עתה הנה עזבתי את הארץ משאת נפשי, עזבתי בלב נשבר ורוח נכאה... עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים,... ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ... מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת.
1. כתב האישום
אשר גינצברג (אחד העם)אחד העם בא לביקור בארץ־ישראל כדי לראות את התפתחות המפעל הציוני. הביקור נערך כ-13 שנים אחרי ייסוד אם המושבות, היא פתח־תקווה, וכ-5 שנים אחרי התקרית עם ערביי יהודיה.
1 הוא חושש לעתידו של המפעל הציוני – הקמת הבית הלאומי בסכנה. בין יתר הסיבות אותן הוא מפרט במכתב, אותו הוא כותב ''
... באניה מיפו לאודיסא'', היא ההתייחסות אל הערבים בארץ. הוא טוען שלא צריך להתגרות ולעורר ''
... כל שנאה מצד עם הארץ,...''.
לא מזמן הזדמן לי לקרוא תגובה באחד הפורומים, אשר הזכירה לי את מכתבו של אחד העם. בעצם, התגובה היא
כתב אישום חריף הטוען:
- שמעשי ההתאכזרות המתנשאת בתושבים הערבים הגיעו לשיאם בימי העלייה השנייה.
- המעשים הללו, של אנשי העלייה השנייה, הביאו את הערבים לגבש עמדה לאומית (כלפי היהודים), לאחר שמאות שנים חיו ביחסים טובים, ידידות ושכנות טובה עם היהודים.
בעצם, המשמעות של הדברים היא שיחסי האיבה בין הערבים והיהודים נולדו בגלל החלוצים היהודים ובעיקר אנשי העלייה השנייה, לאחר מאות שנות אחווה. מה שהטריד אותי היה שהכותב לא טרח לציין מה הם המקורות לעמדה החד משמעית הזאת
בחרתי להתמקד בתקופה שהחלה עם העלייה הראשונה (בה מתמקד
כתב האישום) ולהשאיר את היחסים במאות השנים שקדמו לה להזדמנות אחרת. אבל צריך לציין שברשימה הביבליוגרפית הצנועה שלי ישנן לא מעט עדויות שאומרות את ההיפך מהנאמר ב
כתב האישום על מאות השנים הקודמות.
2עדין נותרתי עם הבעיה העיקרית:
כתב האישום נגד ראשוני הציונות המגשימה. מצד אחד, למרות שלא בדקתי מקורות נוספים, דבריו של אחד העם, מראשי התנועה הציונית, על התנהלות ראשוני הציונות נראים סבירים. אבל דבריו מתייחסים רק לחלקה הראשון של תקופת העלייה הראשונה. על פי מה שזכרתי משיעורי ההיסטוריה בתיכון, היתה לי תחושה שגם ההאשמות כלפי אנשי העלייה השנייה אינן סבירות. מצד שני, אינני מכיר את המקורות ההיסטוריים על התקופה. לכן נכנסתי למעין מצוקה – איך אפריך את
כתב האישום החריף?
למזלי, נזכרתי בדברים ששמעתי ממרצה ערבי מהגליל, על ההגירה של מוסלמים מאלג'יר, הקווקז והבלקאן לארץ באמצע המאה ה-19. בחרתי להתקשר איתו ולשמוע את דעתו על סבירות כתב האישום. ההמשך קשור בתשובתו אבל האחריות היא עלי בלבד.
2. סכסוכים מקומיים
הופעת המתיישבים היהודים יצרו מתחים בינם ובין הפלאחים הערבים. הפגישות הראשונות דווקא הבליטו את הזרות ואת השונות של האחר וגם את החשדנות כלפי האחר. לכן המפגשים נטו להצטמצם בעיקר לקשרים עסקיים כמו עבודה וקניות – לא על רקע חברתי (בארי 1985, פרק 8). אם היו מפגשים הם נשאו אופי של מריבות מקומיות על אמצעי ייצור (זכויות מרעה, ומים וכו'). במידה רבה היה בכך המשך להתנהלות בין הערבים לבין עצמם בעשורים שקדמו לעלייה הראשונה.
אחד הגורמים להתנהלות הזאת היה חוק הקרקעות של שנת 1858. הכוונה היתה ליצור מעמד חדש של איכרים, כמו באירופה, שיש להם אינטרס בקרקע. אבל בפועל בגלל הביורוקרטיה והשחיתות השתלטו על הקרקע בעלי ההון שידעו על החוק וגם היו להם האמצעים כדי לרשום את הקרקעות על שמם. הפלאחים מצאו, בדיעבד, שהאינטרסים שלהם וזכויותיהם נלקחו (פיטרס 1988, עמ' 167). לפי החוק נדרשו מעבדי הקרקעות לרשום אותן על שמם תמורת אגרת רישום ותשלום המסים בהמשך.
