(מאמר המשך למאמר
''אנטישמיות או...'')
אנטישמי הוא אדם השונא יהודים יותר מהמינימום ההכרחי
An anti Semite is someone who hates Jews more than is absolutely necessary
לכאורה שאלה שאין לה מקום לאור קיומה של מדינת ישראל כבר למעלה מחמישים שנה - עובדה המדברת בעד עצמה. בפרספקטיבה היסטורית ניתן לאמר שסיפור התגשמותו של המפעל הציוני הוא הצלחה חסרת תקדים בהיסטוריה. לא יהיה בכך משום הגזמה לאמר שתקומת מדינת ישראל היא, אולי, התופעה הבולטת ביותר של המאה העשרים. תוך פרק זמן של חמישים שנה – ממועד כינוס הקונגרס הציוני הראשון בשלהי המאה ה-19 עד להכרזת העצמאות של מדינת ישראל במחצית המאה ה-20 – עם שהיה נרדף וחסר כל מעמד לאומי, עם שכל קיומו היה מותנה בחסדי הסביבה בה הוא חי, עם שעבר את הגדולה שבשואות שההיסטוריה ידעה, חידש את עצמאותו המדינית במולדתו ההיסטורית. חזון שבתחילת המאה ה-20 נראה כלא יותר מתעתועי דימיון הפך למציאות תוך פחות ממחצית המאה.
למרות ההישג המפואר הזה, אם נשאל את עצמנו מה בדיוק היו מטרות הציונות, ניווכח שלא רק שיש בהחלט מקום לשאלה שבכותרת המאמר אלא גם שהתשובה לשאלה היא חיובית.
השאיפה לשוב לציון לא היתה המצאה של הרצל. הרבה זמן לפני הרצל, לאורך כל המאה ה-19, היתה תנועה רציפה של עליה יהודית לארץ שלא מסיבות דת. הכמות המספרית לא היתה מי יודע מה, אבל תנועות חובבי ציון וביל''ו היו סימן לבאות. פתח תקווה, למשל, נוסדה יותר מ-20 שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון וגם יישובים אחרים קדמו לו. הציונות כשלעצמה, לפיכך, לא היתה רעיון מקורי של הרצל. החידוש של הרצל היה הפיכת הציונות לתנועה מדינית, תנועה ששמה לה למטרה את חידוש עצמאותו הלאומית של העם היהודי בארצו. הרעיון של עצמאות לאומית יהודית בארץ ישראל היתה תרומתו המקורית של הרצל. האם באמת מטרתה של הציונות של הרצל היתה אך ורק הקמת מדינה יהודית (או מדינה עבור העם היהודי), או שמא הקמת המדינה היתה רק חלק ממטרה יותר גדולה? אינני רוצה להשתמש כאן במושג 'אמצעי', כי זה לא יהיה מדוייק, אבל אי אפשר שלא להגיע אל המסקנה שהקמת המדינה לא היתה בעיני הרצל מטרה בפני עצמה. כל מה שצריך לשם כך זה לבחון מה הביא את הרצל לרעיון של ''מדינת היהודים''.
הרקע היהודי של הרצל היה דל ביותר. הוא גדל בבית חילוני שבחילוניים, ללא כל רקע מסורתי. יתכן מאוד שהסיבה היחידה שמנעה אותו מלנקוט בצעד הפורמלי של המרת הדת היתה העובדה שהוא לא ייחס כל חשיבות לדת. היום, על סמך העובדה שהרצל חי ועבד בווינה, מרבים להציג אותו כ''אוסטרי''. זה נוח, כי זה מאפשר לכל מיני שמאלנים בעלי להט מהפכני לדבר על ''תנועת הציונות הגזענית שנוסדה ע''י מטורף אוסטרי'' – עם אסוסיאציה מיידית להיטלר. זה לא נכון, כי הרצל נולד וגדל בהונגריה. אבל למה לקלקל סיפור שמאלני יפה עם עובדות? בחזרה לנושא, יהדות הונגריה היתה מורכבת משני חלקים. חלק אחד היה דתי שבדתיים – ממנו יצאה יהדות סאטמר, הנמנית עד היום על האגף הקיצוני ביותר של היהדות החרדית. החלק השני של יהדות הונגריה היה חילוני לחלוטין והשיר מעליו את כל סממני המסורת היהודית. יהדותו של הרצל התמצתה בביטוי הנפוליאוני של ראשית המאה ה-19 ''צרפתים בני דת משה'', שהיה הבסיס לאמנציפציה בארצות אירופה המערבית. על הרקע הזה קשה, לכן, לראות איך הציונות של הרצל היתה יכולה לנבוע מהקשר ההיסטורי של עם ישראל לארץ ישראל. יש לי ספק אם הוא בכלל היה מודע לקיומו של קשר כזה.
