כאשר אני חוזר, בעיני רוחי, לתקופה מסיום מלחמת ששת הימים ועד ימינו אלו, אני תמיד תוהה כיצד מנהיגנו, החל מ
גולדה מאיר ועד
אהוד אולמרט לא הבינו כלל את המצב האמיתי במזרח התיכון ואת המנטליות הערבית בפרט. לכן אנו חוזים, מדי מספר שנים ב''כאילו'' תהליכי שלום עם שכנינו ובמקביל, מדי כמה שנים, באירועים אלימים ביותר הגובים קורבנות רבים בנפש וברכוש מאיתנו ומשכנינו.
אירוע כזה של ''כאילו'' תהליך שלום שהסתיים במלחמה גדולה החל בשלהי שנת 1970.
למעשה זה החל קודם. בינואר 1969 הושבע
ריצרד ניקסון לנשיא
ארה''ב. ניקסון מינה את
ג'ים רוגרס לשר החוץ ואת
הנרי קיסינגר לראש המועצה לביטחון לאומי. לשלשת האישים הנ''ל לא היו סנטימנטים מיוחדים למדינת ישראל ולכן, ביסודו של דבר, יחסם היה עניני בלבד.
יש לזכור כי המזרח התיכון באותן השנים היה מעוז של
ברה''מ ועשוי היה לשמש גשר לאיגוף נאט''ו מדרום. אחת הדרכים (מצד האמריקאים) לקעקע מעוז זה היה לנסות לרצות את הערבים על ידי הצעות שלום שמכילות נסיגה ישראלית מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים וכך באה לעולם
תכנית רוגר'ס. ביסודה דיברה התכנית על שטחים תמורת שלום. זה תאם את החלטת מועצת הביטחון
242. לערבים ניתן היה לומר שמדובר על כל השטחים ולישראלים ניתן היה לומר שמדובר על שטחים.
ישראל דחתה את התכנית, אך בעקבות לחץ ''מסיבי'' של האמריקאים נאותה הממשלה ביום 31.7.1970 לדון ברצינות בתכנית. בעקבות כך פרשה מפלגת
גח''ל (
הליכוד דהיום) ממשלת האחדות וראש הממשלה גולדה מאיר נשארה בראש ממשלת שמאל.
ביום 7.8.70 נחתם הסכם הפסקת אש עם מצרים ונסתיימה מלחמת ההתשה. מיד עם החתימה על הפסקת האש, הפרו אותה המצרים על ידי קידום מערך הנ''מ עד לגדות תעלת סואץ וזאת בניגוד מוחלט לתנאי ההסכם. בעקבות מהלך זה ישראל נסוגה מהסכמתה לדון על הסדרי שלום במסגרת תכנית רוגר'ס.
בחודש ספטמבר 1970 קרו שני דברים דרמטיים.
עבדול נאצר מנהיג מצרים מת במפתיע. המלך
חוסיין במהלך מהיר ונועז גרש את ארגוני הטרור הפלשתינאים מארצו.
שני המאורעות הללו השרו רוח אופטימית בקרב שוחרי השלום במזה''ת.
יש לזכור שבעקבות החלטת מועצת הביטחון מספר 242 מונה, על ידי מזכיר האו''ם, מתווך להשכנת שלום במזה''ת. המתווך שנבחר היה דיפלומט שוודי ותיק, מומחה לשפות טורקיות, בשם ד''ר
גונאר יארינג.
יארינג ערך מספר ''סיבובים'' במזה''ת, אך בעקבות מלחמת ההתשה והטרור הפלשתינאי הוא חדל מניסיונות התיווך. עתה, בעקבות אירועי ספטמבר 1970 הוא החליט, בעידוד שר החוץ רוגר'ס, לחדש את ניסיונותיו לקידום הסדר במזה''ת. במקביל לחידוש פעולות התיווך של יארינג, העלה, שר הביטחון דאז,
משה דיין, הצעה משלו להפגת המתיחות בין ישראל למצרים.
דיין הציע כי ישראל תיסוג בין 7 – 12 ק''מ מגדת תעלת סואץ ובכך תאפשר למצרים לחדש את השיט בתעלה ולהחזיר את התושבים לערי התעלה השוממות. להצעה היו 2 קוים אדומים מבחינת ישראל. עומק הנסיגה המוצע ואי מעבר צבא מצרי מעבר לתעלה. המצרים דחו את ההצעה, בשלב מאוחר יותר הם הציעו הצעה נגדית. נסיגה עמוקה יותר, עד 40 ק''מ וכן קביעה כי זה שלב ראשון בנסיגה כללית מסיני. לזה ישראל התנגדה.
כאשר בוחנים את ההצעה הישראלית במבט ראשון היא נראית נחמדה. חידוש מהלך החיים האזרחיים לאורך התעלה אמור להכניס למצרים כסף רב ופתרון אנושי למאות אלפי פליטים שברחו מהאזור. אך במבט מעמיק ההצעה נראית אחרת. פתיחת התעלה, חידוש החיים האזרחיים לאורכה ואי-מעבר צבא מצרי לסיני משאירים את הצבא המצרי הרחק מאחור מהקווים הישראליים (7 – 12 ק''מ מהתעלה) ומונעים ממנו כל אפשרות לפעולה צבאית, מקומית או מקיפה. במילים אחרות: התכנית אמורה לקבע את השליטה הישראלית ברוב חצי האי סיני. איני יודע מה המחשבות שחלפו בראשו של דיין עם הגשת התכנית, אך לי זו נראית כתכנית ל''פראיירים''.
