לאחרונה התקבלו בכנסת שני חוקים העוסקים במעמד האישה בפוליטיקה הישראלית. האחד מבטיח למפלגה בה יש ''מעל 30 אחוזי ייצוג'' לנשים תוספת מימון מהמדינה במסגרת חוק מימון מפלגות, והשני מבטיח לנשים ''ייצוג שווה'' בכל צוות משא ומתן מדיני-בטחוני (בהצעת החוק מדובר על ''ביטוי הולם'' לנשים ממגוון קבוצות באוכלוסייה בצוותי משא ומתן מדיני-בטחוני ובוועדות ציבוריות).
את קבלת החוק הראשון הגדיר רמי נוידרפר כ''יום שחור'' לדמוקרטיה, במאמר שפירסם
כאן ב-7 ביולי. תגובתו של רמי נראית לי קצת מוגזמת, אם כי אני מסכים עם התוכן של דבריו. לדעתי, יותר מכל דבר אחר, קבלת שני החוקים משקפת טיפשות וחוסר הבנה של ערכים יסודיים, דבר שבעצם לא צריך להפתיע כאשר מדובר בחברי הכנסת.
שני החוקים האלה, לא רק שהם מיותרים לחלוטין, אלא שהם גם פתח לצרות ולשחיתות. כלל ידוע, כמעט ''חוק טבע'', הוא ה''חוק של התוצאות להן לא התכוונת'' (The Law of Unintended Consequences). הכלל הזה פועל במידה כזאת או אחרת בכל תחומי החיים, אבל תוצאותיו בולטות במיוחד בפוליטיקה. כמה שלא תהיה חכם, וכמה שלא תתאמץ, אף פעם אינך יכול לחשוב על כל האפשרויות, ובמרבית המקרים דווקא מה שלא חשבת עליו הוא מה שיקרה בפועל. כמה שלא תהיה מתוחכם בניסוחים ובהגדרות תמיד יתברר לך בדיעבד שלא כיסית את הכל. כמעט תמיד מתברר לאחר מעשה שהגדרות שבמבט ראשון נראו לכאורה מדוייקות וחד משמעיות ניתנות לפרוש בצורה שונה (לעתים אפילו הפוכה) מזאת אליה התכוון המחוקק, או שההגדרות מעורפלות וכוללניות מדי, או שיש מקרים ש''נופלים בין הכיסאות'' (לאקונות). על הנושא הזה לבד אפשר לכתוב עבודת מחקר שלמה. להמחשת האבסורדיות שבחקיקה הנוכחית, אסתפק כאן בשתי דוגמאות.
בחוק הראשון מדובר על ''30 אחוזי ייצוג''. מישהו מוכן להסביר מה זה בדיוק? 30 אחוזים ממה? 30 אחוזים ממספר נציגי המפלגה בכנסת? 30 אחוזים ממיספר המועמדים ברשימה שהוגשה לוועדת הבחירות? 30 אחוזים ממספר המועמדים במקומות ריאליים ברשימה שהוגשה לוועדת הבחירות? ובמקרה האחרון – איך קובעים מה הם המקומות הריאליים? אלה רק מקצת מהאפשרויות איתן יצטרך להתמודד החשב במשרד האוצר לפני החתימה על הצ'ק. זו לא סתם סמנטיקה, יש לזה משמעות פרקטית. נניח לצורך הדיון שיוסי ביילין צופה שמפלגתו החדשה תזכה בבחירות הבאות בשלושה או בארבעה מנדטים (הוא בטח מקווה ליותר, אבל אפילו הוא מספיק ריאלי לדעת שאם יזכה ביותר מחצי תריסר זה יהיה נס). מה מונע ממנו להגיש לוועדת הבחירות רשימה של 120 מועמדים, כשכל המקומות החל ממס' 60 ועד 120, מאויישים ע''י נשים. זה הרבה יותר מ 30 האחוזים הנדרשים לפי החוק. הרי לכם כיצד בהינף קולמוס קופת המפלגה מתעשרת בעוד כמה עשרות (אולי מאות) אלפי שקלים. הכל כאן חוקי, ישר וכשר למהדרין. לא קשה לפתח ווריאציות על התרגיל הזה.
