כל ציבור מעלה על נס את המקצוע שהוא מצטיין בו ביותר.
אם יישאל אדם ברחוב מהו המקצוע שבו אנחנו הישראלים מצטיינים ביותר, יענה מן הסתם: היי-טק. ואכן, בתחום זה הגענו להישגים מרשימים ביותר. נדמה שבכל שני וחמישי נמכרת חברת סטארט-אפ ישראלית, שנולדה במוסך קטן, תמורת מאות מיליונים. ישראל הקטנה היא אחת ממעצמות-ההיי-טק הגדולות בעולם.
אבל יש מקצוע, שבו ישראל אינה רק מהגדולות, אלא היא נומרו אונו: החיסולים.
השבוע זה הוכח מחדש. הפועל ח-ס-ל, בכל ההטיות הדקדוקיות האפשריות, שלט בחיינו. פרופסורים מכובדים התווכחו בכובד-ראש אקדמי מתי ''לחסל'' ואת מי. גנרלים משומשים דנו בתחכום מקצועי על מלאכת ה''חיסול'', כלליה ודקדוקיה. פוליטיקאים משופשפים התחרו ביניהם על מספר המועמדים שיש ''לחסל'' ועל מעמדם.
אכן, זה זמן רב לא התמוגגה התקשורת הישראלית כפי שחגגה השבוע. כל כתב, כל פרשן, כל עסקן, כל זב חוטם ומצורע שהתבטא בטלוויזיה, ברדיו או בעיתון, קרן מרוב גאווה. עשינו את זה! הצלחנו! ''חיסלנו'' את
עימאד מורנייה!
הוא היה ''מחבל''. מה זה מחבל, רב-מחבלים, ארכי-מחבל, מלך-מלכי-המחבלים! משעה לשעה גדלה קומתו, עד שהגיעה לממדי ענק.
אוסמה בן-לאדן הוא כלב לעומתו. רשימת מעלליו תפחה ממהדורה למהדורה, מכותרת לכותרת.
אין ולא היה כמוהו. במשך שנים נעלם מן העין. אבל בחורינו הטובים - הרבה, הרבה בחורים טובים - לא זנחו אותו לרגע. הם עבדו ימים ולילות, שבועות וחודשים, שנים ועשורים, כדי להתחקות על עקבותיו. הם ''הכירו אותו יותר טוב מחבריו, יותר טוב מכפי שהכיר את עצמו'' (ציטוט מילולי מפרשן מכובד ב''הארץ'', שהתמוגג ככל חבריו).
אמנם, פרשן מערבי מקלקל-שמחה טען בערוץ אלג'זירה כי מורנייה נעלם מהעין מפני שחדל להיות חשוב, שימיו הגדולים כטרוריסט היו בשנות ה-80 וה-90, כאשר ניצח על חטיפת מטוס, השמדת מתקן הנחתים האמריקאיים בביירות ומוסדות ישראליים בחו''ל. מאז שהפך
חיזבאללה לארגון גדול ומסודר, ולו צבא כמעט-סדיר, לא היה - לפי גרסה זו - שימוש באיש כזה.
אבל מה זה חשוב. מורנייה-האיש נעלם, ובמקומו בא מורנייה-האגדה, מחבל מיתולוגי חובק-עולם, שהיה מזמן ''בן-מוות'' (כפי שהכריז בטלוויזיה עוד גנרל שיצא מכלל שימוש), זה ש''חיסולו'' היה הישג עצום, כמעט על-טבעי, הרבה יותר חשוב ממלחמת-לבנון השנייה, שבה לא כל-כל הצלחנו. ה''חיסול'' משתווה לפחות למבצע-אנטבה עטור-התהילה, ואולי אפילו עולה עליו.
