|
|
|
חלק מהכתבות, הסיפורים וה''שיחות'' האחרונות באתר, עסק באופן עקיף בשאלת יחסי יהודים בני המזרח עם אלה שמוצאם במערב. כמו במקרים אחרים ודומים, נעשה שימוש במונחים האנתרפולוגיים השגויים ''אשכנזים'' ומולם הבלתי נמנע ''ספרדים'' והבטוי השגור יותר ''מזרחיים''.
האמת היא שרוב משתתפי הדיון, כרוב הציבור הישראלי, עקפו בזהירות את העובדה שאין קשר בין יוצאי המזרח ל''ספרדים'' והרקע החברתי-תרבותי היה ועודנו ערבי. בדיוק כפי שאין קשר בין רוב יוצאי מזרח אירופה ''האשכנזים'' לאשכנז, הלא היא גרמניה. יהודי גרמניה ''הייקים'' דחו בבוז קשר עם יהודי מזרח אירופה שכונו בפיהם ''אוסט יודן'' יהודי המזרח ועם יהודי ערב שבדרך כלל כונו ''אזיאתן'' - אסיאנים...
בימי השלטון העותומני, כאשר ארץ-ישראל התפצלה במכלול מחוזות שנשלטו מדמשק ופחות מאיסטנבול, ועוד לפני יצירת האידאולוגיה הציונית, התגוררו בארץ הקודש לא מעט יהודים. רובם המכריע בא מרקע אתני ערבי ועל ההיסטוריה שלהם כמעט ואין מדברים. יהודים אלה דיברו וחשבו ערבית, ובמקרים רבים קראו בערבית-עברית בספרי קודש או מחזורי תפילה, בדיוק כמו יהודים ממוצא מזרח ארופאי, שעד היום מלמדים ''בחדרים'' של מאה-שערים עברית ויידיש בשיטת ''הקראה כפולה'' למשל ''ויילך און איז גגנגען ויובא און איז גקומען'' וכו'...
אצלי זכורים ימי שישי רחוקים בבית סבי היהודי ערבי יעוב'(יעקב) בהן נקרא למשל: ''וישתה-וישראב, מים-מייאה'' וכדומה. איש לא חשב שמדובר ''בחילול קודש'' כל שהוא, אלא בצורך עובדתי, שנבע מהמציאות הפשוטה שרוב היהודים ילידי הארץ או ארצות המזרח התורכי הקרוב היו לכל דבר ועניין ערבים בני דת משה וישראל, בדיוק כמו ערבים מדת האיסלם, הנצרות וכיו''ב.
הראיה העצמית של יהודי המזרח כערבים בני דת משה השתנתה בלחץ המאורעות ההיסטוריים של הקמת התנועה הציונית באירופה, ראשית ההתיישבות המודרנית, התחלת סכסוך ה''נכסי דלא ניידי'' עם הפלסתינאים הערבים ועליית ההגמוניה הארופאית יהודית, שראתה ביהודי הערבי שותף הכרחי ותו לא ובמידה רבה שותף לא נוח ולא תרבותי... (''תראה לי פרענק אחד מנגן בפסנתר!'' אמר פעם הער סימון הייקה מרחביה, כשוחח על דמותה התרבותית של ירושלים המנדטורית).
הציונות היתה בראשיתה תנועה יהודית מהפכנית ארופאית, שהתמקדה באירופה בכלל ובמזרח ארופה בפרט, ובמשך שנים התעלמה, פשוטו כמשמעו, מקיומם התרבותי האחר של יהודים ערבים, שלצורך העניין ההסברתי-אידאולוגי כונו כינויים שונים ומשונים, חלקם מעליבים. עובדת ''סיפוח'' יהודי המזרח וצרופם לעניין הציוני תקע טריז בינם לבין שכניהם הערבים המוסלמים והנוצרים, שלא כינו אותם ''אירופאים'' ולא ראו בהם זרים. בתחילה לא התייחסו אליהם כאל ציונים ועד המאה העשרים הדגישו בעיקר את ההבדל התרבותי דתי וייחודם של שכניהם - כיהודים.
סבי מצד אבא, שמנעוריו שרת בצבא התורכי ונשא אשה בגדדית, חזר מהמלחמה לסביבתו הטבעית, שהיתה ערבית במלוא מובן המילה, המשיך לדבר ערבית ולהתלבש בסגנון עירוני- ערבי של המעמד הנמוך והבינוני כולל קומבא'ז, אבנט בד, נעלים לבנות דמויות נעלי-בית ובידיו החזיק דרך קבע מחרוזת ענבר ''מסבח'א''. אחיו עאמי (=דוד) חוגי, התנהג והתלבש כערבי לכל דבר, וכך גם קרובי משפחה וידידים מיוצאי חברון ואחרים שעקרו לעיר העתיקה בירושלים והתיישבו בשכונת בית-ישראל או בשכונות הבוכרים ושמעון-הצדיק. הללו לא הבינו את היהודי האירופאי, לא התקרבו אליו למעט ההכרחי ביותר ולמעשה לא ראו עצמם כציונים או יריבי המוסלמים והנוצרים בארץ-ישראל.
לעולם לא אשכח שיחה ששמעתי לפני יותר מארבעים וחמש שנים, שנושאה תולדות כח המגן העברי. ייעוב וחוגי, יוצאי הצבא התורכי, דיברו במרירות על ''השקר האשכנזי'', שייחס את יסוד הלוחם היהודי ל... אגודת השומר, לניל''י, לגדוד נהגי הפרדות, לגדוד העברי ולראשית ארגון ההגנה. ''אנחנו היינו חיילים הרבה לפני בן גוריון ובן צבי, אבל נלחמנו בשביל הסולטאן. בגליפולי ירינו על נהגי הפרדות של ז'בוטינסקי ולכן אנחנו לא נחשבים'' אמר חוגי.