בחוק השני מדובר על ''ייצוג שווה'', על ''ביטוי הולם'' ועל ''מגוון קבוצות באוכלוסייה''. שוב, מה זה בדיוק? האם ''ייצוג שווה'' משמעותו שוויון מספרי אחד כנגד אחד? אם זאת אכן הכוונה, מה הדין כאשר בצוות המשא ומתן המדיני-ביטחוני או בוועדה הציבורית יש מיספר אי זוגי של חברים? דבר נוסף, לגופים כאלה (צוותי משא ומתן מדיני-ביטחוני או וועדות ציבוריות) יש בדרך כלל יושב ראש. האם היו''ר יהיה ממין זכר או ממין נקבה? או שאולי ''ייצוג שווה'' משמעותו שיהיו שניים? ועל רוטציה כבר דיברנו? אני אפילו לא מנסה להתמודד כאן עם ''ביטוי הולם'', אבל ''מיגוון קבוצות באוכלוסיה'' – זה דווקא נשמע מעניין. יש כמעט אין סוף אפשרויות לפילוח של אוכלוסיה. אני מוכן לחתום שיותר מ-90 אחוזים מבין האפשרויות האלו כלל לא עלו על דעתם של אלה שניסחו את החוק.
ולסיום הקטע, מישהו מוכן להסביר לי למה הזכות ל''ביטוי הולם'' של ''מגוון קבוצות באוכלוסייה'' שמורה לנשים בלבד? למה לגברים זה לא מגיע?
לא חשבתי על זה עד היום, אבל אולי לזה התכוון הנביא כאשר אמר
עַמִּי נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל, וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ (ישעיהו פרק ג' פסוק י''ב).
אחרי ההקדמה (הקצת ארוכה) הזאת נעבור לנושא. בכוונתי להרחיב את הדיון מעבר לבעיה הספציפית של שוויון לנשים ולעסוק בשאלה היותר כללית של היחס למיעוטים בחברה המערבית. גם לא אצטמצם למה שנעשה בארץ בלבד. בעולם המערבי, ובארה''ב בפרט, זה נושא ''חם'' שמרבים לעסוק בו. העימות בין העולם המערבי והאיסלאם הביא לכך שנושא מעמדם של מיעוטים, ונשים בפרט, בחברה המוסלמית זוכה לתשומת לב מיוחדת. בחלק הראשון אנסה להבהיר מספר מושגי יסוד. אני חייב להדגיש שזה לא התחום שלי, והגישה שלי משקפת את זאת של ''האדם מן הרחוב'' (Lay person). אני חושב שזה נותן לי יתרון מסויים על ''מקצוענים'' מאחר ואינני שבוי בכבלי דוגמות ותיאוריות, ואני מסתכל על הדברים מנקודת מבטו של ''הלקוח'' ולא של ''המוכר''. אני לא מתיימר לתת כיסוי מלא לנושא (בשביל זה גם שנת לימוד באוניברסיטה לא תספיק), אבל הנושאים בהם אגע די בהם כדי לעורר דיון מעניין. בחלק השני, שיופיע כמאמר נפרד, אעסוק בנושא השוויון/שיווי זכויות למיעוטים בכלל, לנשים בפרט, ובאירגוני הפמיניסטיות.
המושגים ''שוויון'', ''שיווי זכויות'' ו''ייצוג שווה'' הפכו לחלק מהחיים המודרניים החל מתקופת המהפיכה הצרפתית, שחרתה על דגלה את הסיסמא ''חופש, שוויון, אחווה'' (Liberté, Égalité, Fraternité). למעשה לאורך כל המאה ה-19, הארץ היחידה בה סיסמאות אלו באו לידי ביטוי ממשי היתה ארה''ב, וגם שם זה לא היה מלא כי במשך רוב הזמן הזה העבדות היתה חלק מהחיים שם וגם אחרי ביטול העבדות, השחורים לא נהנו משוויון זכויות (המצב של אפליה ממוסדת של השחורים בארה''ב נמשך עד לאמצע שנות הששים של המאה העשרים). באירופה זה נשאר בגדר סיסמא בלבד. אמנם בצרפת ובאנגליה, ובמידה מסויימת גם בגרמניה ובאוסטריה, התושבים נהנו מאיכות חיים וממידה לא מבוטלת של חופש הפרט, אבל זה לא חל על כולם. אורח החיים הדמוקרטי השיוויוני כפי שאנחנו מכירים אותו היום, התחיל רק לקראת סוף המאה ה-19 ואת צורתו הסופית לה התרגלנו היום הוא קיבל למעשה רק אחרי מלחמת העולם הראשונה.
