מרבים לדבר עליה, אבל האם יש בה ממש?
נושא מרכזי בו דנים בהרחבה בכל אמצעי התקשורת לרגל יום השנה לפיגוע במגדלי התאומים, הוא איך ארה''ב אבדה את אהדת דעת הציבור ממנה היא נהנתה בעיקבות הפיגוע. זה מזכיר את הדיבורים שהיו בישראל ערב, במהלך ואחרי המלחמה על כך ש''העולם מכיר בצדקתה של ישראל'', ש''דעת הקהל בעולם מבינה את תגובתה של ישראל'', ש''המדינות המובילות מכירות בזכותה של ישראל להגן על עצמה'' ועוד שורה שלמה של התבטאויות ממין זה.
כאן הנושא הפך להיות מרכיב חשוב במערכת הבחירות, כשהדמוקרטים נאחזים בו על מנת ל''הוכיח'' שמדיניות מימשל בוש לא רק נכשלה בהשגת מטרותיה אלא אף הזיקה לארה''ב. הטעון שגורמים כמו המלחמה בעיראק, ההתעללות באסירים בעיראק והעצורים בגוואנטאמו בקובה הם שהביאו לכך שארה''ב הפכה להיות אובייקט שנאה, מועלה בלי הרף ע''י הדמוקרטים. הבעיה היחידה בכל הסיפור הזה הוא שאין בו ממש. האהדה שארה''ב נהנתה ממנה כביכול בעיקבות הפיגוע לא היתה ולא נבראה. זו אגדה חסרת בסיס שנבנתה בתקשורת.
אני מדבר רק על ארצות המערב. על מה שמתרחש בארצות העולם השלישי ובעולם המוסלמי אין צורך להרחיב את הדיבור. זה לא בא לידי ביטוי בפומבי, אבל בקרב חוגים רחבים בקרב הציבור המערבי, במיוחד בקרב האליטות האינטלקטואליות, התגובה המיידית לפיגוע של ה 11 בספטמבר היתה שמחה לאיד, תחושה של ''הם קיבלו את מה שמגיע להם''. מאמר שהתפרסם בדיילי טלגרף הלונדוני ב-12 בספטמבר, 2006 (
Stop blaming America for terrorism), סוקר את הנושא בהרחבה. לדברי המאמר ''הגל הראשון של רצון טוב החזיק מעמד בקושי עשרים וארבע שעות'' (The initial wave of goodwill hardly outlasted the news cycle). וכן ''תוך ימים ספורים מהפיגוע העיתון היוקרתי – הגרדיאן – כתב על 'האגואיזם לאומי והשחצנות הבוטים שדוחפים את הרגשות האנטי אמריקאיים בעולם' '' (unabashed national egotism and arrogance that drives anti-Americanism among swaths of the world's population). יש במאמר של הדיילי טלגרף מובאות נוספות מעיתונים אחרים, כולן באותה רוח. כל הדברים האלה היו לפני שארה''ב תקפה את מישטר הטאליבן באפגניסטאן ולפני הפלישה לעיראק.
השנאה בעולם המערבי לארה''ב היא תופעה שהיתה הרבה לפני ספטמבר 2001. חוקר צרפתי בשם פיליפ רוג'ה כתב לפני כשנתיים ספר בשם ''האוייב האמריקאי''. ( הגירסא האנגלית של הספר הופיעה בסתיו 2005: The American Enemy: The History of French Anti Americanism, Philippe Roger, University of Chicago Press, 2005). הספר, שתחילתו עוד בתקופה שארה''ב לא היתה קיימת כמדינה עצמאית, הוא חומר קריאה מאלף. אפשר לפתח אלף ואחת תיאוריות והסברים ממה נובעת העויינות הזאת לארה''ב, וכל אחת מהן תתן במקרה הטוב הסבר חלקי ותו לא. יש לשנאה הזאת הרבה מאפיינים משותפים עם השנאה ליהודים שבימינו באה לידי ביטוי בעויינות התהומית למדינת ישראל מצד מדינות, גופים וארגונים שבמקרה הגרוע היו צריכים להיות נייטראליים. זאת ''שנאת המון'' (mass hatred), שנאה בה קיבוץ אנשים שלם הוא ''על הכוונת''. השונא מפתח בראשו תדמית דמונית אותה הוא מייחס לנשוא שנאתו, תדמית שאין כל קשר בינה לבין המציאות. לשנאה כזאת אין שום בסיס רציונלי ולכן לא ניתן להתמודד אתה באמצעים רציונליים מהסוג של ''צריך להבין''. שנאה כזאת אף פעם איננה נעלמת בשל ''צדקה ומעשים טובים'' של נשוא השנאה. אם חלה רגיעה זמנית בשנאה כאשר נשוא השנאה נראה כקורבן של איזה עוול משווע, זו רגיעה עם זמן חיים קצר ביותר.
ה''קרדיט'' שארה''ב זכתה לו בדעת הקהל במערב בעקבות תקיפת מגדלי התאומים, היה בערבון מאוד מוגבל. הוא נעלם תוך זמן קצר. זה גם מה שקרה לקרדיט בו מדינת ישראל היתה אמורה לזכות לפי הגירסא של מסנגרי הבריחה מלבנון במאי 2000. כשהצ'ק הוצג לפרעון התשובה היתה ''מצטערים, אתם ב'אוברדראפט' בשל תגובת יתר''.
כל זה לא אומר שאין צורך להשקיע מאמצים בהסברה ובבניית תדמית חיובית -- גם אם זה לא מועיל הרבה, זה לא יכול להזיק. לבנות על זה? עדיף כמה פצצות גרעיניות שאני מקווה שישנה המוכנות להפעילן, ולא כתגובה בלבד, אם וכאשר יתעורר הצורך.
ערכה של תדמית