חלק מהפלאחים לא יכלו לשלם את דמי הרישום וחלקם לא היו רגילים להשתתף בהסדרים שיש בהם ריכוזיות וקשר עם הממשל. לכן הם הסכימו שאדמותיהם יירשמו על שם העשירים העירוניים ונכבדים בעלי אמצעים אחרים. אלו חשבו ששוק הקרקעות הוא בעל פוטנציאל כלכלי גם בגלל התרחבות ענף ההדרים. לקראת העלייה של המושבות הראשונות על הקרקע נוסף הביקוש היהודי לקרקעות. כפי שאנחנו יודעים בסופו של דבר גם רכשו היהודים לא מעט קרקעות מאותם נכבדים וסוחרים שחלקם היו מביירות, צור וצידון. לעיתים קרובות דבר המכירה נודע לפלאחים רק לאחר מעשה עם הקמת המושבות על אותן קרקעות.
ירושלים, שער יפו 1891צריך להוסיף שעל פי המינהג ששרר בארץ ''
... לכל אחד מותר [היה לרעות] בשדה בור לפני החריש ובשלף אחרי הקציר ...'' (בארי 1985, עמ' 55). המתיישבים היהודים, שלא הכירו את מנהג המקום, חששו שאם יאפשרו את המשכו יתערער מעמדם בקרקע, והם יראו כמי שוויתרו על זכויותיהם בקרקע.
3 אשר על כן פעלו המתיישבים למנוע מהרועים להמשיך את המנהג. בעלי העדרים ראו בכך התנהגות רעה ומעשי התאכזרות. זהו בדיוק הרקע לשרשרת האירועים של אביב 1886 בפתח־תקווה, שהביאו להתנפלות ערביי יהודיה ולנפילתה של רחל חדד-לוי. מאפיינים דומים היו לאירועים אחרים במושבות אחרות כמו גדרה, רחובות, נס־ציונה, חדרה, ראשון־לציון ומטולה (פרק 2,;Mandel פרק 8, בארי, פרק 4, Avneri) במהלך השנים. יתכן שהביקורת של אחד העם התבססה על מה שלמד על אודות התנהגות המתיישבים היהודים באירועים הללו.
לפעמים ליווה את האירועים החשש שהם נובעים מהבדלים בין גודל השטח שנרשם בתעודות הקניין לבין גודל השטח בפועל, מאחר שהרישום בתעודות הקניין היה כרוך בתשלום גבוה לפי גודל השטח. לכן, לעיתים קרובות, הבעלים רשמו גודל שטח יותר קטן, תוך שהם מתארים את גבולותיו לפי סימנים בשטח (ואדיות, נחלים וכו'). לעיתים, במקרה של מכירת השטח, ניסה הקונה לתקן את הרישום, אלא שעד אז המוכר הרס את הסימנים בשטח וטען שהמכירה מתייחסת רק לגודל שנרשם. היו גם מקרים ששטחים עוקלו ונמכרו על ידי הממשל לבעלי יכולת. לגבי חלק מאדמות פתח־תקווה, טענו הפלאחים מיהודיה שהן עוקלו מרשותם ונמכרו (על ידי הממשל) בגלל שנכשלו לשלם את המסים (Avneri 1982, pp. 77-81).
הבעיות הללו, והסכסוכים שנבעו מהן, נמשכו במהלך התקופה של העלייה הראשונה, אבל ברוב המקרים למדו בני שני העמים לחיות אחד עם השני. הסכסוכים הללו לא היו בעלי משמעות פוליטית (מדינית) ושני הצדדים למדו להפיק תועלת הדדית (יחסי מסחר). מצד שני הם בכל זאת היוו גורם מאיץ בהתפתחות גישה אנטי ציונית במיגזר העירוני המשכיל. בעקבות ידיעות על צפי של עולים נוספים מרוסיה מתארגנים נכבדים בירושלים לפעולת מניעה. ביוני 1891 התארגנו סוחרים ונכבדים ירושלמיים לכתוב מברק לראש הממשלה (השער העליון) העותומני בו תבעו לאסור עליית יהודים לארץ ולמנוע מהם רכישת קרקעות (Mandel, עמ' 40-39; בארי, עמ' 74).