בחינה מדוקדקת של שלושת המושגים מראה שלא רק שהם אינם זהים אלא שגם אין בהכרח כל קשר ביניהם. ''שוויון'' הוא מושג מופשט שלא קיים במציאות. מרבים להשתמש בו לצורך ושלא לצורך. הוא מופיע למשל בהצהרת העצמאות של ארה''ב, בה נאמר ש''כל בני האדם נוצרו שווים'' (All men are created equal). אבל זה פשוט לא נכון. בני האדם אינם שווים. יש הבדלים בין בני אדם, יש הבדלים חיצוניים כמו מידות וכוח, יש הבדלים שכליים – יש טפשים ויש חכמים ויש גאונים, גברים אינם שווים לנשים וכו'. במאמר מוסגר כדאי לציין שמאחר ומופיעה שם המילה men יש ציניקנים הטוענים שבעצם זה לא חל על נשים... זה עורר את חמתן של הפמיניסטיות, שאצל מרביתן חוש הומור איננו הצד החזק כשזה נוגע לנושאים שלהן. באנגלית של המאה ה-18, המילה man היתייחסה ל''יצור אנוש'' ולאו דווקא לגבר.
''שיוויון'' לא קיים במציאות. לא בין בני אדם ולא בטבע. ושום חקיקה לא יכולה לשנות את זה. למעשה כשמדברים על ''שוויון'' הכוונה היא בדרך כלל ל''שיווי זכויות''. וכאן שוב אנחנו נתקלים בהבדלים סמנטיים. בשפה האנגלית יש הבחנה ברורה בין המושג Rights, אותו ניתן לתרגם כ''זכויות יסוד'' לבין המושג Privileges, אותו ניתן לתרגם כ''זכויות יתר'' או ''זכויות מוקנות''. בעברית אין הבחנה כזאת, ואנחנו משתמשים בדרך כלל במילה ''זכויות'' בשני המקרים, בלי לציין במפורש למה בדיוק הכוונה. להבחנה הזאת יש משמעות מעבר לסמנטיקה, כי אחת המוסכמות של משטרים דמוקרטיים היא ש-Rights אינן ניתנות לשלילה. באנגלית, בהצהרת העצמאות של ארה''ב זה בא לידי ביטוי במשפט men are endowed by their Creator with certain unalienable rights.
כשבנוסח העברי של חוק מופיע המונח ''שיווי זכויות'' בלי להגדיר בדיוק באלו זכויות מדובר, זהו מוקש זמן. יכול להיות שלמנסחי החוק זה נראה מובן מאליו למה הכוונה. יכול להיות גם שהדברים באמת מובנים מאליהם בנקודת זמן מסויימת, אבל בחוק ובבית המשפט אין ''מובן מאליו''. מה שלא כתוב ומוגדר בצורה חד משמעית ניתן לפרשנות, ופרשנות לא בהכרח תתאים למה שמנסחי החוק התכוונו אליו. במהלך הזמן גם מה ש''מובן מאליו'' לא תמיד נשאר כזה. שוב, זה נושא רחב מכדי שניתן יהיה לכסות אותו במלואו במאמר אחד כאן. אסתפק כאן בדוגמאות ספורות מארה''ב.
מנסחי החוקה של ארה''ב סברו בצדק שאין לסמוך על ''המובן מאליו''. לכן הם עיגנו את מה שהם ראו כזכויות יסוד ב Bill of Rights (עשרת התיקונים, או התוספות, הראשונים שהתקבלו ביחד עם החוקה מכונים Bill of Rights).
