המשבר הפיננסי העולמי, החמור מאז 1930, מוצא את המשק הישראלי במצב הטוב ביותר מאז הקמת המדינה.
כבר כתבתי שצפוי לנו מיתון וגם שעוצמתו תלויה גם במה שיעשו בעת הצורך קובעי המדיניות הכלכלית (שר האוצר, ונגיד בנק ישראל). אם ינהגו באופן שגוי כפי שעשה מר סילבן שלום (
תרומתו של מר סילבן שלום) בעת כהונתו כשר האוצר המיתון עשוי להפוך למשבר – להיות יותר גרוע. אם ינהגו כפי שעשו קובעי המדיניות הכלכלית שבאו אחרי מר שלום אז התוצאה ודאי תהיה יותר טובה – מיתון פחות קשה.
אני נוטה להאמין שדברי פרופסור אקשטיין על מצב המשק שלנו נכונים. לכן בעקבות דבריו כדאי להבהיר את עיקרי תרומתם של אותם קובעי המדיניות הכלכלית.
ידוע לנו שמאז 2003 יחס החוב הציבורי לתוצר ירד מיותר מ-100% לכדי 77.7% כיום ויחס ההוצאה הציבורית לתוצר (תמ''ג) ירד מ-52% בסוף 2002 לכדי 44% כיום – גודלו של המגזר הציבורי ביחס לתמ''ג יורד. ירידת הגודל היחסי הזה היא אחת הסיבות החשובות שמאז סוף אותה השנה המשק הישראלי צומח בהובלת המגזר הפרטי. מאז ראשית 2003 מצבו הכלכלי של המשק הישראלי השתפר מאד. לכן מצבו של המשק בנקודת ההתחלה של המיתון ''הבא'' טוב יותר מאשר לפני התחלת תקופות מיתון קודמות. זה נכון במיוחד ביחס למיתון של ראשית העשור.
כפי שכבר הראיתי במקום אחר (
גורמי הצמיחה הכלכלית) המיתון, כמו גם היציאה ממנו, נגרם בעיקר בגלל גורמים חיצוניים כמו המיתון במשקי המערב, פיגועי בן-לאדאן ועוד. חלקם של הגורמים החיצוניים היה בערך 2/3 והשאר היה חלקם של הגורמים המקומיים (אנדוגניים), כולל צעדי מדיניות כלכלית שגויים. אחת המשימות החשובות הראשונות כדי לעצור את המיתון ולאפשר צמיחה היתה לבצע את דרישות האמריקאים כדי שנקבל את הערבויות.
סילבן שלום שגה אבל בסוף תקופת כהונתו החל לפעול בכיוון הנכון כדי להסדיר את הערבויות. את ההתאמות בעניין הערבויות השלים בנימין נתניהו שהתמנה לשר האוצר בראשית שנת 2003. נתניהו גם דאג להחליף דיסקט – החל תהליך שיחרור המשק ממגבלות שהפריעו להתחדשות הצמיחה. די ברור שהגיבוי שנתניהו קיבל מראש הממשלה אריאל שרון היה גורם מסייע בהוצאת צעדי מדיניות אל הפועל. נתניהו המשיך בקיצוץ שיעורי המס וגם זה השפיע באופן חיובי על תהליכי הצמיחה במשק. במקביל לנתניהו באוצר פעל נכון נגיד בנק ישראל דוד קליין ותרם את חלקו כאחד הגורמים האנדוגניים.
המחליף של קליין, פרופסור סטנלי פישר הפעיל המדיניות המונטרית אחראית וזה תרם ליציבות המדיניות הכלכלית, ולכן סייע להמשך תהליך הצמיחה. במקביל לפרופסור פישר באו למשרד האוצר והלכו שלושה אנשים (אהוד אולמרט, אברהם הירשזון ורוני בר-און) ובנתיים לא השאירו רישום בולט בתולדות המדיניות הכלכלית. בכל זאת תרומתם לצמיחה היתה חיובית בעיקר כי הם לא פעלו להחליף דיסקט, לא הנהיגו מדיניות שתפגע בתהליכי הצמיחה במשק – הם שמרו על יציבות המדיניות הכלכלית.
אחד הנימוקים לצמצום גודלה וסמכותה של הממשלה, מסקנה חשובה ממורשתו של פרופסור מילטון פרידמן, היא היכולת של מדיניות כלכלית להזיק. מכאן שמשמעות העובדה שקובעי המדיניות הכלכלית לא הזיקו, היא שהם תרמו את חלקם לחיזוקו של המשק אם גם באופן פסיבי. התרומה של כל אחד בעיתו היא, היא הסיבה שהמשק נמצא ''מוכן'' במצב קרוב לאופטימלי לפעמי המשבר שכבר מתקרב והולך.
כפי שמסתבר מדברי המשנה לנגיד, צדק השר רוני בר-און כאשר אמר שאין עדין צורך לפעול. אבל יתכן שבקרוב מאד הוא או מי שיחליף אותו יצטרכו להפשיל שרוולים.
מצבנו הכלכלי טוב?