4התוצאה היתה החלטות של העותומנים לאסור מכירת קרקעות (מדינה) ליהודים ואפילו למנוע התיישבות יהודים במחוז ירושלים. אבל כרגיל אצל העותומנים כוונות לחוד ומציאות לחוד – נמצאו דרכים לעקוף את רוע הגזירה. בפעם ראשונה יוזמה של ערבים מקומיים הביאה להחלטות נגד יהודים של הממשלה העותומנית (בארי, עמ' 78).
יוסף אל-ח'אלידי
בנימין זאב הרצלבעקבות הפעילות של הרצל לקבל מהעותומנים כתב הרשאה לכינון בית לאומי יהודי והקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897, שוב מתעוררת הפעילות הפלשתינאית והנהלת המחוז מציעה אמצעי פיקוח כדי לקיים את ההחלטות הנזכרות. אבל הממשל המרכזי בוחר לא לשתף פעולה. במקביל מחליט הירושלמי
יוסף אל-ח'אלידי, שהיה חבר פרלמנט עד פיזורו בשנת 1878, לשגר מכתב להרצל, באמצעות הרב הראשי של יהודי צרפת, כדי להתריע על החמרה צפויה של המצב באם תמשיך התנועה הציונית בכוונותיה (בארי, עמ' 92-88). במכתב ממרץ 1899 הוא מביע הכרה בזכויות ההיסטוריות של היהודים ולכן ''הרעיון לכשעצמו הוא טבעי, נאה וצודק''. אבל הוא מצביע על אפשרות שתתפתח התנגדות עממית לציונות כי הרי הארץ מיושבת בערבים ויש בה מקומות קדושים ל-300 מיליון מוסלמים. מוטב ליהודים, הוא ממליץ, לחפש מקום-ארץ לא מיושבת אחרת בעולם. הרצל משיב תשובה מאד רציונלית בה מתוארת התועלת שתצמח לתושבי הארץ האחרים מהצטרפות היהודים. הוא גם מציין שאם השולטן לא יקבל את דעתו אז נחפש מקום אחר ולתורכיה תאבד הזדמנות בלתי חוזרת (mandel, עמ' 48-47).
ח'אלידי איננו היחיד – ישנם גם ערבים משכילים אחרים שמגיבים וכותבים על הנושא – על הציונות. העיתונות הערבית בארץ ובאזור מתחילה להביע עמדות לגבי הציונות. בקהיר מופיעים אז כתבי העת
אל-מנאר ו
אל-מוקתטף שלאט לאט מקדישים יותר מקום להצגת עמדות על הציונות. כמו מכתבו של ח'אלידי יש הכרה והערכה לרעיון התחיה הלאומית של הציונות, אבל היא משולבת בתחושת איום של השתלטות ונישול. יחד עם זאת אל-מנאר ממליץ לערבים ללמוד מהיהודים איך לשמר תרבות ונכסי לאום. העיתונאים, ההוגים אשר הביעו את דעתם על הציונות לא היו רבים, אבל הם היו בעלי השפעה על עיצובה של דעת הקהל העירונית, המשכילה לפחות (בארי, עמ' 95; Mandel, עמ' 46-44).
מתחילה להיווצר מודעות בציבור למטרות הציונות ומשמעותן עבור הערבים בארץ. העוינות למעשה הציוני החלה להתפתח, אם כי אין התארגנות רחבה ועקבית לפעולה רציפה. אם נרצה, נזרעו הזרעים או שהופיעו הניצנים של הפעילות הלאומית הערבית בארץ־ישראל. אפשר לשער שהמציאות ביחסים בין העמים, באזור וגם באירופה היתה בסופו של דבר מעוררת תנועה לאומית ערבית בארץ גם ללא הופעת הציונות. אבל הופעת הציונות והפעילות להגשמת מטרות הציונות, כולל הפעילות של הרצל, היו גורמים שזירזו והאיצו את התהליך כבר בתקופת העלייה הראשונה לקראת ראשיתה של המאה ה-20.