בתיקון השני מדובר על ''הזכות לשאת נשק'' (The right to bear arms) של האזרחים. מגילות שלמות נכתבו על התיקון הזה ואיך לפרש אותו, והנושא עולה על סדר היום חדשות לבקרים. מנסחי החוקה של ארה''ב דאגו לתעד את כל הדיונים שהתקיימו במהלך קבלת החוקה במסמכים המכונים The Federal Papers, כך שבדרך כלל יש מקורות מוסמכים עליהם ניתן להתבסס כשעולה השאלה מה היתה ''כוונת המחוקק''. במקרה הנוכחי נאמר בפרוש שהזכות לנשיאת נשק לא נועדה למטרות צייד, ספורט או הגנה עצמית בלבד, אלא גם (ויש הטוענים שבמיוחד) על מנת לאפשר לאזרחים להתגונן נגד השתלטות של שלטון רודני. אני מנסה לתאר לעצמי איך היו מגיבים במדינת ישראל אם מישהו היה מציע שיותר לאזרחים להחזיק נשק על מנת להגן על עצמם מפני שרירות לבו של השלטון, במיוחד בימים אלה. אבל לא על זה אני רוצה לדבר. התיקון מדבר על ''נשק''. אין בשום מקום הגדרה מה זה ''נשק'', כי אף אחד לא חשב שצריכה להיות הגדרה כזאת. הדברים נראו ''מובנים מאליהם''. בתקופה שהחוקה נכתבה זה באמת היה כך. היו בנמצא שלושה סוגים של נשק, היו רובים, היו אקדחים והיו תותחים – ארטילריה, שהיה ''מובן מאליו'' שהיא איננה מהווה נשק שאדם פרטי יחזיק בבית.
רובים עם מחסנית ובריח הניתנים לטעינה חוזרת (קראו להם repeaters) ונשק אוטומטי כמו מקלעים הופיעו על הבמה רק במלחמת האזרחים, כ-70 שנה אחרי שהחוקה נוסחה. היום אנחנו מכירים כלי משחית שמנסחי החוקה לא היו מסוגלים לחזות אותם. יש רובי סער, יש מקלעים – קלים וכבדים, יש תת מיקלעים, יש רימוני יד, יש מטולי רקטות, הרשימה כמעט אין סופית. סביר להניח שמנסחי החוקה לא התכוונו לכך שאדם פרטי יחזיק בבית מיקלע 0.5 או בזוקה לצורכי הגנה עצמית, או לכל מטרה אחרת. כדאי לבקר בתערוכות נשק כאן ולראות מה מוצע בהן למכירה חופשית (הדברים משתנים ממדינה למדינה, אבל זה לא מהותי). ברוב המדינות אדם אפילו לא צריך להוכיח שהוא אזרח. רשיון נהיגה, בדיקה שטחית שאין לו עבר פלילי ושהוא לא פסיכי, צ'ק או כרטיס אשראי והבן אדם יוצא חמוש מכף רגל ועד ראש, מוכן ומצוייד למלחמת העולם השלישית. ישנם פריטים שניתנים לרכישה בהזמנה בדואר, ועל מכירת תחמושת אין כל מגבלות שהן. להלכה, אפשר לתקן את החוקה ולשנות את הניסוח (התהליך הוא לא פשוט אבל הוא בהחלט בר-ביצוע), אבל מה יועילו חכמים בתקנתם? במקרה הטוב יתאימו את החוקה למצב של היום. מי יכול לנחש מה יהיה בעתיד? על משקל ''הראש היהודי ימציא לנו פטנטים'', התפתחויות טכנולוגיות אינן דבר שניתן לחזותו מראש. כמעט כל מילה שמופיעה בחוקה מהווה היום נושא למחלוקות ופרשנויות גם בשל התפתחות השפה וגם בשל השתנות הערכים – מה שהיה מובן מאליו בסוף המאה ה-19 איננו מובן מאליו, לפחות לא באותה משמעות, היום.