כעיתונאי הוא נשלח ע''י העיתון בו עבד בווינה לסקר את משפט דרייפוס בפאריס, משפט שמילא את הכותרות בעיתונות האירופית בעשור האחרון של המאה ה-19. זה לא המקום לתת תאור היסטורי מלא של משפט דרייפוס. מה שחשוב לצורך העניין כאן היא העובדה שלמשפט הזה התלווה גל של התפרצויות אנטישמיות חסרות תקדים, שהזכירו את אווירת תקופת מסעי הצלב. למעלה ממאה שנה חיו היהודים בשקט וללא רדיפות בארצות מערב אירופה ונהנו ממלוא הזכויות כשאר האזרחים. יהודים כבודדים הצליחו לחדור כמעט לכל התחומים להגיע להישגים רבי משמעות. היהודים האמינו באמת ובתמים שהם נקלטו בחברה הסובבת אותם ושהם הפכו להיות חלק אינטגרלי ממנה. שינאת היהודים אמנם לא עברה מן העולם – ביחוד בגרמניה, שבה הומצאה האנטישמיות בשנות ה-70 של המאה ה-19, אבל זה לא תורגם למעשים. בסך הכל התחושה היתה שרדיפות היהודים הן תופעה שעבר זמנה ושהן לא תחזורנה יותר. והנה, לפתע פתאום, ללא כל התראה (כמו שאומרים Out of the blue), הרחובות מלאים בהמונים השואגים במלוא גרונם ''מוות ליהודים''. הזעזוע בקרב הציבור היהודי היה שונה אך במעט ממה שעובר היום על היהדות בארצות המערב. להרצל היתה זו חוויה טראומטית ממדרגה ראשונה. בניגוד לרבים אחרים, הרצל לא נתפס לאשליה שמדובר בתופעה חד פעמית או בתופעה חריגה. הוא קרא נכונה את המצב והגיע למסקנה שגלי השינאה בהיקף ובעוצמה שנראו ברחובות פאריס אינם אלא הוכחה לכך שתהליך הטמיעה (Assimilation) של היהודים בחברה הלא יהודית נדון לכישלון. התקווה ששינאת היהודים תיעלם בעקבות השתלבותם של היהודים בחברה התגלתה כחזון שווא. ספק רב אם הרצל חזה את השואה – אינני חושב שמי שהוא היה מסוגל לחזות את זה – אבל המסקנה שלו היתה שקיומם של היהודים בתוך סביבה לא יהודית לאורך זמן איננו דבר מובטח. הוא ראה במדינת היהודים אותה הוא חזה דרך חלופית להתמודד עם האנטישמיות, דרך שתצליח במקום בו הטמיעה נכשלה. הוא האמין שהקמתה של מדינה ריבונית בה היהודים יהיו ''בעלי הבית'', מדינה אליה יעברו היהודים מהארצות בהן אין רוצים אותם, תביא להיעלמות האנטישמיות, או לפחות לירידה משמעותית בעוצמתה. זה היה קו המחשבה הבסיסי מאחורי הרעיון של הקמת הציונות המדינית.
מנקודת מבט זאת – חיסולה של האנטישמיות – אפשר לאמר בוודאות שהציונות נכשלה. שינאת היהודים לא רק שלא נעלמה, היא קיימת ומשגשגת. כאילו לא היתה שואה, כאילו כל ההיסטוריה של אלפיים השנים האחרונות היתה כלא היתה. שינאת היהודים שבה ועולה מחדש בכל כיעורה. אם מה שהוא בכל זאת השתנה, השינוי הוא רק לחומרה. אומנם בעיקבות השואה, לפחות בעולם המערבי, להיקרא אנטישמי איננו כבוד גדול, אבל בתקופה הנוכחית זו כבר גם לא בושה כל כך גדולה. בעוד שעדיין ישנם רבים המשתדלים להסתיר את הרגשות האמיתיים שלהם מאחורי מסך של ביטויים חלופיים כמו ''אנטי ציונות'' או ''אנטי ישראליות'', בחמש - שש השנים האחרונות אנו עדים למגמה ברורה בתקשורת ואצל דמויות ואירגונים ציבוריים של אימוץ צורות התבטאות אנטישמיות לכל דבר. להיות מזוהה כאנטישמי זו כבר לא סטיגמה וביטויים בעלי גוון ותוכן אנטישמי הפכו למטבעות-לשון מקובלות בחברה המערבית.