אמנם, התנ''ך ציווה לנו
(משלי פרק כד) יז בִּנְפֹל אויביך (אוֹיִבְךָ), אַל-תִּשְׂמָח; וּבִכָּשְׁלוֹ, אַל-יָגֵל לִבֶּךָ. יח פֶּן-יִרְאֶה יְהוָה, וְרַע בְּעֵינָיו;... אבל זה הרי לא סתם אויב, זה סופר-סופר-סופר-אויב, ועל כן ה' בוודאי יסלח לנו אם נשתולל קצת מרוב שמחה וגיל, ממהדורה למהדורה, מגיליון לגיליון, מנאום לנאום, בתנאי שלא נחלק סוכריות ברחובות - אף שממשלת-ישראל הכחישה בלשון רפה שהיא-היא ש''חיסלה'' את האיש.
רצה המקרה שה''חיסול'' הזה בוצע כמה ימים בלבד אחרי שכתבתי מאמר על אי-היכולת של מדינות-כובשות להבין את ההיגיון הפנימי של ארגוני-התנגדות. הפרשה הזאת היא דוגמה חותכת לכך. (אמנם, ישראל כבר חדלה מלקיים משטר-כיבוש בדרום-לבנון, אבל היחסים בין הצדדים נותרו כפי שהיו.)
בעיני הצמרת הישראלית, ה''חיסול'' הוא הישג כביר. כרתנו את ראש הנחש של כוחות חיזבאללה. גרמנו לארגון נזק אדיר, שאי-אפשר בכלל לתקנו. ''זאת לא נקמה, זה סיכול'' כפי שהכריז אחד הכתבים המודרכים (גם הוא ב''הארץ''). זהו הישג כל-כך אדיר עד כי כדאי לספוג למענו את הנקמה הבלתי-נמנעת, יהיו מספר הקרבנות כאשר יהיה.
בעיני חיזבאללה, הדברים נראים לגמרי אחרת. לארגון נוסף נכס יקר מפז: גיבור לאומי, ששמעו ממלא את החלל מאיראן עד מרוקו. מורנייה ה''מחוסל'' שווה לחיזבאללה הרבה יותר מאשר מורנייה החי, ולא חשוב מה היה מעמדו האמיתי בסוף ימיו. די לזכור מה קרה אצלנו אחרי שהבריטים ''חיסלו'' את
אברהם שטרן (''יאיר''): מתוך דמו צמח לח''י, שהיה אולי ארגון-הטרור היעיל ביותר במאה ה-20.
משום כך לא היה לחיזבאללה כל עניין בהקטנת דמותו של ה''מחוסל''. להיפך:
נסראללה, בדיוק כמו
אולמרט, היה מעוניין לנפח את דמותו לממדי ענק.
אם התרחק חיזבאללה בחודשים האחרונים ממרכז תשומת-הלב הכלל-ערבית, הרי חזר לשם באחת. כמעט כל תחנות-השידור הערביות הקדישו שעות ל''האח השהיד המפקד עמאד מע'ניה אל-חאג' רצ'ואן''.
במאבק על לבנון - המאבק העיקרי המעסיק עכשיו את נסראללה - זכה הארגון ביתרון גדול נוסף. המונים הצטרפו להלוויה והשאירה בצל את תהלוכת-האזכרה לזכר היריב, רפיק חרירי. נסראללה תיאר את יריביו בבוז כשותפים לרצח, משת''פים עלובים של ישראל ו
ארצות-הברית, והזמין אותם לעזוב את הבית ולגור ב
תל-אביב או ב
ניו-יורק. הוא עלה עוד מדרגה במאבק על השלטון בארץ-הארזים.
ובעיקר: הזעם על הרצח והגאווה על השהיד ילהיבו דור חדש של צעירים, שיהיו מוכנים למות למען אללה ונסראללה. ככל שהתעמולה הישראלית מעצימה את דמותו של מורנייה והופכת אותו לגיבור-על, כן תגבר תשוקתם של צעירים שיעים להידמות לו ולחקות אותו.