עומד על הפרק היום תיקון לחוקה שיאסור את שריפת הדגל האמריקאי כביטוי מחאה (עד היום בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון, פסקו ששריפת הדגל הוא ביטוי מחאה המוגן במיסגרת חופש הדיבור ע''פ התיקון הראשון). התיקון הזה כבר אושר בבית הנבחרים ואין ספק שגם הסנאט יאשר אותו ושהנשיא יחתום עליו, ואח''כ זה יועבר למדינות לאישורן. אלא מה, מנסחי התיקון השתמשו במילה Desecration כשהגדירו מה אסור לעשות לדגל. זו מילה יפה מאוד ועושה רושם, הבעיה היא שהיא לא רלוואנטית בהקשר הנוכחי. זאת מילה שמשמעותה היא ''חילול הקודש'' והיא מתייחסת לסמלים דתיים או למוסדות או למבנים דתיים. אין בנמצא שום מילון של השפה האנגלית שנותן לה משמעות אחרת. אפילו השמרנים הקיצוניים ביותר לא יוכלו לטעון שהדגל הוא ''סמל דתי''. לעניות דעתי, פרנסה לעורכי דין ופתח לדיונים עד אין סוף.
רונלד רייגןבעת ניסיון ההתנקשות בחייו של רייגן, התגלה שיש לאקונה בחוקה. תהליך העברת השילטון שהיה מוגדר וחד משמעי כאשר נשיא מת לא כלל הנחיות ברורות למקרה שנשיא מתפקד איבד את יכולתו למלא את תפקידו מחמת פציעה, מחלה או חטיפה (הנשיא ווילסון היה חולה ומחוסר הכרה מרבית הזמן בשנת כהונתו האחרונה. רעייתו, ביחד עם מזכיר המדינה באותה עת, שמרו את זה בסוד מהציבור ופשוט לא אפשרו לאף אחד גישה אליו. הם ניהלו את המדינה עד למועד תום כהונתו). כדי למנוע שמצב כזה יחזור, בעקבות ניסיון ההתנקשות ברייגן (מצב בו נוצרו נסיבות דומות), התקבל התיקון ה-25 לחוקה, שנועד להסדיר את מעבר השלטון בנסיבות כאלה.
לגבי העברת השלטון מהנשיא לממלא מקומו, הדברים ברורים ומוגדרים היטב. דא עקא, באיזה שהוא שלב בתהליך נפלה טעות דפוס (מה שמכונה טעות של הבחור הזעצער) ובנוסח הסופי נשמטה האות S במקום אחד, מה שהפך ביטוי מסויים מלשון רבים ללשון יחיד. התוצאה היא שתהליך החזרה של הנשיא לתפקידו אחרי שהבריא (או ששוחרר במקרה של חטיפה) כבר איננו כל כך פשוט. למעשה לממלא המקום ישנה היכולת למנוע מהנשיא לחזור לתפקידו באופן שרירותי. הטעות התגלתה אחרי שהנשיא חתם על התיקון והוא כבר היה בשלב של אישור במדינות השונות. אף אחד לא רצה לעצור את התהליך כי זה היה מחייב להתחיל את הכל מבראשית, כך שהטעות הונצחה. זו פצצת זמן מתקתקת. זה עדיין לא קרה כי לא נוצרו הנסיבות שמחייבות את הפעלת התיקון הזה, ומאוד ייתכן שאם וכאשר זה יקרה, ממלא המקום לא ינצל את הלאקונה והמעבר יהיה ללא חריקות. אבל זה בכלל לא מובן מאליו. טום קלאנסי, באחד מהמותחנים שלו, מתאר סיטואציה כזאת, אם כי לא בדיוק על הרקע של התיקון ה-25. לטום קלאנסי כבר יש ''רקורד'' טוב – אחד המותחנים שלו חזה בצורה די קרובה את תקיפת מגדלי התאומים כמה שנים טובות לפני הארוע.
