לפני מספר ימים נודע שסרן (מיל.) אמיר פסטו נשפט ל-28 ימי מחבוש על סירובו ''... להשתתף בפשעי מלחמה שמנוגדים לאמונותי'' (
מסרב לבצע פשעי מלחמה). הוא גם טען שהצהרתו של ראש הממשלה על רצונו לחסל את החיזבאללה היא מופרעת ממש כמו האמירה של נסראללה על רצונו לחסל את ישראל.
לא עברו ימים רבים והיום קראנו שסמל (מיל.) אבי אבלו מאפרת הניח אתמול את נישקו, פשט את מדיו והלך הביתה – ערק בעת מלחמה. על פי דבריו זוהי מחאתו על דברי ראש הממשלה שבכוונתו להמשיך בתוכנית ההתכנסות (''המילואימניק החליט לערוק...'',
מעריב, יום ו', 4.8.2006, עמ' 10). אבלו שהפיק סרט על פינוי נצר חזני לפני כשנה הודיע למפקדיו על החלטתו והסביר ''תעמידו אותי לדין. יש לי הרבה מה לומר''.
אפשר למצוא הבדלים בין המניעים של כל אחד משני הסרבנים. למשל, הראשון מסרב להשתתף במעשי הממשלה ואילו השני ערק במחאה על מעשים עתידיים של אותה ממשלה. למשל, הראשון סירב במחאה על מעשים בחזית אליה גוייס, ואילו השני ערק על כוונת הממשלה בקשר ל''חזית'' אחרת. למשל, מעשהו של הראשון כונה אלומת אור על ידי ספירו (
תובנות מלחמה) ואפשר לצפות שמעשהו של השני יקבל ציונים לשבח מהקצה הפוליטי השני. אבל הנקודה העיקרית היא שהשניים עשו דין לעצמם ושהם מכירים בלגיטמיות של החלטות הממשלה רק אם הן מתאימות ''בדיוק'' להשקפת העולם שלהם. מדינה לפי רוחי או שאינני משתתף במשחק – מדינה על תנאי.
ככה לא בונים מדינה!
הסרבנות משמאל וזו מימין