3. אוכלוסיית פלשתינה
עמוד מספרו של מארק טווייןמאד עצוב לקרוא את התמונה המתקבלת מדיווחים שונים באמצע המאה ה-18. הקונסול הבריטי מדווח על ארץ ריקה מתושבים ואחרים על תהליך של דילדול האוכלוסייה וירידה בהיקף עיבודן של האדמות בחלקים שונים של הארץ (פיטרס, עמ' 162). הסופר מארק טוויין ש
ביקר בארץ בשנת 1867 מספר על עזובה, דלות ושיממון במקומות בהם עבר. על ביקור בעמק יזרעאל, מקום שם ניצח ברק את סיסרא, הוא כתב:
מחזות מרעישים כאלה שוב אינם מתרחשים עוד בזה העמק. אף כפר אחד לא תמצא לכל אורכו – למרחק שלושים מיל מזה או מזה. אמנם מוצא אתה שתיים-שלוש קבוצות של אוהלים בדואים, אך לא יישוב של קבע אחד. יכול אתה לרכב עשרה מילין בסביבה זו ולא יקרו בדרכך עשרה אנשים (טווין, עמ' 64-63).
על פי פיטרס (עמ' 163),
5 הוא גם כתב כי ''
ארץ־ישראל יושבת עטוית שק ואפר ... שוממה וכעורה ...''.
מצד שני הדיווחים על הסכסוכים המקומיים יוצרים הרגשה שהיו גם היו תושבים בארץ־ישראל של אז. אותם תושבים ישבו באותם מקומות עוד לפני שהוקמו המושבות של העלייה הראשונה (למשל, מלבס ויהודיה היו כבר קיימים כאשר הוקמה פתח תקוה). גם לתיאור של מארק טוויין יש הסבר, לפחות חלקי: לפי מה שידוע על עמק יזרעאל היו שם באותה תקופה ביצות וסכנת הקדחת ודאי הרחיקה יושבי קבע.
6 יש הטוענים שכ-2/3 מאדמות הארץ לא היו ראויות לעיבוד (Muslih, עמ' 13). כאשר מחפשים נתוני אוכלוסייה מסתבר שיש הרבה מאד הערכות. הנתונים ב
לוח 1, מבוססים על מספר הערכות, שודאי מוכרות מאד למי שמתמחה בנושא.
לוח 1: הערכות של אוכלוסיית הארץ לשנים 1914-1800 | | סה''כ | מוסלמים | נוצרים | יהודים |
1800 | עירוני | 56,750 | 38,600 | 11,400 | 6,600 |
| כפרי | 218,250 | 207,750 | 10,400 | 100 |
| סה''כ שנתי | 275,000 | 246,350 | 21,800 | 6,700 |
1890 | עירוני | 175,660 | 100,300 | 34,900 | 40,300 |
| כפרי | 356,400 | 331,300 | 22,500 | 2,600 |
| סה''כ שנתי | 532,060 | 431,600 | 57,400 | 42,900 |
1914 | עירוני | 270,100 | 140,050 | 48,000 | 81,900 |
| כפרי | 419,200 | 385,100 | 22,000 | 12,100 |
| סה''כ שנתי | 689,300 | 525,100 | 70,000 | 94,000 |
מקור: Bachi, pp. 32 |
רוברטו בקי, שהיה הסטטיסטיקן הממשלתי, מוסיף שבין 1840-1800 נמשך הקיפאון הדמוגרפי של המאות הקודמות, אבל לאחר מכן החלה צמיחה משמעותית במיוחד בשנים 1890-1870. בין הסיבות לשינוי הוא מזכיר את התחלת הקשרים עם הארצות האירופיות (כמה מהן פתחו קונסוליות בארץ), ופיתוח מסחר שקשור בפיתוח של אמצעי התחבורה (ספינת הקיטור, נסללו דרכים בין מרכזי אוכלוסייה) ותקשורת, כמו הטלגרף (בקי, עמ' 37-31). לארץ הקודש מגיעים עולי רגל ותיירים וגדלה הפעילות הכלכלית במיוחד בחקלאות אך לא רק. עם תהליך המודרניזציה שהתחולל ירדו שיעורי התמותה ולכן הואץ גידול האוכלוסייה.
גד גילבר (עמ' 4) מציג הערכות מספריות גם בשנים אחרות:
- 1865-1850: 350,000-360,000,
- 1883-1881: 425,000,
- 1895: 457,592.
ג'ואן פיטרס (פרק 12) מציגה גישה שמדגישה את תנועות האוכלוסייה וחוסר הקביעות של האוכלוסייה הערבית. אבל המספרים שהיא מציגה לא ממש שונים מאלו שראינו עד עתה.
- בשנים 1882-1872 סה''כ האוכלוסייה נעה בין 300,000-400,000. מזה היו כ-65,000 בדווים-נוודים, 55,000 נוצרים וכ-200,000 מוסלמים. אבל מספר יושבי הקבע היה רק כ-141,000.
