הוויכוחים סביב ארועי ה-11 בספטמבר 2001, אינם יורדים מעל סדר היום כאן. מאמרים בעיתונות, דיונים ברשתות הטלוויזיה וסימפוזיונים עוסקים בשאלות מי ידע מה ומתי, מי עשה מה ומתי, ואיך זה קרה שלא הצליחו למנוע את הארוע למרות כל המידע שהיה. בעקבות תוכנית הסרט שהוקרן ברשת ABC (ראה
מאמרי בפא''צ מה-11 בספטמבר) האווירה התחממה, מאחר שהדמוקרטים ראו בהקרנת הסרט נסיון לפגוע בהם לקראת הבחירות העומדות להתקיים בעוד כארבעה שבועות. בין השאר, הנשיא לשעבר, ביל קלינטון, הגיב בראיון שנתן לרשת FOX על הסרט, שלדבריו עיוות את המציאות לגבי מה שנעשה בתקופת שלטונו. במהלך הראיון קרה לו מה שקורה כאן רק לעתים רחוקות לפוליטיקאים ברמה הזאת, הוא אבד את השליטה ונכנס לוויכוח צעקות עם המראיין. מעבר לזה שהדבר לא הוסיף לו כבוד, זה הוסיף תעסוקה לתקשורת. לגופו של עניין, כל הדיונים והוויכוחים האלה אינם יותר מאשר טחינת מים, כי המציאות היא שלמעט בודדים שאת מספרם ניתן למנות על אצבעות יד אחת, לפני ה-11 בספטמבר 2001 לא היה אף אחד מבין כל הקהיליה שאמורה לדעת, שהתייחס ברצינות לאפשרות שדבר כזה יכול לקרות. יתרה מזאת, מנת חלקם של אותם בודדים, דניאל פיפס (Daniel Pipes) הוא אחד הבולטים ביניהם, היתה קיתונות של לעג ובוז. הם לא זכו לאוזן קשבת, ואף הואשמו בהסתה גזענית כלפי האיסלאם והערבים בפרט. איסלאמופוביה היה המונח בו השתמש המימסד האקדמאי העוסק בנושאי המזרח התיכון והעולם הערבי.
בתקופה שקדמה ל-11 בספטמבר 2001, הרעיון של מגה-פיגוע טרוריסטי על אדמת ארה''ב נראה לא רק כבעל סבירות נמוכה, אלא כדבר שלא יעלה על הדעת (inconceivable). בעיניים אמריקאיות, התקפות טרור, גם כאשר כוונו נגד מטרות אמריקאיות, היו תופעה שקורית רק בארצות אחרות. את הפיגוע באוקלהומה סיטי ב-1995, שבוצע ע''י טרוריסטים ''תוצרת בית'', ראו כתופעה שהמשטרה הפדרלית (ה-FBI) מסוגלת להתמודד אתה. הנסיון הראשון לפגוע במגדלי התאומים ב-1993 לא הדליק אור אדום אצל אף אחד, בעיקר בשל מספר הנפגעים הנמוך יחסית וכן בשל הקלות בה נתפסו המבצעים. למרות כל מה שהיה ידוע ולמרות כל ההתראות, הגורם המרכזי שמנע נקיטת צעדים של ממש למניעת הפיגוע היה, כפי שוועדת החקירה כאן ניסחה את זה, ''כשל של הדמיון'' (failure of imagination). מקובל לאמר ש''המציאות עולה על כל דימיון'' וזה נכון בהרבה מקרים. הדמיון האנושי מתקשה לעכל תופעות שנראות בלתי מתקבלות על הדעת, לפחות עד שהן קורות בפעם הראשונה. ''לא יעלה על הדעת'', או ''זה לא יתכן אצלנו'' או ''זה מנוגד לכל היגיון אלמנטרי'' הן כמה מתוך אין ספור צורות של ההתכחשות שהביאה לחוסר האונים של הגופים שתפקידם היה למנוע את הפיגוע. את הבודדים שהעיזו לחלוק על הקו ולהתריע האשימו בזריעת פאניקה או בהסתה גזענית. כאשר הם לא הודחו מתפקידיהם, הם נדחקו לפינה ממנה לא יכלו ל''הזיק'' עד שהיה מאוחר מדי. חוכמה שלאחר מעשה היא תמיד ללא דופי ולכן קל היום להאשים את גופי המודיעין, את רשויות אכיפת החוק ואת המימשל בהזנחה ושלומיאליות שאיפשרו את הפיגוע של ה-11 בספטמבר.
