סר וינסטון פרס

קודם כול אני רוצה להתנצל פה לפני העוסקות במקצוע העתיק בעולם.

לא מכבר אמרתי ששמעון פרס הוא עוסק בזנות פוליטית. בתגובה על כך פנתה אלי אחת הקוראות ומחתה בתוקף. הזונות, היא אמרה, מרוויחות את לחמן ביושר. הן מקיימות את מה שהן מבטיחות.

נשיאנו, לעומת זאת, אינו אומר אמת אלא בטעות. הוא מתחזה מקצועי ומתעסק בנוכלות פוליטית. לגביו אפשר לצטט את המלים שאמר וינסטון צ'רצ'יל על אחד מראשי-הממשלה הקודמים: ''הג'נטלמן הנכבד נתפס לפעמים באמירת אמת, אבל הוא תמיד מתאושש וממשיך בדרכו כאילו לא קרה כלום.'' וגם הדברים שאמר אמנון רובינשטיין על אריאל שרון: ''הוא מסמיק כשהוא אומר אמת.''

כמו סוכן-נוסע המוכר מוצר מזויף, פרס מוכר עכשיו את הסחורה ששמה בנימין נתניהו. הוא מציג לעולם את נתניהו שלא הכרנו: שוחר-שלום, איש-אמת, אדם שאין לו שאיפה אחרת מלבד עשיית היסטוריה על-ידי כינון מדינת פלסטין. ממש חסיד האומה הפלסטינית.

כל השקרים האלה הם כאין וכאפס לעומת גימוד השואה.

בכמה ארצות זהו פשע פלילי, ודינו מאסר. לגימוד פנים רבות. למשל: הטענה שלא היו בכלל תאי-גזים. או: שלא נספו בה שישה מיליונים, אלא שש מאות אלף בלבד. אבל הצורה המסוכנת ביותר של גימוד היא השוואת השואה לכל בעיה חולפת, ובכך להפוך אותה לעניין זניח.

השבוע ביצע שמעון פרס את הפשע הזה.

כמו משרת ההולך לפני המלך ומפזר על דרכו פרחים. כך טס השבוע שמעון פרס לארצות-הברית כדי להכין את הקרקע לביקור בנימין נתניהו שם. הוא כפה את עצמו על ברק אובמה, שלא רצה בו אך לא יכול היה לסרב לקבלו.

בפוזה של וינסטון צ'רציל, האיש שהזהיר את העולם מפני עליית גרמניה הנאצית, השמיע פרס באוזני אובמה את משפט-המחץ: ''כיהודים איננו יכולים שלא להשוות בין איראן לגרמניה הנאצית''.

על פסוק זה אפשר להגיד לפחות שלושה דברים: (א) אין בו אמת, (ב) הוא מגמד את השואה ו(ג) הוא מבטא מדיניות הרת-אסון.

האם דומה איראן באמת לגרמניה הנאצית?

המשטר השולט שם אינו המשטר החביב עלי. כאתיאיסט מושבע, הדוגל נחרצות בהפרדת הדת מהמדינה, אני מתנגד לכל משטר המבוסס על אמונה דתית – באיראן, בישראל ובכל מקום אחר בעולם.

אינני אוהב גם שליטים מסוגו של מחמוד אחמדינג'אד. אני אלרגי למנהיגים העומדים על מרפסת ונואמים להמונים. אני מתעב מנהיגים המבססים את הקריירה שלהם על הפנייה ליצרים אפלים של שנאה ופחד.

למרבה הצער, אחמדינג'אד אינו השליט היחידי מהסוג הזה. העולם מלא בבני-סוגו, שאחדים מהם נמנים עם הידידים הנאמנים ביותר של ממשלת ישראל. גם בישראל עצמה אין לנו מחסור בטיפוסים כאלה.

אבל איראן אינה מדינה פאשיסטית. לפי עדויות רבות, יש בה מידה רבה למדי של חופש אישי, ובכלל זה גם חופש הביטוי. אחמדינג'אד אינו המועמד היחידי לנשיאות במערכת-בחירות המתנהלת עכשיו. יש כמה מועמדים נגדיים, קיצוניים יותר וקיצוניים פחות.

