|
|
|
על המתנחלים בהר והמתביישים בגיא
אריה פרלמן
מוות וחיים ביד הלשון, אמרו חז''ל. אמרו - וצדקו. לכל הפחות, ללשון ישנה השפעה רבה על חיינו ועל מותנו.
לכן, אין פלא הדבר שמלחמות ומאבקים מלווים תמיד בהתגוששות בזירה הלשונית.
במאמר זה, ברצוני להפנות את הזרקור אל הויכוח הוותיק המתנהל במקומותינו, האם מקומות המגורים של יהודים מעבר לקו הירוק הם ''יישובים'' או ''התנחלויות'', והאם יושבי המקומות הללו הם ''מתיישבים'' או ''מתנחלים''.
בקרב השמאל, אין שום ספק בעניין: מדובר במתנחלים, שכמובן חייבים להתפנות משם, והכינוי נושא עמו מטען ערכי שלילי.
ואולם, בקרב הימין - אולי בניגוד לצפוי - אין הסכמה: ישנם הגורסים: ''מתיישבים'', כיוון שאימוץ התיבה ''מתנחלים'' היא כניעה לשיח העויין שמכתיב השמאל, ואילו אחרים גורסים: ''מתנחלים'', כיוון שאימוץ התיבה ''מתיישבים'', הוא... כניעה לשיח העויין שמכתיב השמאל, וזאת מכיוון שאיננו צריכים להתרגש מהמטענים השליליים שמייחסים יריבינו אלינו: לנו יש מטענים לא פחות טובים.
מה שיפה בויכוח הזה, הוא שמדובר באמת ב''מחלוקת לשם שמיים'' - הכוונה במקרה זה: מחלוקת טהורה, עקרונית, ללא אינטרסים, ששני הצדדים בה פועלים מתוך אהדה אמיתית ליהודי יש''ע ולמפעלם.
כאשר באים אנו לבחון מקרוב מונח מסויים, עלינו לבדוק האם המונח עצמו הוא שגוי או מגמתי, או שמא המונח דווקא נכון ואמיתי, ורק המהות המיוחסת לו היא זו השגויה או המגמתית.
לסוג הראשון ניתן לייחס את ה''גדה המערבית'', ו''השטחים'', למשל.
''גדה'' ככינוי ל''יהודה ושומרון'' זהו שם שגוי מבחינה גיאוגרפית והיסטורית, כמו גם מונח שנכפה על יו''ש על-ידי עבדאללה בתחילה, ואומץ בחום (אם כי בהדרגה) על-ידי השמאל ותומכיו בחוץ לארץ. כאן יש לבצע תיקון ולהקפיד על השם הנכון: יהודה ושומרון.
גם ''שטחים'', זהו תמרון תעמולתי, כיוון שאותם הרגבים, שנקראו על-ידי אבות תנועת העבודה בשם ''אדמה'', (''כיבוש האדמה'' וכו') - החלו להיקרא במעין אדישות או עויינות בשם ''שטחים'', על-ידי יורשי אותם אבות, ולעתים אף על-ידי אותם אנשים עצמם. גם כאן יש להיצמד למונח הנכון, שהוא ''קרקע'' או ''אדמה'', ונכון צויין בפורום זה, שבנקודה זו הערבים הינם מורי-דרך (או ליתר דיוק: מזכירי נשכחות) לא רעים כלל.
שונה העניין לחלוטין, כאשר דנים אנו בסוגיית המתנחלים/מתיישבים.
במאמר שכתב ב''ידיעות אחרונות'' ב-24/10/1993, שבו (אגב) הביע תמיכה בהקמת מדינה פלשתינאית, הגדיר את הבעיה היטב אחד מאנשי ''שלום עכשיו'' הלא הוא הסופר אהרן מגד:
''הכמות והעוצמה של כינויי הגנאי ושל ביטויי השנאה, הבוז, המיאוס, התיעוב, שהוטחו במשך עשרים וחמש השנים האחרונות כלפי המתנחלים - אפשר להשוותם בהצטברותם רק לאלה של האנטישמים כלפי היהודים. כך בוצע, במשך השנים מעין ''רצח אופי'' קיבוצי[...]''