התפתחות שלא נחזתה מראש היתה שתחת המסכה של ''אנטי ציונות'' יצטרפו יהודים לשורות האנטישמים. זה נשמע אבסורדי לאמר על יהודי שהוא אנטישמי אבל כשקוראים את נועם חומסקי, למשל, המסקנה היא בלתי נמנעת. הוא איננו יחיד. זה מה שנקרא ''החוק של התוצאות שלא התכוונו אליהן'' (The law of unintended consequences).
לימין אף פעם לא היה כל קושי אידיאולוגי כשזה הגיע לתחום של שינאת היהודים. פרסומי הסתה בתקשורת וספרות אנטישמית היו דבר מקובל לאורך כל המאה ה-19 ובמהלך העשורים הראשונים של המאה ה-20. גם היום, למרות שחלה התמתנות מסויימת בעקבות השואה, ממשיכים חוגים של הימין הקיצוני לנהל פעילות הסתה אנטישמית ללא כל מעצורים מעל כל במה שהם מצליחים להגיע אליה. ניתן למצוא שפע של אתרים כאלה באינטרנט. וכן יש כאן בארה''ב מיגוון עשיר של תוכניות רדיו וטלוויזיה מהסוג של Talk show, בהן תעמולה אנטישמית מתנהלת בגלוי.
בהקשר הזה כדאי לציין כקוריוז שבאחד ממאמרי כאן התייחסתי לאתר אינטרנט כזה המכונה ZOG (קיצור ל
Zionist
Occupational
Government of the US). בעיקבות המאמר שלי, האתר הזה זכה להתכבד בביקור של המוכיח בשער העוטה סמרטוט אדום שלנו. למרבה הפתעתי, הוא דווקא התרשם לחיוב מהאתר הזה ומהתוכן של פירסומיו שלדבריו ''משקפים את המציאות''.
אצל השמאל זה לא כל כך פשוט. להם יש בעיה. הם מתיימרים להיות מחסידי אומות העולם, ולעמוד על משמר זכויות האדם והצדק האנושי. ''זכויות האדם'', ''צדק אנושי'' – זה לא הולך בדיוק עם אנטישמיות, גם כשמדובר בגילגול המודרני שלה המסתתר מאחורי המסיכה של ''ביקורת'' על הישות הציונית. בשמאל נדרשים, לפיכך, לבצע אקרובטיקה אינטלקטואלית ברמה אולימפית כדי לשלב את האנטישמיות לתוך עולם הערכים שלהם מבלי לרדת ממה שמכונה כאן The moral high ground.
מנגנון ההדחקה הנפשי בעזרתו מתגברים על הקונפליקט הוא ''כפל חשיבה'' (Double Think), מונח אותו טבע ג'ורג' אורוול בסיפרו 1984 – היכולת להאמין בו זמנית בדבר והיפוכו בלי לחוש בסתירה. וכך, בנוסף להכחשות השבלוניות אותן שומעים השכם והערב בנוסח של ''אנחנו לא אנטישמים, אתם פשוט לא מסוגלים לשמוע ביקורת'', פיתחו לעצמם החוגים הליברליים דפוסי חשיבה המאפשרים להם להיות ''בעד'' זכויות האדם ובו בזמן לתמוך במעשי פשע ודיכוי זכויות האדם מהגרועים ביותר. כמו בתשדיר הפרסומת - ''ללכת עם ולהרגיש בלי''.
רק מי שניחן באטימות שכלית מהדרגה הראשונה, או מי שהלהט המהפכני שלו סינוור אותו לחלוטין, יכול להתעלם מתהליך ה''רנסאנס'' העובר על האנטישמיות בשנים האחרונות. אין ספק שהגל העכור הזה נובע בחלקו מהמגמה הכללית של שינאת תרבות המערב לה אנו עדים בחוגים הליברליים, אולם העוצמה וההיקף של הניאו-אנטישמיות במערב אירופה ובארה''ב הינם ברמה כזאת שההסבר הפשטני הזה רחוק מלענות עליה. המשך נוכחותן של קהילות יהודיות גדולות בארצות העולם השונות היתה יכולה אולי לתת תשובה חלקית אם היה מדובר באנטישמיות ה''קלאסית'', זאת שאיפיינה בעבר, וממשיכה לאפיין בהווה, את הימין. אבל בעוד שבשינאת היהודים הישנה, זאת של הימין, החברה הלא יהודית הסתפקה בדרך כלל בסילוק הנוכחות היהודית מקירבה, לאנטישמיות בגילגולה החדש, השמאלי, זה כבר לא מספיק. הנאו-אנטישמיות של השמאל מתבססת כל כולה על תאולוגיה שלמה הרואה בציונות – תנועת השיחרור הלאומית של העם היהודי – את שורש כל הרע. במאמרי הקודם תארתי את שלושת השלבים של מעגל שינאת היהודים (Cycle of Jew hatred) – המעבר ההדרגתי של החברה הלא יהודית מהדרישה ה''תמימה'' לקונפורמיזם במישור הדתי ועד להשמדה פיסית כפי שזה בא לידי ביטוי בשואה.