אפשר רק לשער איך הדברים היו מתפתחים לו בבוקר ה-11 בספטמבר 2001, הנשיא בוש, על סמך מידע שהמטוסים שנחטפו עומדים להתרסק לתוך מבני ציבור, היה נותן הוראה לחיל האוויר ליירט אותם ומונע את הפיגוע. בהעדר ''הוכחות'' מעצם המעשה, המידע היחיד שהיה מוצג לציבור היה תמונות של ארבעה מטוסי נוסעים אמריקאיים שהתרסקו בפקודת נשיא אמריקאי, עם כמה מאות קורבנות שרובם ככולם אזרחים אמריקאים. לינץ' תיקשורתי זה תאור עדין של מה שהיה מתרחש כאן. למידע על הפיגוע היו מתייחסים כמו למידע על אמצעי ההשמדה ההמוניים של סאדאם חוסיין, מידע שבזמנו נראה מהימן ביותר. האפשרות של טעות בתום לב כלל לא היתה מועלית ו''בוש שיקר'' היו מילות המפתח. לנשיא בוש לא היה שום אמצעי להוכיח בצורה שתשכנע את כל הספקנים בנכונות מעשיו. קרוב לוודאי שאת בוש היו מדיחים וצ'ייני היה היום נשיא ארה''ב. היום כולם חכמים. גם ככה, כשמראה המגדלים המתמוטטים עדיין חקוק בזיכרון, יש ציבור לא מבוטל, בעיקר בין האליטות האינטלקטואליות, שמסרב לקבל את זה. מאמר בשם
Professors of Paranoia שהתפרסם ב-The Chronicle of Higher Education נותן תמונה מאלפת. הקשיים שיש למימשל בוש בהליכי חקיקה שנועדו לשפר את תיפקוד שרותי המודיעין גם הם מלמדים הרבה.
לפני כמה ימים הראו כאן הקרנה חוזרת של סרט שהופק לפי אחד המותחנים של תום קלאנסי – Patriot Games. הסופר שם בפי אחת הדמויות המרכזיות בספר את המשפט ''מעולם לא היה פיגוע טרוריסטי על אדמת ארה''ב'' (There has never been a terrorist attack on American soil). בזמן ההקרנה החוזרת סופר שמפיקי הסרט החליטו לצנזר את המשפט הזה כדי ''לא להתגרות בתנועות הטרור''. הספר נכתב בשנת 1987 והסרט הופק בשנת 1992, לפני פיגועי הטרור אותם הזכרתי קודם. זה מצביע על הלך הרוח ששרר בתקופה שלפני ה-11 בספטמבר. ספר אחר של תום קלאנסי, A Debt of Honor, שנכתב בשנת 1994, חזה את ארועי ה-11 בספטמבר בצורה מדהימה. יש שוני בפרטי הביצוע ובזהות המבצעים, אבל מעבר לזה הדימיון היצירתי של הסופר הוכיח את עצמו. יתכן שקצת יותר דימיון וקצת פחות היגיון אצל מקבלי ההחלטות היו מונעים את הפיגוע. הספר הזה, למיטב ידיעתי, לא זכה לגירסא קולנועית. ספר שלישי של קלאנסי, The Sum of all Fears, שנכתב בשנת 1991, מתאר פיגוע טרור גרעיני בארה''ב ע''י טרוריסטים ערביים. בסרט שהופק לפי הספר הזה בשנת 2002, כבר מורגשת השפעת הפוליטיקה התקינה וזהות המבצעים טושטשה לחלוטין. טשטוש הזהות הערבית של מבצעי הפיגוע בולט במיוחד לאור העובדה שיש בספר נקודה ישראלית, אותה מפיקי הסרט השאירו ללא שינוי.
עברו חמש שנים מאז הפיגוע במגדלי התאומים בלי ארוע דומה על אדמת ארה''ב. חוגים רחבים מתחילים להתייחס לתקיפת מגדלי התאומים כאל ארוע חד פעמי, מעין שיטפון שקורה אחת ל-500 שנה. הגישה הזאת אומצה בעיקר ע''י אלה המרבים לתקוף ולבקר את מימשל בוש על כך ''שלא עשה די כדי למנוע את הפיגוע'', תוך התעלמות מוחלטת משמונה שנות מימשל קלינטון שקדמו למימשל בוש, בהן גם כן לא נעשה כלום. אותם חוגים גם מרבים לבקר את האמצעים בהם מימשל בוש נוקט במסגרת המלחמה בטרור בלי להתייחס כלל לשאלה אם ועד כמה הם תרמו לכך שלא היו פיגועים חוזרים. כמו בתקופה שקדמה לתקיפת מגדלי התאומים, ארועים שהתרחשו לא על אדמת ארה''ב – באלי, מדריד, לונדון ובומביי, אינם נספרים. ''זה לא קרה אצלנו'' לכן זאת לא בעיה שלנו.