- בשנה 1895 סה''כ האוכלוסייה מגיע לכדי 450,000 נפש כאשר רק 252,000 הם יושבי קבע.
ההבדל בין פיטרס
7 ושני האחרים הוא שהיא מדגישה את ההגירה פנימה כגורם גידול עיקרי. לעומת זאת, השניים האחרים דוקא מדגישים את הגידול הטבעי כגורם עיקרי.
משתמע שיש חילוקי דעות על המקור לגידול האוכלוסייה הלא יהודית בארץ־ישראל המערבית. מה שדי ברור לכולם ששיעור האוכלוסייה הכפרית הוא גדול יותר לאורך התקופה. מכאן, אולי, אפשר להסיק שרוב האוכלוסייה התפרנס מגידולים חקלאיים ובעלי חיים במרעה. למרות התיאורים של מבקרים שונים במהלך השנים, והטענות שרוב האדמות לא היו ראויות לעיבוד, השממה לא היתה מוחלטת. בולטות גם העובדות שהוצגו בחלק הקודם שאומרות שהמושבות הוקמו במקומות בהם כבר ישבו ערבים. בכל מקרה במיגזר הכפרי לערבים היתה נוכחות גבוהה בהרבה מאשר ליהודים. אלו שתי העובדות החשובות, בעיני, לנושא בו אנו עוסקים – התפתחות היחסים בין היהודים והערבים.
4. מסכסוך מקומי לסכסוך לאומי
הערבים הפלשתינאים איחרו יחסית בהתעוררותם הלאומית – קדמו להם הערבים בלבנון ובסוריה (גבאי 1986, עמ' 15). אבל הפעילות הציונית האיצה את התהליך בקירבם ואפשר להגיד שההתעוררות הלאומית שלהם החלה לקראת סוף המאה ה-19. כנראה שאחד הראשונים שהבין זאת היה אחד העם והוא נותן לכך ביטוי. הוא מסביר שהערבים, בעיקר תושבי הערים, מבינים היטב מהן המטרות של התנועה הציונית אבל במודע בוחרים לא להראות זאת. בעת ההיא, לדבריו, הם לא ראו במפעל הציוני גורם סיכון לעתידם והעדיפו להפיק תועלת מן המתיישבים החדשים. כזכור גם הירושלמי יוסף אל-ח'אלידי, כותב להרצל בשנת 1899, שאם תמשיך התנועה הציונית בדרכה יש אפשרות שתתפתח התנגדות עממית לציונות.
במקביל להתפתחות המודעות של ערביי ארץ־ישראל עליה עמדנו בחלק קודם מצבה של התנועה הציונית הורע. באפריל 1903 היה פוגרום בקישינב. הבעיה היהודית זעקה לפתרון אבל הרצל נכשל במשימתו להשיג את ההרשאה מהשולטן. הביטחון ביעד של הציונות – ארץ־ישראל – נשבר ועלתה לדיון שאלת אוגנדה. בארץ מושבות חדשות כמעט ולא קמות בחלק מן המושבות (פתח תקוה וזכרון יעקב) הפכו היהודים למיעוט. בנוסף לכל הצרות היתה בארץ בצורת. אבל המשבר היה זמני ובשנים הבאות השתפר מאד המצב הכלכלי של המושבות (בארי, עמ' 106).
אנשי העליה השניה בחופי יפוהחלה העלייה השנייה שהביאה בחובה מגמה של התחדשות רוחנית חברתית. אנשי תנועת העבודה, שלא היו הרוב בין העולים של התקופה, הביאו איתם מטען אידיאולוגי עשיר, לקחי הנסיונות של קודמיהם ומוטיבציה גבוהה להגשים את יעדי הלאום. הם היו ממוקדים בהקמת ישובים, וכיבוש העבודה מהפועל הערבי בעיקר בחקלאות. בשאר המיגזרים של המשק, ברכבת, בתעשייה ובנמלים הם לא ממש התעניינו. מצד אחד הם האמינו שרוב הערבים מודעים היטב למטרות הציונות והבינו את הבעיה הנובעת מכך. מאורעות יפו, פורים תרס''ח (מרץ 1908), היוו את ההתנגשות האלימה הרצינית היחידה מאז שנת 1886. יחד עם זאת, צריך להדגיש המושל, הצבא והמשטרה העותומנית שיתפו פעולה עם בריוני המקום. שלא כמו בפעמים אחרות שיתוף הפעולה עם ''המוסדות'' העותומנים מצביע על כך שהמאבק כבר איננו מקומי. בתנועה הציונית נדלקו עוד נורות אדומות בקשר לאיבת הערבים (בארי, עמ' 117).