אם זה המצב בארה''ב כשיש חוקה כתובה בה יש הגדרות די ברורות של זכויות יסוד, מה ניתן לאמר על המצב במדינת ישראל שבה אין חוקה כתובה, וזכויות הפרט, או זכויות היסוד, אינן מוגדרות בצורה ברורה וחד משמעית? יתרה מזאת, ספר החוקים מכיל מספר לא קטן של עבירות המוגדרות בצורה מעורפלת אם בכלל. עניין זה לבדו יכול לרוקן מתוכן את כל המשמעות של ''שלטון החוק''. ברוסיה, לפני התמוטטות המשטר הקומוניסטי, היתה חוקה שעל הנייר היתה אולי המתקדמת ביותר בעולם. אלא מה, בספר החוקים שם הופיעה עבירה בשם ''חוליגניות'', שרק השופט היה מחליט מה זה. בשעת הצורך, גם הוראת השפה העברית הוגדרה כחוליגניות.
ובישראל יש חוק האוסר הסתה. מישהו מוכן להגדיר מה זאת ''הסתה''? תשכחו לרגע ימין או שמאל, תנסו לחשוב בלי קשר לנטיות הפוליטיות שלכם, איך מגדירים הסתה? ומה בקשר ל''העלבת עובד ציבור'' (עוד עבירה ייחודית לספר החוקים הישראלי)? מתי ביקורת על עובד ציבור הופכת להיות עלבון? איפה בדיוק הגבול? ומה עם ''גזענות''? שוב, תנסו להתעלות מעל לפוליטיקה, איך מגדירים ''גזענות''? מה מונע ממישהו להתייחס ל''שפוך חמתך'' בהגדה של פסח כאל ביטוי של ''גזענות''? המצב במדינת ישראל הוא שהפסיקה הסופית בשאלות כאלה נקבעת ע''פ שרירות לבו והשקפת עולמו של השופט. זה מצב הגובל באנרכיה, כי לסמוך באופן עיוור על כך ששופט ידע תמיד להפעיל שיקול דעת ולהתעלות מעל לשיקולים של רגע זה פשוט זה לא מציאותי. במקום מצב של ''וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים'', זה מצב של ''אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה'', מצב של ''וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח''. (במאמר מוסגר – אליצור ונסים, שמחתכם מוקדמת. אינני חוזר בתשובה ולא הפכתי דתי. אני ממשיך להיות אנטי דתי כמקודם. אני פשוט אוהב לצטט מהתנ''ך כשזה מתאים...).
שופטים, כולל שופטי בית הדין העליון, אינם מלאכי עליון. הם בסך הכל בני אדם עם כל החולשות האנושיות שיש לבני אדם. ההכשרה המשפטית שהם קיבלו, כמה שהיא לא תהיה מעולה, עדיין לא הופכת אותם לרובוטים חסרי רגשות, השקפות עולם ו/או נטיות פוליטיות. גם חוקים שנוסחו בצורה הכי חכמה (לדעת מנסחיהם) זוכים לא פעם אצל שופטים לפרשנות שהיא רחוקה מאוד מ''כוונת המחוקק'', מושג שהוא כלשעצמו מהווה לעתים קרובות סלע מחלוקת. חוק המכיל מלכתחילה הגדרות ומושגים הניתנים לפרשנות מהווה מתכון בטוח לצרות.
שני החוקים שהוזכרו בתחילת המאמר יביאו אולי סיפוק לכמה עסקניות פמיניסטיות ויאפשרו לחלק מהן לבנות קריירה, אבל מעבר לזה – רק צרות וכאב ראש.
את האפלייה נגד נשים, שהיא בעיה אמיתית, הם לא יפתרו.
אפליה של מיעוטים בכלל ושל נשים בפרט, היא עובדה. אין להתעלם ממנה. בעבר היא היתה הרבה יותר חמורה והמצב היום הוא הרבה יותר טוב בהשוואה למה שהיה לפני דור. אבל עדיין נותר הרבה מה לשפר. השאלה המרכזית היא, כמובן, איך להילחם בתופעה. חקיקה היא אחד הכלים. היא כלי יעיל לטיפול באפליה ממוסדת. אבל היא גם כלי ששימוש לא נכון בו יכול לגרום לעוולות אליהן לא התכוונו. לעתים תכופות חקיקה, במיוחד כזאת הנעשית בחפיף כדי לענות על צרכים של רגע, רק מחליפה אפליה אחת באפליה אחרת. יש מרחק רב בין חקיקה שנועדה לאסור או למנוע אפליה לבין חקיקה שנועדה להבטיח, או ''לשריין'', זכויות שהן לא בהכרח זכויות יסוד. מקובל היום להשתמש במושג ''אפליה מתקנת'' לתאור חקיקה או נוהלים שנועדו לתקן עוולות שנבעו מאפליה ממוסדת ולא ממוסדת בעבר, באמצעות מתן העדפה למיעוטים כאלה או אחרים (ונשים בכלל זה).