רצח אופי זה, הוא שהטביע במושג ''מתנחל'', חותם שלילי, שלא לומר: שטני ממש, שחילחל - כולו או חלקו - אל רבדים רחבים של הציבור.
אלו מבין המתנחלים ותומכיהם, המעוניינים להימנע מלהיקרא כך - עושים זאת מתוך רצון תמים וחיובי להשיל מעצמם את אות הקלון שדבקה במפעלם, בהתנחלותם.
אלא שבמקום לפתור את הבעיה, במקום להתמודד איתה חזיתית - בחרו הם לברוח ממנה, לעקוף אותה. בכך הם בעצם הודו שהשמאל הוא זה שקובע מהו טוב ומהו רע, מי עולה ומי יורד, מיהו ארור ומיהו מבורך. התיישבות - כך קבע השמאל - זה דבר חיובי, זו ציונות, זה גליל, וזה נגב. התנחלות, לעומת זאת - זהו פאשיזם וזו גזענות, זו תוקפנות ושוד.
וחלק מהימין והמתנחלים מפנימים זאת - ועונים אמן: לא ''מתנחלים'' אנחנו, מתנצלים הם, כי אם ''מתיישבים''. ''ראו, הביטו בנו, לגיטימיים אנו בעיניכם, לא כן...?''
תופעה זו, לא רק שהיא ותיקה בתולדות עמנו, אלא אופיינית גם למקומות אחרים.
במהלך המאה ה- 19, קם אירגון מוזר ביותר בקרב יהודי צרפת, שנקרא ''אליאנס איזראליט'', או בעברית: ''כי''ח = כל ישראל חברים''.
מוזר, כיוון שיהודי צרפת נקראו Juif - דהיינו - יהודים, ולא ''ישראלים''.
ובכן, מקימי האירגון הנ''ל, הפנימו את העיקר האנטישמי, לפיו ''יהודי'' זו מילת גנאי, תואר שיש להתבייש בו, ולכן התהדרו הללו בתואר ''איזראליטים''. מובן, שלא עזר להם דבר, וכולם ידעו מיהם: ''יהודים''.
באותו האופן, ניסו יהודי גרמניה לטעון שאינם ''יהודים'' חלילה, לא Jude ר''ל, אלא ''גרמנים בני דת משה''. גם קומץ יהודים מפולין ניסו להיקרא באופן דומה: ''פולנים בני דת משה''.
ובכן, לכולי עלמא ידוע מה היה גורלם של ''פולנים'' ו''גרמנים'' אלה, ברגע האמת המר.
בארצות-הברית, מולדת ה''פוליטיקלי קורקט'' המטורף, התרחשה תופעה דומה, אך מעניינת יותר, בנוגע לכושים.
מעקב קצר אחרי השתלשלות האירועים, יביא אדם מן היישוב לפחות לידי הרמת גבה:
בראשית - היו הכושים = Negroes. בהבדל משם הגנאי ''כושונים'' = Niggers.
הכושים לחמו לשיוויון זכויות, לביטול האפרטהייד בדרום-ארצות הברית וכן הלאה.
ואולם, האפליה החברתית, והמטען השלילי כלפי המונח ''כושי'', נותרו בעינם, בדומה למטען השלילי של המילה ''יהודי'' בצרפת של המאה ה- 19.
בוקר אחד, קם אחד הכושים והחליט, בערך, כדלקמן:
''מהיום - לא עוד כושים הננו, כי אם ''שחורים'', ומי שיעז לכנותנו כושים - נוקיענו כגזען''.
וכך, חיו להם השחורים בשובה ובנחת, עד שהגיע עוד בוקר אחד...
ובאותו בוקר, קם אחד השחורים והחליט, בערך, כדלקמן:
''מהיום - לא עוד שחורים הננו, כי אם ''כהי-עור'', ומי שיעז לכנותנו שחורים - נוקיענו כגזען''.
וכך, חיו להם כהי-העור בשובה ובנחת, עד שהגיע עוד בוקר אחד...