בנתיים מוקמות המושבות בגליל (יבנאל, מסחה, בית גן ועוד) ונוצר מגע יום יומי עם תושבי הסביבה. המתיישבים החדשים היו שונים מקודמיהם בני העלייה הראשונה. הם נתנו ביטוי יותר בולט ללאומיות שלהם, לרעיונות של הגשמה עצמית ועבודה עצמית, שיתוף וקואופרציה. הם גם נאבקו יותר בנחישות על עבודה ושמירה עברית ובהצלחה מסויימת. האמונה והנחישות בדרך החיים הזאת יצרה גישה יותר אגרסיבית על חשבון הערבים. היא גם היתה מעין חומר בעירה טוב יותר, מבעבר, להתפרצות סכסוכים עם השכנים הערבים, שאכן פרצו והיו לעיתים יותר מסובכים מאלו בעבר (Khalidi, עמ' 100).
אלא שבצד הערבי לא שוקטים על השמרים – ממשיכה להתפתח המודעות הלאומית. בשנת 1905מופיע ספרו נג'יב עזורי,
התעוררותה של האומה הערבית. האיש הוא נוצרי מלבנון שלמד בפריס ועבד במשך מספר שנים בממשל המחוזי בירושלים עד שנטש את משרתו ודרך מצרים הגיע לפריס שם גם הופיע ספרו.
8 הספר הפך לקלאסיקה על לאומיות ערבית. כאחד שהכיר את הממשל מבפנים, עזורי קרא להיפרדות מוחלטת של האזורים הערביים מהאימפריה העותומנית. הספר מדגיש שתי תופעות בעלות מאפיינים דומים אבל מנוגדות:
- ההתעוררות של האומה הערבית,
- והמאמץ היהודי לכונן מחדש את מלכות ישראל בקנה מידה גדול.
הוא כתב כי גורלן של שתי התנועות הוא להילחם ברציפות עד אשר צד אחד ינצח ושגורל העולם כולו תלוי בתוצאת המאבק (Mandel, עמ' 52-50; בארי, עמ' 119). הספר הפך את עזורי למבשרה של הלאומיות הערבית וחלוץ האידיאולוגיה האנטי ציונית.
טיעון נוסף שלו היה שהעברים מעולם לא שלטו בכל הארץ נשוא שאיפתם, וממלכתם היתה חלשה מאד. בעצם היה בדבריו מעין נבואה שמגשימה את עצמה כי הדברים מעוררים את היצרים הלאומיים ואת המתחים. למרות שהספר נכתב בצרפתית סביר להניח שלפחות היתה לו השפעה על השכבה המשכילה העירונית בארץ.
פועלי חוות כינרת בראשיתה - 1908הגליל היה יותר מאוכלס משפלת החוף שם עלו על הקרקע מושבות העלייה הראשונה (בארי, עמ' 149, 177). האוכלוסייה המקומית היתה לכן צפופה. מרכיבי האוכלוסיה נשאו בתוכם שרידי מאבקים וסכסוכים בעשורים קודמים. חיו שם פלאחים, בדווים, איכרים בעלי אדמה, אריסים, צ'רקסים ומוגרבים (שהיגרו לארץ באמצע המאה ה-19). לתוך הנוף האנושי הזה הופיעו אנשי העלייה השנייה, כאשר המודעות הלאומית של תושבי האזור, והארץ בכלל, ממשיכה להתחזק. ההתיישבות היהודית בגליל שינתה את אופיו הלאומי של האזור ולכן עוררה התנגדות שהיתה, מסיבות מובנות יותר נמרצת מאשר בעשורים הקודמים במישור החוף והשפלה.
בשנת 1908 מתחוללת מהפכת התורכים הצעירים שמנערת את האימפריה ומחדשת את פעילות הפרלמנט. עיקר כוונת מובילי המהפכה היתה לבצר את השלטון המרכזי בידי התורכים ולאו דוקא לחזק את הדמוקרטיה והזכויות הסוציאליות של האזרחים. אבל בקרב העמים הלא תורכיים בממלכה מתחזקות השאיפות הלאומיות:
- מצד אחד חידוש החוקה והפרלמנט יצר אצל עמי האימפריה תחושה של חופש ורצון לפעול לטובת האינטרסים שלהם. אחד הביטויים של התהליך הזה היה הופעתם הפעילה של נציגי פלשתינה ארץ־ישראל בבית הנבחרים באיסטנבול, לטובת האינטרס של הערבים (בארי, עמ 138-133).