מאז עברו שנים ומצאתי שבכל המאמרים, המחקרים והספרים על ''כח המגן העברי'' כמעט שאין זכר לרבבות החיילים היהודים, כולל קצינים מארץ ישראל התורכית (שכללה גם חלקים מסוריה וירדן של היום), ששרתו בצבא התורכי, למעט משה שרת ודוד הכהן ז''ל שמייד אחרי המלחמה הצטרפו לממסד הציוני ועברם הצבאי התורכי טושטש.
המושג ''ערבי בן דת משה'' (לפעמים נהגו יהודי פלסתינה לקרוא לעצמם מס'תערב, בדומה לכינויים של פלסתינאים נוצרים מהדור הישן) הלך והיטשטש, עד שנעלם ברוח ''הפוליטקלי קורקט'', עם העמקת הסכסוך היהודי ערבי בכלל והדמוניזציה החלקית של האדם הערבי בעיני היהודי והישראלי בפרט. כך נותרו יהודי אירופה, יהודי אמריקה ואחרים שלא יהססו לקרוא לעצמם אירופאים או אמריקאים, אנגלים או צרפתים וכדומה, בעוד שיהודי המזרח ''נאלצו'' לנער מעליהם את ''ערביותם'' ההיסטורית ולהתרגל לכינוי ''ספרדים'' או ''מזרחיים''.
אין מדובר בדקויות-לשון, אלא באילוץ מכוון ובריחה מכל קשר לערביותם של יהודים, שהם או צאצאיהם מהווים את רוב אזרחי ישראל. מי זוכר, למשל, את המונח הערבי ''יהודי מוג'רבי'' שאינו אלא ''יהודי מרוקאי''. בעולם העברי ישראלי הוא נקרא צפון-אפריקאי...
הטשטוש וההדחקה תרמו בעקיפין ליצירת רגשי נחיתות קולקטיווים תוצאת תחושת עליונות ''אשכנזית''. ביטויים, כמו זה המיוחס לח''נ ביאליק ''אני שונא את הערבים כי הם מזכירים לי יהודים מזרחיים'' (מעולם לא הצלחתי למצוא הוכחה לציטוט כזה), יצרו אווירת בוז עמוק לכל סממן תרבותי ערבי והעמקת הדמוניזציה של הערבי בעיני הישראלי עד כדי כך שיהיה קשה למצוא ישראלים שיכירו בכך ששורשי תרבותם טמונים בנוף ערבי לכל דבר.
כמי שגדל ''בעולם כפול'' עם אם אירופאית ואב יהודי ערבי חשתי על בשרי, יותר מפעם אחת, את צריבת האיבה הדו כוונית של יהודים ממוצא קוטבי ובשנות ילדותי ובחרותי, שבאו לפני עידן היווצרות ''ההומו-ישראליס'' החדש, בן הכלאיים המוזר של תרבויות המערב והמזרח, נהגתי להימלט למחסה הנוח של ''הצבריות'' ולא פעם התעלמתי, במודע, מהמורשת הערבית שהיא חלק מחיי ומה'גנים הערביים' שבדמי.
כשקראתי את הויכוח על סאלח שבתי נזכרתי באותם ימים ובכך שנישואין בין בני זוג יהודי מזרחי ומערבי נקראו ''נישואין מעורבים''. לא פעם היו סיבה לטרגדיות משפחתיות במלוא מובן המילה. סבי הייקה, היינריך, לא התאושש מבחירתה של אמי, ועד מותו נהג לספר לי כיצד בשבת ייקית-מנדטורית שלווה, ברחוב מטודלה, כשישב בגינה, קרא אליו אחד מעמיתיו - הייני-קוק מאל ציגויינר! - הייני ראה צוענים! ובמורד הרחוב הופיעה משפחת אבי הערבי-יהודי, ובראשה נשים מייללות, גברים בקומבא'ז וילדות שהשליכו על הבית סוכריות לאות ברכה לקראת החתונה הקרובה...
לימים, כששרתתי בצבא, התאהבתי באחת, בת ייקים מתל-אביב. כשבאתי לבקר את הוריה ישבתי מולם ושמעתי אותם אומרים בגרמנית, שהיתה שפת אמי (שכן גדלתי בבית סבי), מה לעשות מרגרטה, הילדה הביאה ערבי... הכל בלווי חיוכים מאולצים ואדיבות מעושה.
אחר כך באו אפרים קישון והגשש החוור שעיצבו תרבות בה היה ליהודי הערבי מקום די נלעג ונחות, לצד מזרח אירופאים מהסוג המטומטם דווקא. הגששים תרמו, לדעתי, לזילות מורשת היהודים הערבים, אך באותה מידה הצביעו על תהליכי ''השתלבות'' שהחלו עם לעג והומור והתקדמו לערביזציה של השפה העברית ובפרט לשון העם והסלנג. המוסיקה הישראלית החדשה, המונחים והשמות המסחריים כמו, למשל, וואלה, אחלה ועוד מוכיחים שבסופו של דבר 'הספרדים מנצחים', אך כל עוד נמשך העימות הפלסתינאי-ישראלי ימשיכו יהודי ערב להתרחק משרשיהם, ובכך להרוס קטעים שלמים בגשר הידברות בין העמים, שהיה יכול להיות גורם מרכזי ביצירת מערכת יחסים משלימה.
|
|
|
ערבים מדת משה וישראל
אתמול הייתי בהרצאה על ''המצב''