כמו בכל מקרה בו מנסים לתקן עוול אחד ע''י עוול אחר, גם כשזה עובד, זה יכול להיות רק פתרון זמני. אם לא יודעים מתי להפסיק, זה בדרך כלל מביא להרעה. בשפה האנגלית, אפליה מתקנת מכונה בשם הנייטראלי Affirmative action, אבל זאת מילת כיסוי (Euphemism) שמטרתה לכסות על ההשלכות השליליות של הגישה הזאת. הכינוי Reverse discrimination, הרבה יותר הולם וגם פחות מסתיר את הצדדים השליליים. בקרב הארגונים השונים ה''לוחמים'' לזכויות האזרח לא אוהבים אותו. בעבר, כשהנושא רק התחיל לתפוס מקום מרכזי בחברה האמריקאית, המושג המקובל היה ''הזדמנות שווה'' (Equal Opportunity) מונח שהוא הרבה יותר הולם גם מבחינה סמנטית וגם מבחינה מעשית. הגישה הזאת לא סיפקה את הרדיקלים בין הלוחמים לשוויון זכויות, כאשר מהר מאוד התברר ש''הזדמנות שווה'' איננה ערובה ל''הצלחה שווה''. הסיבה לכך היא בדיוק זאת שציינתי לעיל, ש''שוויון'' למעשה לא קיים במציאות.
''הזדמנות שווה'' פינתה את מקומה ל''אפליה מתקנת'', גישה שביסודה מנסה לכפות על החיים את מה שאין בהם, באמצעות חקיקה או באמצעות לחץ חברתי.
אפליה נובעת מסיבות שונות והיא יכולה לבא לידי ביטוי בצורות שונות. יש אפליה ממוסדת ויש אפליה סמויה. בראשונה הרבה יותר קל להילחם, וגם השימוש בחקיקה לצורך זה הוא בדרך כלל במקום. אפליה סמויה זה כבר סיפור אחר. להתגבר על אפליה סמויה זה לעתים משימה בלתי אפשרית, בייחוד במקרים בהם היא נובעת ממסורת, מדעות קדומות או קשורה באמונות דתיות. מה שמקשה כאן היא העובדה שישנם לא מעט מקרים בהם מתקיימת אפליה סמויה מבלי שלצד המפלה יש בכלל מודעות לקיומה.
לצורך המחשה למה כוונתי, ניקח דוגמא מהבית – את אותו חוק שדורש ''ייצוג שווה לנשים בכל צוות משא ומתן מדיני-ביטחוני'' ומדבר על ''ביטוי הולם לנשים ממגוון קבוצות באוכלוסייה בצוותי משא ומתן מדיני-ביטחוני ובוועדות ציבוריות''.
משה שחלנעזוב לצורך הדיון את ''הוועדות הציבוריות''. עם מי ישראל מנהלת משא ומתן? עם ערבים. לא נראה הרבה יותר הגיוני, אם כבר מצאו לנכון לעגן בחוק את ההרכב של משלחות כאלה, במקום כל הבירבורים שנועדו לספק את האגו של כמה פמיניסטיות, לדרוש ''ייצוג הולם'' לדוברי ערבית? ואם הדרישה ל''ייצוג הולם'' נראית מוגזמת, לא מספיק חשוב היה לדרוש שלפחות אחד מחברי המשלחת יהיה דובר ערבית? ואינני מתכוון לסתם אחד שלמד את השפה. עם כל הכבוד לערבית של אנשים כמו אהוד יערי או אבא אבן המנוח, לצורך ניהול משא ומתן עם ערבים לא מספיק מישהו שרק מדבר ערבית, דרוש מישהו שגם חושב בערבית. המשלחת שיצאה לאוסלו היתה, כפי שניסחה זאת איזה פמיניסטית ב''מעריב'' לפני כמה חודשים, מורכבת כולה מ''גברים אשכנזיים עונבי עניבות''. חסרים דוברי ערבית המכירים מקרוב את אורח החיים וצורת החשיבה של הערבים בצמרת מפלגת העבודה או בשמאל הישראלי בכלל? הדמות הראשונה שעולה בדעתי היא משה שחל, הנמנה על חוג מקורביו של שמעון פרס. אדם משכיל, עורך דין מצליח, כיהן מספר קדנציות כחבר כנסת ואף היה שר בממשלה. ערבית היא שפת אימו ומידת יכולתו להבין לנפשם של בני דודנו היא כזאת שביילין אפילו לא יכול לחלום עליה (שוב, במאמר מוסגר, הוא אמנם לא אשכנזי, אבל הוא עונב עניבה...). והוא לא יחיד. במקום זאת כללו במשלחת אחד ששפת אימו היא דנית (נו טוף, המשא ומתן התנהל בסקנדינביה...).