- הסרת הצנזורה יצרה גל של הופעת עיתונים וכתבי עת שעסקו גם באינטרסים האלו.
- כוונת התורכים הצעירים לבצר את השלטון המרכזי הבהירה שהם לא ממש ידאגו לאינטרסים של הנתינים.
הגורמים הללו הניעו מנגנון שמשמש זרז של התהליך הלאומי הערבי ושל עמים אחרים באימפריה העותומנית. שני הגורמים הראשונים הביאו לפריחת רעיונות על חופש ויכולת התושבים והעמים לדאוג לעצמם. הגורם השלישי הדגיש את הצורך של הלא תורכים באימפריה לדאוג לעצמם.
נג'יב נאצרביטול הצנזורה הביא להופעת כתבי עת ועיתונים ערביים רבים בין השאר היו אלו
אל-אצמעי (ששרד רק כחצי שנה) ו
אל-כרמל שעבורו ההתנגדות לציונות היה הנושא המרכזי. העורך,
נג'יב נאצר, היה נוצרי יליד לבנון, שבגלגול קודם היה סוכן רכישת קרקעות עבור יק''א. כמו עזורי לפניו הוא ביטא, באמצעות
אל-כרמל, את הגישה שרק החזקה בין שתי התנועות תשרוד (כליונו של החלש). כמי שהכיר את נושא רכישת הקרקעות ביטא את ההשקפה שמוקד הסכנה היה רכישת הקרקעות על ידי התנועה הציונית. נאצר היה הקול הערבי האנטי ציוני הכי פעיל (Mandel, עמ' 87-85), אבל עסק גם בגיוס עיתונים אחרים לצידו. נאצר גם היה פעיל בסכסוך הקשה על אדמות פולה בכל שלביו כשהוא מגייס את העיתון לטובת המושל שפעל נגד מימוש הרכישה. הם לא הצליחו ובסופו של דבר עלתה המושבה מרחביה על הקרקע באדמות נשוא הסכסוך. צפון הארץ הופך, בשנת 1910, למוקד המאבק נגד השלכות הציונות.
מגמת ההתנגדות לציונות לובשת בתחילה את לבוש הנאמנות למשטר העותומני. הציונות נראית בהקשר הזה כתנועה מאיימת על הערבים בפלשתינה וגם על האינטרס של העותומנים בגלל נטיות הבדלנות. התהליך נמשך עם המעבר למגמה של פטריוטיות מקומית, נאמנות מקומית, שמתמקדת בזהות המקומית של הערבים בפלשתינה. הציונות הופכת לאיות על פלשתינה. משנת 1910 ואילך מתחילים ערביי פלשתינה לדבר על עצמם כעל פלשתינאים (Mandel, עמ' 128, 226).
ערב מלחמת העולם הראשונה העמדה האנטי ציונית די מגובשת. אבל אין עדין התארגנות על בסיס לאומי פלשתינאי (Mandel, עמ' 227-226). התפתחות הלאומיות הערבית הפלשתינאית עולה על מסלול עצמאי משוחרר מההיבט העותומני. המתח בין ערביי פלשתינה והתנועה הציונית ממשיך לעלות בהדרגה (בארי, פרק 16).
5. סיכום
המסמך הוא בחינת העובדות על היחסים בין יהודים לערבים בתקופת שתי העליות הראשונות של התנועה הציונית בארץ־ישראל. לא מצאנו תמיכה ב
כתב האישום – שאכזריות והתנשאות של חלוצי העליה השניה הוליכו את ערביי ארץ־ישראל לגבש עמדה לאומית כלפי היהודים וליזום את מעשי האיבה בחברון ובהמשך הדרך.
יחד עם זאת העובדות שהעלינו כאן מעידות שהתפתחות המעשה הציוני מראשיתו מעוררת התנגדות של ערביי הארץ. ההתנגדות הזאת מתגברת ומתרחבת עם הזמן. חטאם היחיד של אנשי העלייה השנייה הוא בכך שנתנו ביטוי יותר בולט ללאומיות היהודית שלהם, ולרעיונות ההגשמה העצמית, השיתוף והקואופרציה. דבר נוסף שהיה בעוכריהם זו העובדה שהגליל, יעד ההתיישבות (החקלאית) שלהם, היה יותר מאוכלס מאזורי ההתיישבות של העלייה הראשונה.