ובאותו בוקר, קם אחד מכהי-עור והחליט, בערך, כדלקמן:
''מהיום - לא עוד כהי-עור הננו, כי אם ''אפרו-אמריקנים'', ומי שיעז לכנותנו כהי-עור - נוקיענו כגזען''.
וכך, חיו להם האפרו-אמריקנים בשובה ובנחת, עד ש... נכון: שוב פעם הפציע הבוקר.
ובאותו הבוקר, קם אחד מהאפרו-אמריקנים, והכריז, פחות-או-יותר, בזו הלשון:
''מהיום - לא עוד אפרו-אמריקנים ניקרא, כי אם ''אפריקנים אמריקנים'', ומי שיעז לכנותנו אפרו-אמריקנים, נוקיענו כגזען''.
ולמותר לציין, שלפי שיטת קל וחומר, מי שבעידן זה של נאורות העז לכנותם ''כושים'', הוקע לא רק כגזען, אלא כגזען-נבל-חשוך-קנאי-דכאן-ושטן.
ואולם, למרות המירוץ המטורף של עידננו הפוסט-מודרניסטי, שבו מי שלגיטימי היום הופך למוקצה מחר, ומי שהיה אצילי עד שלשום הופך לפושעני אתמול -
עדיין נחשב מרטין לותר קינג הבן לדמות נערצת, נשגבת וראויה לכל שבח.
אם כן, בוודאי יהא זה מילוי של חובה קדושה להזכיר, שאותו מרטין לותר קינג, שעדיין מהווה מופת לכבוד, שיוויון, אהדה ותמיכה כלפי ה...לא לבנים, כינה את אחיו: ''כושים''. ממש כך...
התופעה ניכרת גם בספריות שהפכו למעצבות-שיער, לעיוורים שהפכו ל''בעלי פגם חזותי'', לנכים שהותמרו ל''בעלי מוגבלות גופנית'', לזקנים שהתחלפו לקשישים (או להיפך) ואז ל''אזרחים בכירים'', ולמזכירה, שכיום היא כבר מנהלת/מפקדת/מדענית-ראשית... של משרד.
ובכן, כמו אצל הכושים, כך גם אצל המתנחלים: הבעיה איננה הכינוי, אלא המהות. כל עוד לא מתמודדים חזיתית עם הדימוי השלילי שנוצר לנושאי השם, רודף הדימוי השלילי אחרי נושאי השם, ומדביק אותו, חרף כל הצורות והתחפושות, כי הבעיה היא התוכן - לא הכיסוי.
המתנחלים ואוהדיהם צריכים לעשות חושבים לרגע ולהחליט: האם הדימוי השלילי שהוצמד למונח ''מתנחל'' הוא מוצדק? האם באמת ראויים הם לכל הגידופים שהוטחו בהם כל השנים?
אם כן - אז על המתנחלים לחדול מדרכם הרעה.
אך אם לא - וזהו אכן המצב בעיניי - על המתנחלים ואוהדיהם להיאבק באופן ישיר, בעוז, באומץ ובנחישות בכל מגדפיהם - ולנצח בקרב על הדימוי. לנצח - לא לברוח.
כאשר מתנצל המתנחל ואומר, בהשפלת-מה של העיניים: ''אה... קרא לי: מתיישב'' - זהו הרגע שבו הפסיד במאבק - עוד לפני שהתחיל.
כי כך הוא ''זוכה'' בשני העולמות: גם פאשיסט - וגם פחדן. גם גזלת וגם התביישת. לפחות תהיה עם מינימום של גאווה עצמית.
בשיטה זו של התחמקות, לא יזכה מפעל ההתנחלות לאהדה, אלא להיפך: על השנאה יתווסף גם הבוז, ולתיעוב יתלווה גם הלעג.
אינני מתכוון כלל לדון בשורשיו העתיקים, המקראיים, של המושג ''התנחלות''. די בכך שאצטמצם לאיזכורים שטחיים של התגלגלותו בתולדות הציונות.
