אני מניח שאינני היחידי אשר נקעה נפשו עד לזרא מפרשת קצב. כמו רבים אחרים, אני חש שעצם העיסוק המילולי במעללי קצב, וכן ההתייחסות הרגשית לפרטיהם המגונים, כרוכים בחוויה חולנית של הידבקות בווירוס הזוהמה.
אלא שאותה חבורה הזויה של פרקליטים, יחצנים ומקורבים, הסובבת את קצב כחומת מגן, מסרבת להניח לנו. מתקבל הרושם שהווירוס המקנן בנשיא לשעבר הוא עמיד, תוקפני ומדבק הרבה יותר מכפי ששיערנו. כל פמליית קצב כבר נשמעת יותר קצבית מאשר קצב בכבודו עצמו.
כך נאלצים אזרחי המדינה להיחשף לפיוטיהם הרגשניים של פרקליטי הפמליה אודות גורלו המר והנמהר של מרשם האומלל, שנפל קורבן להתעללות, רצח אופי ומשפט לינץ' ציבורי. על פי המודל התיאטרלי לחיקוי, שבוים והופק על ידי קצב באותו מופע אימים תקשורתי זכור לרע, מתעלים על עצמם פרקליטיו ושאר דובריו המזדמנים ומאתגרים את סף הבחילה של הציבור.
אלא שאת סף הבחילה וההקאה כבר מזמן עברנו וכבר לא נותר מה להקיא, בעוד קצב ופמלייתו מתעקשים להמשיך ולהיתקע בגרוננו כעצם חדה וטורדנית. ספק אם קיים ז'אנר סוריאליסטי המכיל בתחום הגדרתו את הופעותיהם התקשורתיות התמהוניות של בני חבורת קצב, שכבר מזמן חרגו את גבולות הטעם הטוב, ההגינות המזערית והעלבון לאינטליגנציה הבסיסית.
בנוסף להבליהם האבסורדיים של הפרקליטים, הנחושים בדעתם להמשיך וללעוס בפומבי את אותה גרה באושה ומרוחה בהתפייטות מזויפת, נאלצנו לשמוע מפי בת משפחתו עד כמה קצב הוא אדם חם, אוהב ומפנק. איני יורד לסוף דעתם וטעמם של המרואיינת והמראיינים, ומה הוא פשרו ותכליתו של הריאיון, פרט לכך שהוא באמת ובתמים מעמיד במבחן קשה את סבלנותו של הציבור.
על גילויי החיבה של הנשיא החם והאוהב כבר שמע הציבור בפרוטרוט מפי המתלוננות. אחת עשרה מעובדות לשכותיו השונות של קצב, שזכו לטיפולי חיבה רוטטים ומרטיטים מהאדם האוהב הזה, הגישו תלונות במשטרה בגין אותם טיפולים חמים וכפויים, שהתלהטו במהלכם עדי כדי גרימת כוויות. סביר להניח שזהו רק קצה הקרחון, על פי הידוע מזה שנים לתקשורת, לפוליטיקאים ולעובדי לשכותיו של קצב. פרקליטי הפמליה, המסתבכים במניפולטיביות תקשורתית שקופה, מעדיפים לשכוח שגורלו המשפטי של קצב יצא נשכר מכך שעל מרבית התלונות חל חוק ההתיישנות.
אין ספק שהאיש משה קצב הוא זה המכתיב את מהלכי פמלייתו על פי טבעו כפול הפנים. בבחינת מעלליו של ד''ר משה ומר קצב, קשה להחליט מה הוא הבזוי יותר במעשיו מעוררי החלחלה: עצם פלישתו האלימה לגופן של עובדותיו ורמיסת נפשן בברוטליות, או שמא התחמקויותיו ממתן הדין על פשעיו החמורים, כעבריין פחות שנתפש בקלקלתו ויורה לכל הכיוונים על מנת להתחמק מעונשו.
בכל זאת, אולי מעז יצא מתוק, ובזכותו של האיש הזה אולי נבין אחת ולתמיד עד כמה מיותר הוא מוסד הנשיאות ועד כמה אין לו שום הצדקה במדינה מתוקנת. בהיבט האנושי הרחב יותר, ממחיש קצב את הקודים המנוגדים תכלית הניגוד לערך הגבריות. כך שעל פי התנהגותו הפלילית כלפי נשים והתחמקויותיו מוגות הלב ממשפט תוך זריית רפש בקורבנותיו ניתן לבנות את מודל האנטי-גבר, שממנו אפשר להפיק את לקחי הגבריות הראויה בדרך סגי נהור.
ולכל מי שמתלונן על כך שהתקשורת מתמקדת בפרשת קצב במקום למקד את תשומת הלב הציבורית בשחרור מחבלי חמאס, אני מציע להרהר בתובנה הבאה: אם לשחרור מחבלים אנחנו מתייחסים במונחים פוטנציאליים של פיגוע, הרי לפשעים הנשיאותיים יש להתייחס במונחים קיומיים של מגה-פיגוע.
קצביאדה