מצד שני, ההתנגדות למעשה הציוני היתה רק אחד משורה של גורמים שהשפיעו על ההתפתחות של התודעה הלאומית של ערביי הארץ. ההתפתחות הזאת בדרך כלל קשורה יותר למה שאנשים חושבים על עצמם ועל סביבתם הפוליטית. במקרה שלנו המעגל הראשון והשני הם החברה והפוליטיקה הערבית בארץ ובאימפריה בהתאמה. המעגל השלישי זה המצב הפוליטי-חברתי באימפריה העותומנית וכו'. בהקשר הזה נזכיר את ההשפעה של מהפכת התורכים הצעירים על הפוליטיקה באזורי האימפריה השונים.
התנועה הציונית בחרה בארץ־ישראל כמקום להתחדשות העם. היא חידשה את הבחירה כעבור שני עשורים בעקבות פולמוס אוגנדה. נוכחות ערביי הארץ – הפלשתינאים – ושאיפותיהם לא ממש נכללו במטרות התנועה ובתוכניותיה. גם הפלשתינאים לא טמנו את ידם בצלחת. הם לא קיבלו את הציונות והציונים ויצאו למאבק נגדם.
לכן, עצם הבחירה בארץ־ישראל, העלתה את הציונות והפלשתינאים על מסלול מועד להתנגשות. אכן, הנבואה של נג'יב עזורי הגשימה את עצמה.
ביבליוגרפיה:
- בארי, אליעזר, ראשית הסכסוך ישראל-ערב, המכון לחקר המזרח התיכון, אוניברסיטת חיפה, ספרית פועלים, 1985.
- גבאי, משה (עורך), פלשתינים על פלשתין, תעודות ועדויות 1890 – 1948, המכון ללימודים ערביים, גבעת חביבה, יוני 1986.
- גילבר, גד, מגמות בהתפתחות הדמוגרפית של הפלסטינים, 1870 – 1987, מרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה, מכון שילוח, אוניברסיטת תל-אביב, ספטמבר 1989.
- טוויין, מרק (תרגם א. בן נחום), מסע תענוגות לארץ ישראל, מתוך The Innocents Abroad, בית א. לבינסון, 1975.
- פיטרס, ג'ואן, מאז ומקדם, מקורות הסכסוך היהודי-ערבי על ארץ־ישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988.
- Avneri, Arieh, The Claim of Dispossession, Jewish Land-Settlement and the Arabs, 1878–1948.
- Bachi, Roberto, The Population of Israel, the Institute of Contemporary Jewry, the Hebrew University & the Demograhic Center, the Prime Minister’s Office, Jerusalem, 1974.
- Khalidi, Rashid, Palestinian Identity, the Construction of Modern National Consciousness, Columbia University Press. New York, 1997.
- Mandel’ Neville J., The Arabs and Zionism before World War I, University of California Press Berkeley, 1976.
- Muslih, Muhammad Y., The Origin of Palestinian Nationalism, the Institute for Palestine Studies Series, Columbia University Press, New York, 1988.
הערות:- תיאור האירוע באתר יזכור של משרד הביטחון (רחל חדד-הלוי ז''ל).
- למשל בפרקים 8, 9, בספרה של ג'ואן פיטרס ובפרק הראשון בספרו של אבנרי (The Claim of Dispossession).
- על פי המושגים האירופאיים של המתיישבים, הרועה, שנוהג לפי מינהג המקום, הוא פולש וצריך לא לאפשר לו לעשות זאת.
- אחד העם, שכתב את מכתבו אמת מארץ־ישראל בחודש מאי באותה שנה, כאילו צפה את ההתפתחות הזאת.
- לצערי רק עיינתי בספרו של מרק טוויין. לא הספקתי לקרוא את כולו.
- ''עמק יזרעאל היה מדורות חבל ארץ דל ומוזנח. אפיק הקישון בקטעים שונים היה סתום בסחף וצמחיה, ומימי הנחל נעמדו בביצות, קינים של קדחת'' (בארי, עמ' 155).
- עמדה דומה לזו של פיטרס הוצגה בשני מאמרים שהופיעו בפורום בעבר הקרוב: התיישבות יהודית בארץ ישראל וגם מוצאם של ערביי ארץ ישראל.
- הוא נידון למוות, שלא בנוכחותו, בעוון בגידה (בארי, עמ' 119) על שנטש את משרתו ללא רשות ועל פעילותו בפריס נגד טובת האימפריה העותומנית (Mandel, עמ' 49).