על אחת מהמצבות של עולי העליה הראשונה, במסגרת הצרה של הטקסט החקוק, נכתב בגאווה על כי בא ''להתנחל'' בארץ הקודש וגו'.
בשנת תש''ד כתבה אחת מהראשונות, רבקה אלפר, ספר בשם ''המתנחלים בהר'' על המתנחלים הראשונים של הציונות, ואילו יוסף ויץ, ראש מחלקת ההתיישבות בקרן קיימת לישראל, כתב ספר בשם ''התנחלותנו בתקופת הסער, ניסן תרצ''ז - ניסן תש''ז'', בשנת 1947. ספר זה, כולל הכותרת, יצא בהוצאת מרחביה - הקיבוץ הארצי - השומר הצעיר.
בתאריך 01/05/1956, אחת-עשרה שנים לפני ה''כיבוש'', אמר משה דיין, בהספד על קברו של רועי רוטנברג ז''ל:
''דור ההתנחלות אנחנו, ובלי קובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית[...] אל נירתע מראות את המשטמה המכלה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים היושבים מסביבנו. אל נסב את עינינו, פן תיחלש ידנו. זו גזירת דורנו. ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב ונכרתו חיינו.'' (מתוך: נתיב, גיליון 1-2 1997, עמ' 293).
גם זמן רב אחרי מלחמת ששת הימים, לא פגה משמעותו החיובית, הנאצלת של המונח ''התנחלות'':
הנה, מתפארת מפלגת המערך, במודעת בחירות-01/10/1973:
''במשך שנים בזו אנשי ''חירות'' להתיישבות. רק אחרי מלחמת ששת הימים הם שינו את יחסם. אנו שמחים על כך. הצרה היא, ששינוי היחס הוא בעיקר בדיבורים. מי ששומע את מר בגין מדבר בלהט על ''התנחלויות'' יכול לחשוב שאנשי תנועתו הקימו את רובן.
ולמעשה?
כדי למצוא התנחלויות ''חירות'' דרושה זכוכית מגדלת. מבין 49 התנחלויות שהוקמו מעבר לקו הירוק:
26 הוקמו על-ידי תנועות ההתישבות של המערך.
12 הוקמו על-ידי תנועות ההתיישבות הדתיות.
5 הוקמו על-ידי העובד הציוני והאיחוד החקלאי.
2 הן התיישבויות עירוניות.
על-ידי אנשי ''חירות'' הוקמו 4 התנחלויות בלבד.''
(''והיום עוטפים בזה דגים'', אורי אורבך וחגי סגל, עמ' 113).
ואולם, אם ניתן לתרץ זאת בפרפראזה על אימרתו של חיים וייצמן (''כל אחד מאוהב בפשרות של עצמו'') הרי שגם סמוך לאחר התבוסה, כתב ראש האופוזיציה המוכה והמובס, שמעון פרס, בספרו: ''כעת מחר'' (1978), בתת-פרק שנקרא: ''התנחלות בארץ'':
''[...]אדמת ארץ-ישראל נשארה ברובה הגדול במצב של ציפייה, עד אשר החלו העליה וההתנחלות להשיב לה את לשדה.''
גם רבין המנוח, שהיה ניתן לצפות שינקוט בשיטת 'אם פרס בעד - אז אני נגד'... בכל זאת אמר ב-13/06/1979:
''נראה לי שיהיה זה משגה מצידה של ישראל לוותר על זכות ההתנחלות במהלך המו''מ לכינון האוטונומיה[...] ויתור ישראלי על זכות ההתנחלות ישמיט מידי ישראל קלף חשוב[...] אין לוותר על זכות ההתנחלות ומימושה אך ורק לצורך יצירת אווירה נוחה[...]''
(''והיום עוטפים וגו' - עמ' 122).