השלב הראשון –
אינכם יכולים לחיות כיהודים בתוכנו;
השלב השני –
אינכם יכולים לחיות בתוכנו;
השלב השלישי –
אינכם יכולים לחיות.
רק העתיד יוכל לאמר אם גל השינאה הניתך בתקופתנו על מדינת ישראל הוא שלב רביעי בסכימה הזאת, או שהוא השלב הראשון של מעגל חוזר ברמה הלאומית. בשני המקרים המשמעות היא אחת –
אינכם זכאים להתקיים כאומה יהודית בין אומות העולם.
לאור כשלון הציונות בהשגת המטרה של חיסול האנטישמיות, אפשר לשאול האם היה בכלל סיכוי שזה יצליח. הרצל איבחן נכון את היותה של האנטישמיות שורש בעייתו של העם היהודי, אבל הוא שגה בכך שכמו רבים אחרים בזמנו וגם היום, הוא המשיך לראות בה תופעה רציונלית. במהותה האנטישמיות היא מיקרה פרטי של תופעה יותר כללית של שינאת המון - Mass Hatred. שינאת המון היא תופעה פתולוגית שאין לה כל בסיס רציונלי. כל ניסיון להתמודד אתה על בסיס רציונלי נדון מראש לכישלון.
אפשר לעשות אנלוגיה בין שינאת המון לבין תופעת האיידס. איידס מתבטא באובדן המערכת החיסונית וחושף את האדם לסכנת מוות ממחלות שבתנאים אחרים לא היו פוגעות בו. באופן דומה, שינאת המון מתבטאת באובדן המנגנון החיסוני הנפשי, המנגנון שיוצר את המעצורים המונעים ממרבית בני האדם לנקוט בפעולות כמו רצח לשמו או פעולות טרוף מהסוג של התאבדות למטרת רצח. איידס נגרם ע''י נגיף HIV. לא כל מי שנושא את הנגיף מפתח איידס. אנשים יכולים לחיות הרבה שנים עם הנגיף, במקרים מסויימים אפילו להגיע לשיבה טובה, בלי לפתח איידס. בניגוד למקרה של איידס, הנגיף המביא להתפתחות הפתולוגיה של שינאת המון איננו תופעה של הטבע. הוא איננו מתפתח סתם כך במוחו של האדם. הוא מוחדר לשם באמצעות חינוך ואינדוקטרינציה. שטיפת מוח שיטתית ודמוניזציה של ציבור יוצרות את התשתית האינטלקטואלית עליה מתפתחת שינאת המון המכוונת כלפי אותו ציבור. האנטישמיות הקלאסית של הימין, שהתפתחה בעת החדשה והביאה לשואה, צמחה על תשתית אינטלקטואלית שינקה מהתאולוגיה הנוצרית כפי שנלמדה במשך דורות. התשתית הזאת נבנתה על מיתוסים של רצח אל בתקופה העתיקה, של עלילת הדם ושל הרעלת הבארות בימי הביניים, של אגדת הסכין בגב בתקופה המודרנית, כל כולם ללא שמץ של בסיס רציונלי.
התיקווה שהחזון הציוני של הרצל יביא מרפא לנגע האנטישמיות התבססה על השיקול הרציונלי שראה בנוכחות היהודית עם השונות שלה את הסיבה לאנטישמיות. השיקול הזה התגלה כמופרך. האנטישמיות פורחת ומשגשת ללא כל צורך בנוכחות יהודית.
לפחות במובן אחד אפשר לאמר שהציונות לא היתה כישלון מוחלט. מרבים לקרוא היום איך ''מכובדים יהודים'' מנהלים פעילות שתדלנית, במיטב המסורת של הקהילה היהודית הגלותית מימי טרום האמנציפציה, אצל מנהיגי מדינות אירופה השונות על מנת ש''יעשו משהו'' נגד גל האנטישמיות הגואה. את התופעה הזאת לפחות אין מכירים במדינת ישראל.
האם הציונות נכשלה?