איראן גם אינה מדינה אנטי-שמית: יש בה קהילה יהודית, שחבריה מסרבים להגר. לפי עדויות ניטרליות, הקהילה נהנית מחופש הפולחן ויש לה נציג בפרלמנט. גם אם נתייחס לעדויות כאלה בערבון מוגבל, ברור שהיהודים באיראן אינם נרדפים כמו בגרמניה הנאצית.

וחשוב מכל: איראן אינה מדינה תוקפנית. במאות השנים האחרונות לא פתחה בשום מלחמה. מלחמת עיראק-איראן הארוכה והעקובה-מדם נפתחה ביוזמת סדאם חוסיין. כדאי לזכור שאז תמכה ישראל (בניגוד לארצות-הברית) דווקא בצד האיראני ואף סיפקה לו נשק. (עסקה אחת כזאת נחשפה במקרה בפרשת איראן-גייט.) לפני מהפכת חומייני, הייתה איראן בעלת-הברית החשובה ביותר שלנו במרחב.

אחמדינג'אד שונא את מדינת-ישראל. חסידיו אמנם מכחישים את הטענה שאיים להשמיד את ישראל. נראה שבנאום המפורסם תורגם המשפט הקובע באופן שגוי. הוא לא הכריז על כוונתו למחוק את ישראל מהמפה, אלא הביע את הדיעה שישראל תעלם מן המפה.

אינני חושב שיש הבדל גדול בין שתי הגירסות. כשנשיא של מדינה גדולה מביע את התקווה שהמדינה שלי תיעלם מהמפה, זה בהחלט מדאיג אותי. כאשר אותה מדינה פועלת להשגת פצצה גרעינית, זה מדאיג אותי עוד יותר. אני מסיק מכך מסקנה, ועל כך בהמשך.

חוץ מזה, אחמדינג'אד – שלא כמו היטלר - אינו השליט העליון בארצו. מעליו יושבת ההנהגה האמיתית, המורכבת מכוהני-דת. לפי כל הסימנים, אין זו הנהגה הרפתקנית. להיפך, היא שקולה מאוד, מתוחכמת וזהירה מאוד. כעת היא נכנסת בזהירות למשא-ומתן עם ארצות-הברית, מתוך שאיפה להגיע איתה להסכם מבלי להקריב את שאיפותיה להשפעה במרחב המזרח התיכון, שהן די נורמאליות.

בקיצור, נאומים של מנהיג דמגוג אינם הופכים מדינה לגרמניה הנאצית. איראן אינה מדינה משוגעת. אין לה אינטרס ישיר בישראל/פלסטין. האינטרסים שלה ממוקדים במפרץ הפרסי, והיא שואפת להגביר את השפעתה במזרח התיכון כולו. יחסיה עם סוריה, חיזבאללה וחמאס משמשים בעיקר למטרה זו, וכך גם ההסתה האנטי-ישראלית של אחמדינג'אד.

בקיצור, מבחינה עובדתית אין להשוואה גם גרמניה הנאצית שום בסיס עובדתי.

מבחינה יהודית, ההשוואה פסולה עוד יותר.

השואה הייתה פשע יחיד במינו. אמנם, המאה ה-‏20 הכירה גם מקרים נוראים אחרים של רצח-עם, אך הם לא דמו לשואה. בממלכה העות'מאנית נערך טבח מחריד באזרחים הארמנים, וזה היה רצח-עם. היטלר עצמו הסתמך עליו כשאמר ש''העולם ישכח'' גם את השמדת היהודים. סטלין רצח מיליוני אזרחים סובייטיים למען אידיאולוגיה מפלצתית, שהתחילה דווקא כתורה הומניסטית. כך גם פול פוט, שרצח מיליונים כדי לתקן את החברה. ברואנדה רצח שבט אחד את בני השבט האחר. והדוגמאות למרבית הזוועה רבות.

אבל גרמניה הנאצית הייתה מיוחדת במינה בזה שהשתמשה בכלים של חברה תעשייתית מודרנית כדי לחסל מיעוטים חסרי-ישע (אל נשכח גם את הצוענים, חולי-הנפש וההומוסכסואלים). במאמץ הממושך, שהיה מתוכנן ומאורגן להפליא, השתתפו כל זרועות השלטון. לולא הובסו הנאצים במלחמה, היה היטלר פותח בהשמדת מיליוני פולנים, אוקראינים ורוסים.