דרכו של האיש עצמו מעניינת מבחינה זו. כאשר נולד בכפר שיעי בדרום לבנון, היו השיעים עדיין אסקופה נדרסת, עדה חלשה וחסרת-אונים. הוא הצטרף ל
פת''ח ששלט אז בדרום והפך לשומר-ראשו של
יאסר ערפאת בביירות. (יתכן שנתקלתי בו אז.) אך כאשר הצליחה ישראל לגרש את כוחות פת''ח מדרום-לבנון, נשאר מורנייה מאחור והצטרף לחיזבאללה, הכוח הלוחם החדש, שצמח כתוצאה ישירה מהכיבוש הישראלי.
עכשיו דומה ישראל לאיש שהדייר מעליו השליך לרצפה נעל אחת, והוא מחכה לנפילת הנעל השנייה.
הכול מבינים שתהיה נקמה. נסראללה הבטיח שזו יכולה לבוא בכל מקום בעולם, ובישראל מאמינים לנסראללה כבר מזה זמן רב הרבה יותר מכפי שמאמינים לאולמרט.
מוסדות-ביטחון שונים מפיצים אזהרות חמורות ליוצאים לחו''ל - להיזהר בכל רגע, לא לבלוט, לא לשהות בריכוזים של ישראליים, לא להיענות להזמנות מפתיעות ועוד ועוד. התקשורת מגבירה את האזהרות עד לגבול ההיסטריה. בשגרירויות הישראליות הוגברו אמצעי-הזהירות. גם בגבול הצפוני הוגברה הכוננות - ימים מעטים בלבד אחרי שאולמרט התפאר בכך שבעקבות מלחמת-לבנון השנייה הפך גבול זה ליותר שקט מכפי שהיה אי-פעם.
יש לחששות אלה על מה לסמוך. כל ה''חיסולים'' מסוג זה בעבר הביאו בעקבותיהם מכות קשות:
- הדוגמה הקלאסית היא, כמובן, ''חיסול'' קודמו של נסראללה, עבאס מוסאווי. הוא נהרג ב-1992 על-ידי מסוקי אפאצ'י בדרום-לבנון. ישראל כולה צהלה ושמחה. גם אז פתחו בקבוקי-שמפניה. כנקמה פוצץ חיזבאללה את השגרירות הישראלית בארגנטינה ואת מרכז הקהילה היהודית שם. המתכנן היה, כך נטען עכשיו, עימאד מורנייה. יותר ממאה איש נהרגו. ובעיקר: במקום מוסאווי האפרורי משהו בא חסן נסראללה המתוחכם והדומיננטי.
- קדמה לכך שרשרת ה''חיסולים'' שבוצעו בפקודת גולדה מאיר אחרי פרשת הספורטאים במינכן (שרובם נהרגו על-ידי המשטרה הגרמנית הכושלת, בניסיון מטומטם למנוע את הטסתם כבני-ערובה לאלג'יריה). איש מה''מחוסלים'' לא היה מעורב בפרשת מינכן. כולם היו דיפלומטים שפעלו בגלוי, במשרדים קבועים. הם ישבו כברווזים במטווח. הדבר מתואר בפרוטרוט בסרטו האינפנטילי של סטיבן ספילברג. התוצאה: אש''ף התחזק והפך למדינה-בדרך, ויאסר ערפאת חזר לארץ.
- ''חיסולו'' של יחיא עייאש ב-1996 בעזה, דומה מאוד לפרשת מורנייה. הדבר בוצע באמצעות מכשיר-טלפון סלולארי ממולכד, שנתן לו בן-דודו, סוכן ישראלי. גם ממדיו של עייאש נופחו לממדי ענק על-ידי התקשורת הישראלית, והוא הפך לאגדה בעודו בחיים. הכינוי ''המהנדס'' הוצמד לו מפני שהכין את מטעני-החבלה למחתרת הפלסטינית. שמעון פרס, שכיהן כראש-הממשלה אחרי רצח יצחק רבין, חשב שה''חיסול'' יעניק לו פופולאריות אדירה ויביא לבחירתו מחדש. קרה ההפך: חמאס הגיב בשורה של פעולות-התאבדות ראוותניות והעלה לשלטון את בנימין נתניהו.