לאפשרות שאותם אלה שעמדו מאחורי התכנון והביצוע של הפיגוע הקודם מכינים משהו הרבה יותר גרוע אותו הם ינסו לבצע במוקדם או במאוחר, מתייחסים באותה מידה של חוסר אמינות כמו שלפני ה-11 בספטמבר 2001 התייחסו לאפשרות שטרוריסטים ישתלטו על מטוסי נוסעים ויתרסקו אתם לתוך מבני ציבור. הדמיון נותר נחלתם של סופרים ובמאים הוליוודיים. אצל מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות מה שקובע זה ההיגיון ולא הדמיון.
הבעיה היא שזה לא כל כך דמיוני כמו שזה נשמע. אם יש דבר אחד בספרו של קלאנסי שאיננו דמיון אלא מציאות זה התאור של הקלות בה ניתן להבריח דברים לארה''ב. וזה חל על הכל, תרופות שבשל חוסר אישור של ה-FDA אסורות למכירה בארה''ב, יצירות אמנות גנובות, סמים, חומרי נפץ וכלי נשק, וכמובן אמצעי השמדה המונית ובמיוחד נשק גרעיני. אם מוציאים מהחשבון הברחות ע''י נוסעים נכנסים אתן קל יחסית להתמודד, כמות המטענים והסחורות הנכנסים לארה''ב מדי יום דרך מאות נמלי ים, נמלי אוויר ומעברי יבשה היא כזאת שכל נסיון לפקח עליה נידון לכישלון. לבדיקה יסודית של מכולת מטען מלאה נדרשות 15 שעות אדם (צוות של שלושה זקוק לכ-5 שעות). ביום ממוצע נכנסות בין 5 ל-8 מיליון מכולות בנמלי הים בלבד. בניגוד לסיפורים בעיתונות, לא קיימות מערכות המסוגלות לבצע בדיקות כאלה באופן אוטומטי. מה שיש אלו מערכות בעלות יעילות מוגבלת שהתקנתן והפעלתן מחייבת השקעות עצומות בציוד ובמבנים בהם הוא מותקן. גם קצב הבדיקה הוא עדיין איטי מדי (כ-45 דקות למכולה במקרה הטוב). היום פחות משלושה אחוזים מהמטענים הנכנסים לארה''ב עוברים בדיקה כלשהי.
הסכנה האמיתית קרובה מאוד לתרחיש המתואר בספרו של קלאנסי – פצצה גרעינית המוברחת לתוך ארה''ב ע''י ארגון טרוריסטי ומופעלת על מטרה מוגדרת. שוב, זה בכלל לא דמיון. ארגון טרוריסטי יכול להשיג פצצה גרעינית בשתי דרכים. הוא יכול להשיג חומר בקיע (אורניום מועשר או פלוטוניום) ולבנות לבד את הפצצה, או לרכוש/לגנוב ראש חץ גרעיני מוכן. האפשרות הראשונה היא יותר סבירה, כי למרות הברדק בתחום השמירה על מלאי הנשק הגרעיני ברוסיה וגרורותיה, עדיין יש שם מידה מסויימת של פיקוח ומעקב, וארגון טרור יתקשה להשיג שם את מבוקשו. הסיפור יכול כמובן להשתנות אם מדינות כמו איראן, פקיסטאן או צפון קוריאה תחלטנה לספק נשק גרעיני לאחד מארגוני הטרור. להרכבה עצמית של פצצה גרעינית דרוש חומר בקיע (פחות מ-50 ק''ג של אורניום מועשר או פלוטוניום נדרשים לפצצה, ובגלל המשקל הסגולי הגבוה זה לא תופס נפח גדול). מעבדות מחקר וכורים תעשייתיים מדווחים כל הזמן על איבוד של חומרים רדיואקטיביים. הכמויות בכל מקרה הן קטנות מכדי להוות סכנה, אבל פרוטה לפרוטה מצטרפות לחשבון גדול. כשהחומר הבקיע מצוי, היום כבר לא צריך את אופנהיימר כדי להרכיב פצצה. את המידע הנדרש אפשר למצוא בכל ספריה וגם באינטרנט. אם יש חומר בקיע בכמות הנדרשת, תוך פחות משנה ניתן להרכיב פצצה גרעינית.