בינתיים יארינג עשה ''סיבובים'' באזור. הישראלים לא ראו בו מתווך, הם פירשו את החלטת מועצת הביטחון 242 הנוגעת אליו כשליח המעביר הודעות ומסמכים מצד לצד, לכן ניסיונותיו לקדם יזמה אישית לא נענו. יארינג פנה למזכיר האו''ם, אשר כינס את מועצת הביטחון וזו הוציאה מעין אולטימאטום לישראל לקבל את יארינג כמתווך ולא כדוור. ואכן למחרת ישראל נענתה לכך.
ימים ספורות לאחר מכן העביר יארינג לשני הצדדים הצעה משלו להסדרי שלום אשר בעיקרה מבוססת על תכנית רוגר'ס והחלטה 242: שטחים תמורת שלום.
המצרים ענו תוך שבוע. הם מוכנים להסדרי שלום עם ישראל כנגד נסיגה מלאה לגבול המנדטורי בין ישראל למצרים. הם הוסיפו כי הסכם שלום מלא יתקיים רק בעקבות נסיגת ישראל מכל השטחים שכבשה ופתרון בעיית הפליטים לפי החלטות האו''ם.
היה בתשובה זו סטייה מההצעה שיארינג העביר, אך בפעם הראשונה הצהירה מצרים באורח רשמי על נכונותה לכונן
הסכם שלום עם ישראל.
תשובת ישראל שבאה כעשרה ימים מאוחר יותר מקבלת את הצעת יארינג בהסתייגות אחת עיקרית: אין נסיגה לקווי 5 ביוני 1967. כלומר, ישראל עומדת על דרישתה לתיקוני גבול עם שכנותיה.
יארינג פירש את תשובת ישראל כדחיית יזמתו ולמעשה בנקודה זו הסתלק מהמשך התיווך.
במקביל ליזמת יארינג וגם אחרי הסתלקותו משליחות התיווך נמשך המאמץ לפתוח את תעלת סואץ כנגד נסיגה ישראלית. ישראל הייתה מוכנה להעמיק את נסיגתה אך לא כשלב ראשון לנסיגה כוללת ורק כנגד קבלת תמורה נוספת כגון הפסקת הלוחמה.
מצרים לא הייתה מוכנה לתנאים הללו והעניין דשדש בין גורמים שונים בוושינגטון ללא תוצאות.
כאשר אנו בוחנים את עמדות ממשלת ישראל בשנים אלו בהנהגת גולדה מאיר כראש הממשלה, משה דיין כשר הביטחון ואישים נוספים כמו
יגאל אלון ו
ישראל גלילי מזדקרת עובדה אחת בולטת:
אין נכונות ישראלית לחזור לקווי ה-5 ביוני 1967.
ההצעות הישראליות לנסיגה לשם פתיחת תעלת סואץ אמורות היו לקבע שליטה ישראלית בחלק כזה או אחר של חצי האי סיני. גם נכונות מצרית פורמאלית להסכם שלום לא שכנעה את ההנהגה לוותר על תיקוני גבול.
ממה נבעה עמדה ?
להערכתי עמדה זו נבעה מהטראומה שהמדינה חוותה ב''תקופת ההמתנה'' ערב מלחמת ששת הימים. ימים אלו היו ימים של חשש קיומי ממשי לקיומה של המדינה. פתאום במפתיע חוברים יחדיו שלושת אויבינו (
מצרים,
ירדן ו
סוריה) בתמיכת ארצות ערביות נוספות ומאיימות במצור ימי ובמלחמת השמד. הטראומה הזו לא נעלמה עם הניצחון הפנטסטי של המלחמה והמנהיגים החליטו: לא עוד. מצב כזה לא יחזור שנית. לשם כך ישראל זקוקה לתיקוני גבול שיטיבו עם בטחונה ובין היתר, מדבר סיני, כמרחב התרעה מפני התקפה מצרית.
אך, ראה זה פלא, 8 שנים מאוחר יותר, אותו אדם אשר הוביל (בשנים 1970 – 1971) את ההתנגדות לויתור על כל השטחים ואשר היה בעל ההשפעה הרבה ביותר בממשלה ובציבור (
משה דיין) הוא אשר הוביל את הממשלה הבאה, כשר חוץ, לויתור על כל שטח חצי האי סיני עד הסנטימטר האחרון.
מה גרם לשינוי הקיצוני הזה?
אין ספק, רק אירוע אחד. מלחמת יום- הכיפורים.
מלחמה זו הוכיחה כי השליטה על השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים היא מעבר ליכולותיה של המדינה ויש להמיר את הביטחון (המפוקפק) הנובע משליטה על שטח בביטחון הנובע מהסכמים עם ערבויות בינלאומיות.
השליחות הנשכחת הזו שנמשכה כחודש ימים ועל פניה לא הביאה לתוצאות כלשהן, מסתבר, בדיעבד שכן הביאה תוצאה כלשהי, תוצאה עגומה. היא שכנעה את נשיא מצרים,
אנוואר סאדאת שאין מנוס ממלחמה עם ישראל.
שליחות שנשכחה