פרשה מעניינת במיוחד היא יחסו של יעקב חזן ז''ל, ה''אדמו''ר האדום'' של השומר הצעיר, לאנשי גוש אמונים. בספרו האוטוביוגרפי, ''דרך חדשה'' (עמ' 92-93), הוא ציטט את עצמו, מתוך רב-שיח עם אנשי גוש אמונים, שנערך באוקטובר 1986:
''ראשית כל חשוב לומר על מה אין בינינו ויכוח[...] אין בינינו ויכוח על אהבת הארץ הזאת ועל הדאגה לגאולתה. אין בינינו ויכוח על אהבת הארץ הזאת כמולדתו של העם היהודי ועל כך שזאת היא הארץ היחידה שבה יכול העם היהודי להיגאל. אין בינינו ויכוח על מהותם המיוחדת של יהודה ושומרון ועל הזדהותנו עם הנוף ההיסטורי שלהם. מבחינה זאת איני נותן לכם שום בכורה. בשבילי יהודה ושומרון הם תמצית תולדותיו של העם היהודי. שם קרו הדברים הטראגיים ביותר והנעלים ביותר בחיינו. שם התהלכו נביאי ישראל. גם כאן אין בינינו כל ויכוח. הויכוח הגדול המפריד בינינו הוא ויכוח טראגי דווקא על יסוד הדברים שאינם מפרידים בינינו: מה קודם למה ומהו הקובע, גאולת העם או גאולת הארץ''.
חזן, אם כן, התנגד בחריפות לגוש אמונים, וראה בהם סכנה גדולה. אולם, בניגוד לרוב חבריו מהשמאל, הוא גילה כלפיהם, בה-בעת, אהדה עמוקה:
''בראשית הופעתו של ''גוש אמונים'' הפתעתי את חבריי באומרי שהם מזכירים לי, מבחינת המתח הנפשי והכוננות להגשמה עצמית של שאיפותיהם, את השומר הצעיר בראשיתו. החברים הוכו בתדהמה: חזן משבח את ''גוש אמונים'' - אמרו - את אלה המתפרצים להתנחל ביהודה ושומרון ומסכנים את כל עתידו של השלום...
למעשה, באתי להזהיר בפני ההתפתחות המסוכנת הזאת. תמיד מאסתי בוויכוחים פוליטיים המתמצים בהשמצת הזולת: כל מי שאינו אתי הוא, כביכול, פוחז וריקא, אדם חסר מניעים אידיאיים והדואג רק לעצמו... בצער ראיתי, גם מן המתרס הצד השני של הצד הפוליטי והאידיאי, אנשים המוכנים לשאת בעול השליחות בה הם מאמינים, גם אם זה תובע מהם קרבנות כבדים. כאלה נראו לי אנשי ''גוש אמונים'' מראשית הופעתם, ובכך היתה סכנתם.''
חזן לא הפך לימני ולו לרגע אחד, אך הוא ידע להעריך ולכבד את המתנחלים, ולא לזרוק בהם בוץ לחינם.
לפיכך חייבים אנו לכבד את עצמנו לפחות כפי שיריבנו הדגול כיבד אותנו.
רואים אנו למעשה, שאך לפני 23 שנים - לא יותר - עוד שימשו התיבות ''התנחלות'' ו''התנחלויות'' כערכים חיוביים בפיהם של בכירי האופוזיציה השמאלית של אז, כפי שהיה נהוג מראשית הציונות.
ואם נציץ לרגע אל מחוזות האוייב, ניווכח בקלות שכל יישובי הארץ היהודיים, מיהודי חיפה, עבור בקיבוץ מעלה החמישה, ביישובי הנגב, עד לתושבי הצפון וכלה כמובן במתנחלי יש''ע - כולם נקראים על-ידי התקשורת הפלשתינאית בשני שמות: ''קולוניה'' ו''התנחלות'' - ללא הבחנה. לכך דרושה רק הצצה שטחית בדו''חותיהם ובתרגומיהם של אנשי ''המרכז למעקב אחר תקשורת פלסטינית'' בהנהלת איתמר מרכוס.
מצידנו, חייבים אנו, המתנחלים ואוהדיהם, להימנע ממקסמי-שווא, כגון ''מתיישבים בני-דת משה סנה'', ולהגיד בראש מורם ובלב שלם: ''אנחנו/הם מתנחלים, טוב שכך, וירבו כמונו/כמוהם''.
|
|
|
מתנחל, יהודי וכושי הלכו לים
