האידיאולוגיה מתה. אי אז בשנות התשעים של המאה הקודמת, אנשים הפסיקו להאמין בעצמם והתחילו להאמין במה שאומרים להם. הפרסומאי (או בשמו החדש „יועץ התדמית”) הוא המלך והסקר הוא המטרה.
בעבר זה לא היה כך. אם הצבעת לבן-גוריון, מנחם בגין, תופיק טובי, גאולה כהן, מאיר וילנר, מאיר כהנא או אורי אבנרי, ידעת למה אתה מצביע. היום אתה מצביע לסלט פירות שהשף האחראי עליו חושש לומר מאילו מרכיבים הוא בנוי, שמא יועץ התדמית לא ירווה נחת. כיום אתה יכול להצביע לבנימין נתניהו, ציפי לבני, אהוד ברק או חיים אורון. לא תרגיש בשום הבדל. מין בליל אחיד של שאיפה לשלום, בטחון, צדק, שתי מדינות לשני עמים, מדינה מתוקנת וכן הלאה, קלישאות נבובות שאין שום תוכנית מוגדרת להגשים.
ראו את התוסף החדש שהתנאתה בו המערכת הפוליטית שלנו. רב אלוף במילואים
דן חלוץ, הודיע על כניסה לפוליטיקה. הוא לא היה יכול לבחור זמן מתאים יותר. המשא ומתן בין ישראל לפלשתינאים כנראה תקוע, ומכל מקום – הצדדים שומרים על חשאיות ודבר לא דולף לתקשורת. הכנסת בפגרה. האירוע המסעיר ביותר שהתקשורת מצאה לנכון לעסוק בו לאחרונה הוא המעבר לשעון החורף וגם השטות הזו נופחה ופומפמה ללא גבול, ופתאום – דן חלוץ. מובן שהעיתוי נקבע על ידי „יועץ תדמית” המתייחס לדן חלוץ כמו שיש להתייחס להחדרה מחדש של מוצר ותיק בהקשר חדש, מין דרמפון שכזה.
„ראיון בלעדי” לקקני ב„מגזין סוכות” של „
מעריב” (22.9.2010). תמונת ענק של חלוץ על שער המגזין והכיתוב „
חלוץ מרכזי”. העיתונאי, באופן מפתיע באמת, הוא
בן כספית, שתמיד ייחסתי לו חושים מחודדים יותר. ונעבור ליצירת המופת עצמה. הפתיחה היא „סיפור מהחיים” על שיחה עם אב שכול. ההמשך הוא כצפוי על חוסן החברה הישראלית, ערך חיי אדם ורכיבים דומים שדיאטנים נוטים להזהיר מפניהם. מה אין שם? הדבר האלמנטרי – לאיזו מפלגה מצטרף הכוכב דה-לה-שמאטע? לא ידוע. המוזרות הזו לא היתה יכולה לעלות על הדעת לפני דור. איש ציבור פונה לפוליטיקה ומסרב להצהיר לאיזו מפלגה בכוונתו להצטרף. כשמר כספית מקשה, להלן הדקלום שהוכתב על ידי יועץ התדמית, אני מציע לגזור ולשמור את הטקסט האלמותי, המלמד יותר מכל על משבר הערכים של הסמרטוטרים שלנו:
זה שאני לא אומר, לא אומר שאני לא יודע. כשאחליט סופית, אודיע ואגיד את זה בקולי, באופן הכי ברור. אני לא במסע קניות. אני לא מחפש מי יציע לי או יגרש אותי. יש לי תפיסת עולם ואני אצטרף למסגרת שתהיה הכי תואמת אותה. אני לא איש של קצוות, אלא של אמצע.
ברור?
כמו ש
יוסי בנאי המנוח אמר פעם: מה יש פה להבין, כשהכל ברור ושקוף כמו בטון.
להלן הפירוש והתחזית בלשון בני אדם. זהירות, אין כאן שום פרסומת.
דן חלוץ לא ממש יודע מה הוא רוצה או מה אנחנו צריכים. כעת יש הצלחה מסויימת לרעיון שתי המדינות לשני העמים, והוא מוכן לאמץ אותו. הוא יסכים להיכנס לכל מפלגה שתבטיח לו מקום בכנסת ואם לא תהיה ברירה הוא יקים אחת כזו בעצמו או שיצטרף למשהו קיקיוני. הבית האידיאלי עבורו נראה כרגע מפלגת קדימה, היות שהוא עונה על שתי הדרישות הבסיסיות של
ציפי לבני: בטחוניסט מוכר שלא קוראים לו
שאול מופז. אם זה לא יצלח, הוא יכול למצוא את עצמו באיחוד הלאומי, ישראל ביתנו, הליכוד, מפלגת העבודה או מרצ.
חוכמולוג, תאמרו לי – ומה היית רוצה שיהיה?
קודם כל – הייתי רוצה שמי שאין לו שום דבר חדש לומר – לא ילאה אותנו בפתפותי ביצים. נראה שיש כעת גודש של פוליטיקאים שמאמינים ברעיון של שני עמים שיש להם שתי מדינות החיות בשלום זו לצד זו. בקיצור – שיהיה להם לבריאות. זה לא יקרה, אבל קצרה ידי מלהטיף בשער. כנראה שהמציאות תיאלץ לערוך עוד ביקור מכאיב באזורנו. בכל אופן, גם אם הצדק איתי וגם אם הוא עם המחנה השני, אין כיום שום צורך בפוליטיקאי שיבוא ויאמר מה שאומרים עוד מאתיים פוליטיקאים אחרים. החלוץ הנגרר אחרי המחנה לא מעניק לו שום ערך מוסף.
דבר שני – הגיע הזמן שהפוליטיקאים שלנו יבינו שסקר הוא כלי עבודה. זה בסדר לערוך סקר כדי לדעת מה הציבור רוצה, אבל רק כדי לומר לציבור היכן הוא טועה. מדינאי אמיתי אמור להיות בעל תפיסת עולם (אמיתית, לא מהסוג של מר חלוץ). הוא צריך לנסות לשכנע את הציבור בצדקתו ובשל כך הוא זקוק לסקרים. כיום הגישה היא הפוכה: נקבל את הסקר ואז נצהיר שאנחנו מאמינים בדיוק במה שהציבור אומר. בראש המפלגה נציב כמובן את המועמד בעל הסיכוי הגבוה ביותר לזכות, על פי הסקרים, והוא יוכרז כמנהיג המפלגה.
מות האידיאולוגיה