דודו טופזהסיבה האמיתית שהמשלחת לא כללה את משה שחל, או מישהו אחר כמוהו, היא שלמעשה כלל לא חשבו על כך שיש צורך במישהו כזה, היא ההתנשאות הגזענית של האליטה של השמאל כלפי יוצאי עדות המזרח. המונח ''פרענק פארך'' (אני מתנצל על השימוש בביטוי המגעיל הזה) הוא בבחינת גירסא דינקותא אצל מרבית האינטליגנציה של השמאל באקדמיה ובפוליטיקה (זוכרים את ה''צ'חצ'חים'' של דודו טופז? ואת התבטאותו של מוטה גור המנוח באסיפת בחירות ''נדפוק אתכם [יוצאי עדות המזרח] כמו שדפקנו את הערבים''?) כל צמרת מפלגת העבודה עמדה על הבמה והריעה לדודו טופז. היחס הזה ליוצאי עדות המזרח הוא דוגמא למה שכניתי כאפליה, או גזענות, סמויה. כמעט בלתי אפשרי להילחם בה מפני שייקח לך אין ספור שעות של דיונים עקרים רק כדי לעורר את המודעות לקיומה אצל הנוגעים בדבר. פרס או ביילין או כל אחד אחר שהיה לו מה לאמר בקביעת הרכב המישלחת לאוסלו, לעולם לא יודה שזאת היתה הסיבה, ואין לי ספק שהם גם מאמינים בכנות שזה כך. אבל כמו שאומרים, המבחן הוא בתוצאה...
בכוונה הבאתי דוגמא של אפליה סמויה שאיננה כלפי נשים. אפליה כזאת קיימת בהרבה תחומים כלפי נשים כמו שהיא קיימת כלפי קבוצות אוכלוסיה אחרות. אפליה כזאת נובעת מדעות קדומות, ממסורת ולעתים משיקולי נוחיות גרידא. היכולת להתגבר עליה באמצעות חקיקה היא מוגבלת במקרה הטוב.
אפליה ממוסדת איננה בהכרח משהו המעוגן בחוק. בהרבה מקרים היא קיימת כ''הבנה'', Gentlemen’s Agreement, (היה ספר, ובעקבותיו סרט, בשם הזה, שעסק באנטישמיות בארה''ב בשנות הארבעים של המאה הקודמת). אפילו כיום ניתן למצוא בארה''ב מקומות בהם גברים ונשים המכהנים בתפקידים זהים אינם מקבלים שכר זהה (בישראל למיטב ידיעתי הנוהג הזה לא קיים יותר. בעבר זה היה, ועדיין יש אנשים החושבים שכך זה צריך להיות). גם אפשרויות הקידום אינן זהות לשני המינים. זה חל לא רק על נשים. זה חל גם, ולפעמים אף במידה יותר חמורה, על מיעוטים אתניים שונים (שחורים במיוחד). זה לא מופיע בכתב בשום מקום, ולמרות שהיום החוק אוסר תופעות כאלה, הנוהג הזה עדיין קיים בהרבה מקומות.
זה הכל להפעם. ההמשך במאמר הבא.