- פתחי שקאקי, ראש ארגון הגיהאד האיסלאמי, ''חוסל'' ב-1995 ברחוב במלטה על-ידי רוכבי-אופניים שירו בו מקרוב. הארגון הקטן לא נפגע, אלא להפך - בעקבות פעולות-נקם שביצע גדל ופרח, ועכשיו הוא הגוף העיקרי היורה את הקסאמים על שדרות.
- איש-החמאס חאלד משעל עמד להיות ''מחוסל'' ברחוב בעמאן באמצעות זריקת-רעל. הדבר התגלה מיד והמלך חוסיין הנזעם הכריח את ישראל לספק מיד נסיוב שהציל את חייו. ה''מחסלים'' שוחררו הבייתה רק אחרי שישראל שיחררה את מייסד החמאס, השייח' אחמד יאסין. בעקבות המקרה עלה משעל לגדולה, ועכשיו הוא המנהיג הפוליטי הבכיר של חמאס.
- השייח' יאסין עצמו, זקן משותק בכל גפיו, ''חוסל'' על-ידי מסוקים ישראליים בצאתו מתפילה במסגד, אחרי שנכשל ניסיון קודם להרגו על-ידי הפצצת ביתו מהאוויר. השייח' המת הפך לקדוש בכל רחבי העולם הערבי, והוא שימש מאז השראה למאות פיגועים.
המכנה המשותף לכל האירועים האלה, ולרבים אחרים, טמון בעובדה שהם לא הזיקו לארגוניהם של ה''מחוסלים'', אלא להיפך. וכולם גרמו למעשי-נקם קשים.
ההחלטה לבצע ''חיסול'' דומה להחלטה לצאת למלחמת-לבנון השנייה: איש מהמחליטים לא שם קצוץ על סבלה של האוכלוסייה האזרחית, הנפגעת מהנקמה.
מדוע, אם כן, מבצעים את ה''חיסולים''?
אחד הגנרלים, שנשאל על כך, ענה: ''אין על זה תשובה חד-משמעית.''
במילים אלה יש מידה רבה של חוצפה: איך אפשר להחליט על פעולה כזאת, כאשר אין תשובה חד-משמעית לגבי כדאיות התוצאות?
אני חושש שהסיבה האמיתית היא גם פוליטית וגם פסיכולוגית. פוליטית, מפני שזוהי תמיד פעולה פופולארית. אחרי כל ''חיסול'', גיל ושמחה ליהודים. כאשר באה הנקמה, הציבור (והתקשורת) כבר אינם קושרים בין ה''חיסול'' והנקמה. זה לחוד וזו לחוד. למעטים יש זמן ושכל לחשוב על זה, כאשר כולם רותחים מזעם על הפיגוע הרצחני.
במצב הנוכחי, הסיבה הפוליטית ברורה עוד יותר. לצבא אין תשובה על ירי הקסאמים. אין לו גם חשק להסתבך בכיבוש הרצועה, עם כל הקרבנות הכרוכים בכך. ''חיסול'' ראוותני הוא מוצא פשוט.
הסיבה הפסיכולוגית ברורה גם היא: יש בזה הנאה. אמנם, פעולת ''חיסול'' - כפי שמעידה המילה עצמה - מתאימה יותר לעולם התחתון מאשר לזרועות-הביטחון של מדינה. אבל זהו תפקיד מסובך ומאתגר, כמו בסרטי המאפיה, המעניק הרבה סיפוק ל''מחסלים''.
אהוד ברק למשל, היה מחסל מראשית דרכו בצבא. כאשר ה''חיסול'' מסתיים בהצלחה, אפשר להרים כוסות שמפניה.
תערובת של דם, שמפניה וטמטום היא קוקטייל מסוכן.
דם ושמפניה
