מתאים לשר אוצר שינהל מדיניות נכונה. אלא שבעיית האתרוג הרקוב עושה אותו ללא ראוי בעיני.
הילכו השניים יחדיו?
בנימין נתניהונתניהו: הממשלה מייצרת רק ביטחון, חינוך, שידור ציבורי ורווחה. ''מכיוון שאני צריך להקים מדינה בתנאים של מצור מתמשך, ובכך אני שונים ממדינות אחרות, אני יודע שאי-אפשר להשאיר הכל לכוחות השוק. אצלנו צריך לקלוט עליה ולבצע משימות אחרות. לכן הממשלה יותר פעילה מהרצוי''.
פרץ: מתבררת תמונה של כלכלת שוק, עם שני הבדלים בסיסיים בלבד מזו של נתניהו: העובדים מאורגנים בהסכמים קיבוציים, והמדינה אחראית גם על אספקת שירותי הבריאות.
''2003 יומן מסע'', פרוייקט מיוחד, עסקים, מעריב, 26.12.2003, עמ' 13 – 15.
זו התמצית מתשובות נתניהו ופרץ לשאלה זהה שהוצגה להם לקראת תום השנה הראשונה של נתניהו במשרד האוצר (בהנחה שמתחילים ממדינת רווחה, איך יראו המשק והחברה אם יהיה לך חופש לשנותה?). על פי הדברים שאמרו למראיין גם פרץ וגם נתניהו רוצים לראות את המשק מתנהל על פי העקרונות של תחרות חופשית ויוזמה פרטית.
אבל כאשר לוקחים את הנסיון שלנו עם המציאות מסתמן הבדל מאד משמעותי. כפי שכתבתי לא מזמן, נתניהו הביא למשרד האוצר ראיה מערכתית של המשק כולו, לטווח רחוק. שלא כמו שרי אוצר אחרים, שכמו סילבן שלום עסקו בעיקר בתיקון תקלות וסדקים בכביש (הישרדות פוליטית), נתניהו עסק בסלילת הכביש – בהתוויית מסלול חדש למשק. אם נדאג להישאר על המסלול שהוא התווה, המשק ימשיך להשתנות לטובה (
בנימין נתניהו – סיכום תקופה). הוא היה שר אוצר טוב ויכול לעשות זאת שוב, אלא שהקדנציה הקודמת שלו הופסקה מרצונו. השאיפה לחזור לעמדת ראש הממשלה היתה חשובה לו יותר מהצלחת המדיניות הכלכלית שהוא התווה.
עמיר פרץ
הבעיה שלי עם נתניהו היא בעיקר עם גבולות הסבלנות שלו. הרי, כפי שלמדנו, אם ימונה להיות שר האוצר, השאיפה להגיע לראש הפירמידה תפגע ביכולתו לנהל מדיניות כלכלית כראוי. מצד שני, אם ייבחר כראש הממשלה סביר להניח שיתן גיבוי לשר האוצר שלו, אלא שגם אז יישאר מעמדה של המדיניות הכלכלית משני בעיניו. לנו, אזרחי המדינה, עדיף איש כמו נתניהו בעמדת שר האוצר ולא כראש הממשלה.
לגבי פרץ, הבעיה שלנו היא שנסיון העבר יוצר רושם שפרץ נהג בניגוד לעקרונות העמדה שהציג בפני המראיין. אבל, אם בוחנים את עובדות העבר באופן יותר רציני, הרי שאפשר להסביר את התנהלותו מאז מונה נתניהו כשר האוצר ככזאת שמבוססת על עקרונות העמדה שהציג לפני שנתיים בראיון. במהלך השנתיים הללו נאבק פרץ נגד המגמה לפרק את אירגוני העובדים שעדיין קיימים ושמירה על זכויות הפנסיה כחלק מההסתיגות שלו מעקרונות כלכלת השוק. יחד עם זאת, ההתגייסות של פרץ למאבקם של הועדים הגדולים, של ''עשירי'' מעמד הפועלים, נגד פירוק והפרטה של חברת החשמל, היא סימן לכך שעקרונות השוק לא חשובים בעיניו כמו בעיני נתניהו.
אלא שמאז המאבקים הללו בין השניים, השתנתה המציאות. נתניהו נטש את משרד האוצר לטובת ראשות הממשלה – נחישותו לקדם את המדיניות הכלכלית במסלול שהתווה נחלשה מאד. פרץ, לעומת זאת, גייס את תמיכתם של אנשי עסקים כמו בני גאון ואת הפרופסור אבישי ברוורמן, שהיה כלכלן בכיר בבנק העולמי. לכן אני מניח שהיום הוא בעצם יותר מחויב לתחרות ויוזמה חופשית ממה שהיה בעבר.
''במציאות שהתפתחה בארץ-ישראל ואחר כך בישראל המבנה הקואופרטיבי, שחזה הרצל, היווה מנוע עיקרי לצמיחה, להתרחבות ולהתפתחות'' (
אַלְטְנֵיילַנְד – שורשים, חזון ומציאות). זהו החזון של מדינת הרווחה, שממשיך להוות משקל משמעותי בהשקפת העולם של רבים ממנהיגי עם ישראל. אבל התברר שמעבר לנקודת זמן מסוימת הפכו ההצלחות (צמיחה מהירה ברמת החיים) לדריכה במקום. במקביל החלה להתגבש ההכרה שמתבקש שינוי מהותי כדי ששיעורי הצמיחה יתקרבו למה שהיו. תהליך השינוי הזה החל לפני שנות דור, קצת לפני שנתניהו ופרץ הצטרפו לשכבת המנהיגים שלנו – נתניהו זכה להתחיל גבוה יותר.
בכל מקרה, המעמד הפוליטי של שניהם צמח במקביל לרפורמות שהניעו את תהליך השינוי שהיה מיועד להגביר את התחרות, לפרק מונופולים ולהקטין את מעורבות הממשלה במשק. נתניהו הוא עדין הפוליטיקאי המועדף להיות שר האוצר, מאחר שמטרת תהליך השינוי היא חלק מהשקפת העולם עימה הצטרף להנהגה. אבל היום אני מסוייג יותר ממה שהייתי לפני שנתיים, בגלל שאינו יודע לרסן את האגו שלו.
אי-הודאות בקשר לפרץ היא גבוהה קצת יותר וגם נוגעת לתוכן עמדתו לאן יוביל אם יזכה. אבל לאחר שגלגל השינוי החל להסתובב ולאחר ההאצה שקיבל מנתניהו, קשה להאמין שפרץ יצליח לשמור על כוחו אם יעצור את התהליך. מכאן שגם פרץ, אם יגיע לעמדת השפעה על מהלכי משרד האוצר, ימשיך בתהליך השינוי של הגברת התחרות והקטנת מעורבות הממשלה בחיינו.
פרץ ונתניהו - הילכו השנים יחדיו?