למרות שהתקשורת מלאה בסיפורים על איראן וצפון קוריאה, לא נראה לי שהם המקור לדאגות. עם כל התשוקה של אחמדיניג'אד להפגש עם 72 הבתולות בגן עדן, הוא מודע לכך שהתגובה האמריקאית על פיגוע גרעיני תביא לצפיפות אוכלוסיה גבוהה מאוד בעולם הבא ולא בטוח שמספר הבתולות יספיק לכולם. לצפון קוריאנים אין אידיאולוגיה בה העולם הבא עדיף על העולם הזה. מה שברור לפיכך זה ששתי המדינות האלה, גם אם תהיה להן מעורבות בצורה כל שהיא בפיגוע גרעיני נגד ארה''ב, תעשינה הכל כדי להסתיר את חלקן. זה נכון גם לכל מדינה אחרת שהרעיון הזה יראה לה. אם וכאשר זה יקרה, הגוף המבצע ישתדל לשמור על אלמוניות ולטשטש את עקבותיו כמיטב יכולתו.
לעניות דעתי, אין שום ספק שבמוקדם או במאוחר (מוקדם יותר מאשר מאוחר), מישהו ינסה לבצע פיגוע כזה. קשה לי מאוד לראות איך ניתן למנוע את זה. האמצעי היחיד שיכול להועיל הוא מודיעין מעולה ומעקב מתמיד אחרי כל חשוד פוטנציאלי. באווירה השוררת היום בארה''ב, ספק רב אם זה בא לידי ביצוע. לאחרונה התפרסם כאן שממשלת סעודיה חילקה מלגות לחמשת אלפים סטודנטים שיבואו ללמוד בארה''ב. לאור העובדה ש-15 מתוך 18 מבצעי הפיגוע ב-11 בספטמבר היו סעודים, הסטטיסטיקה אינה מותירה הרבה מקום לאופטימיות.
ניבא ולא ידע מה שניבא
ב''ידיעות אחרונות'' מה-
5 באוקטובר 2000 הופיע מאמר שכותרתו ''פרס במקום אולמרט''. בגוף המאמר נאמר ש''עם תובנה וסמכות של זקן השבט, הוא יביא שקט ויציבות, ירים את הכפפה הסורית ויחמיץ את המלחמה''.
על אולמרט מה שיש לכותב המאמר לאמר הוא:
בשבועיים האחרונים הוא שפך את ליבו בפני כל עיתון וערוץ במדינה. קראתי את מרבית הראיונות ושאלתי את עצמי: מה הוא בעצם אמר? היו שם דיבורים על רחוב כרמיה (מתוכניות המתאר ועד לקבלות), על השבויים (אלו שנשבע שלא נזוז מלבנון עד שנשחרר אותם), על המלחמה (צודקת ומוצדקת), על עמיר פרץ (שותף ראוי) ועל זה שגם היום הוא בטוח, לגמרי בטוח, שכל ההחלטות שלו היו חכמות ונבונות וראויות. אין לו חזון מדיני, אין לו תובנה של מה שקרה, אין ייסורי מצפון. כל כולו רק פיתול משפטי מתחכם, אבל בהחלט לא חכם... מנהיגות אין כאן. חזון אין כאן. אמינות בוודאי ובוודאי שאין. אחרי שלל הראיונות האלה, לא רק שלא הייתי קונה מהאיש הזה מכונית משומשת – ונטיל של אופניים לא הייתי רוכש ממנו.
אינני יודע אם יש כאן סימנים ראשונים לאתחלתא דגאולה, אבל אני מרגיש חובה לעצמי לצטט מתוך מאמר שפרסמתי כאן לפני ארבעה חודשים ''
האם צפויה התנתקות שניה?'' (פא''צ, 1 ביוני 2006):
''יש לקחת בחשבון בוודאות כמעט מלאה ניסיון להפיכת חצר (תרגיל מסריח?) שתעלה את פרס לראשות הממשלה ותותיר את אולמרט ופרץ מחוסרי עבודה''.
על כל פנים, עצתי לכל אלה שמייחלים להסתלקותו של אולמרט: תחשבו פעמיים, תפילתכם עוד עשוייה להיענות.
כשל הדימיון האנושי – קטסטרופה בדרך?