שום דבר כזה אינו סביר שיתרחש באיראן. לא האידיאולוגיה, לא מבנה המשטר ולא שום סימן אחר אינו מוביל בכיוון זה. אם מצביעים על היכולת הגרעינית שתהיה לה בקרוב – כוח-ההרתעה של ישראל מספיק בהחלט כדי למנוע עליית מחשבה כזאת. (ואל נשכח שהמדינה היחידה בעולם שהשתמשה אי-פעם בפצצות גרעיניות הייתה דווקא ידידתנו, ארצות-הברית.)

שום דבר הקורה עכשיו בעולם אינו דומה לשואה, שבה נספו שישה מיליוני יהודים. הפלסטינים לא הרגו שישה מיליון יהודים, ואנחנו לא הרגנו ששה מיליון פלסטינים. השוואת הערבים לנאצים מתועבת לא פחות מהשוואת הישראלים לנאצים. נעשו ונעשים בשמנו דברים נוראים – אבל הם רחוקים ממעשי הנאצים כמרחק שבין כדור-הארץ וגלקסיות רחוקות.

כל השוואה כזאת למען יתרון תעמולתי חולף מגמדת את השואה ומטהרת את מחולליה. אם הנאצים אינם יותר גרועים מהאייתוללות, סימן שהשואה לא הייתה כל-כך נוראה.

בכל מגעי עם מנהיגים פלסטינים, ובכללם יאסר ערפאת, יעצתי להם להימנע מהשוואה מקוממת כזאת. זוהי עצה טובה גם למנהיגי ישראל.

האם השוואת איראן לגרמניה הנאצית משרתת אינטרס ישראלי?

איראן קיימת. היא הייתה בת-בריתנו בעבר, והיא עשויה להיות שוב בת-בריתנו בעתיד. מנהיגים באים והולכים, אבל אינטרסים גיאו-פוליטיים אינם משתנים בקלות. במקום אחמדינג'אד יכול לבוא מנהיג הרואה את האינטרס האיראני באור אחר.

האיום הגרעיני על ישראל לא ייעלם – לא בעקבות נאום (גרוע) של פרס, ולא בעקבות נאום (טוב) של נתניהו. בכל המרחב יקומו מפעלים גרעיניים. זהו תהליך שלא ניתן לעצרו. כולנו זקוקים לאנרגיה גרעינית כדי להתפיל מים ולייצר חשמל מבלי להרוס את הסביבה. כפי שאמר השבוע פרופסור ישראלי, שהשתתף בהקמת הכור בדימונה: יש לחשוב מחדש על המדיניות הגרעינית שלנו. יתכן מאוד שכדאי לקבל את דרישתה של הדוברת האמריקאית שישראל (יחד עם הודו ופקיסטאן) יצטרפו לחוזה לאי-הפצת הנשק הגרעיני, במסגרת של פיקוח קפדני.

הנשיא ברק אובאמה אומר עכשיו לממשלת ישראל: שימו קץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני. זהו תנאי מוקדם לחיסול האיום על ישראל. כאשר הפלסטינים, והעולם הערבי כולו, יעשו שלום עם ישראל – לא תוכל איראן לנצל עוד את הסכסוך לקידום האינטרסים שלה. אמרנו זאת כבר לפני הרבה שנים.

התנגדותם של נתניהו-ליברמן-ברק לדרישה זו מגלה את השקריות של טענתם בעניין האיראני. שהרי אילו האמינו באמת שאיראן מהווה סכנה קיומית, היו ממהרים לסלק את ההתנחלויות, לחסל את המאחזים ולעשות שלום. זהו מחיר קטן מאוד כדי למנוע סכנה קיומית. סירובם מעיד עליהם שכל הסיפור הקיומי הוא בלוף.

ואשר להשוואת איראן לגרמניה הנאצית – היא נכונה ממש כמו השוואת שמעון פרס לסר וינסטון.

---