בד.נ.א הפוליטי של מפלגות השלטון בישראל, יש רכיב המונע חריגה מהדפוס של מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח.
כאשר נישבה החייל גלעד שליט בפעולה מוצלחת של לוחמי גרילה פלסטינים, סברתי שזו העת לנהל מו''מ להחלפת שבויים. בישראל עצורים אלפי שבויים פלסטינים, ביניהם נשים ונערים מתחת לגיל 18. דרישת השובים כי עבור מידע על מצבו של השבוי הישראלי על ישראל לשחרר את הנשים והקטינים, הייתה עמדת פתיחה למו''מ. הצהרות ממשלת ישראל כי כל מעייניה נתונים להחזרת השבוי הביתה נועדו ליחסי ציבור בלבד, שהרי אילו הייתה ממשלת ישראל רצינית בכוונה להציל את חיי החייל השבוי, הייתה נכנסת למו''מ שבאמצעותו ניתן היה לבנות את הגשר להסכם שסופו חילופי שבויים.
הצרה היא, שממשלת ישראל כלל אינה רוצה באמת להציל את השבוי. להיפך, החזקת השבוי שימשה תואנה להכרזת מלחמה על הרשות הפלסטינית, לפלישה מחודשת לעזה, שכל כולה שפך דם חדש של חפים מפשע שבסופו של דבר גם מסכנת את חייו של השבוי גלעד שליט.
אותו הדבר אמור גם באשר למתנחל אליהו אשרי. במקום להיכנס למו''מ על שחרורו נקטו שלטונות הכיבוש בפעולות מלחמתיות שהחישו את מותו. הגם שכל מתנחל הוא על פי החוק הבינלאומי שותף לפשע מלחמה (אמנת רומא), הוא אינו בר מיתה. הוצאה להורג בכלל וללא משפט בפרט מעוררת התנגדות חריפה אצל כל מי שזכויות אדם חשובות בעיניו. אין לי ספק כי שלטון הכיבוש הישראלי, שהוציא להורג אלפי פלסטינים ללא משפט, נושא באחריות גם לרציחתו של המתנחל אליהו אשרי, בגלל הסירוב לנהל מו''מ, אבל עובדה זו אינה משחררת את שוביו הפלסטינים משמירה על חייו.
העמדה הישראלית לפיה ''לא ננהל מו''מ עם ארגוני טרור'' היא זריית חול בעיניים, משום שממשלת ישראל בעצמה היא ארגון טרור בכל הקשור ליחסיה עם העם הפלסטיני. ''הכיבוש הוא טרור'' אינה רק סיסמה של מפגינים אלא שיקוף של המציאות.
מעצרם של חברי פרלמנט ושרים בממשלה הפלסטינית היא עוד חולייה במצעד האיוולת של הכיבוש הישראלי. ישראל לא המציאה את הגלגל של דיכוי קולוניאלי. מי שמכיר מעט את תולדות המאבק בכיבוש הבריטי ישאל עצמו בצער, הכיצד מטומטמי ממשלת ישראל חוזרים על דפוסי הפעולה של הקולוניאליזם הבריטי? מעצרם של ראשי הציבור הפלסטיני הוא העתק של אירועי ''השבת השחורה'' של הקולוניאליזם הבריטי, וכמה סמלי שגם אז זה היה בסוף חודש יוני. ב-29 ביוני 1946 עצרו הבריטים את ראשי הישוב העברי, במסגרת מאמץ לדכא את תנועת המרי העברי. חלק ניכר מחברי ממשלת ישראל הראשונה היו מבין העצורים ונשלחו למחנות מעצר בלטרון ורפיח. (בן גוריון הצליח להימלט מהמעצר משום ששהה אז בחו''ל). ראש המפקדה הארצית של ההגנה משה סנה, כתב אז לבן גוריון:
לא ראיתי ואינני רואה בהתקפה זו של ה-29 ביוני, הנמשכת למעשה עד היום הזה, לא אסון ולא כישלון. אדרבה, ההתקפה הוכיחה כי השלטון רואה בכוחנו הפעיל גורם רציני, ולכן הוא הגיע לכלל מסקנה, שהוא מוכרח את הכוח הזה לשבור. ההיגיון המדיני חייב להפעיל שוב את כוחנו מיד לאחר ה-29 ביוני, כדי להוכיח, כי כוחנו לא נשבר ואף רצוננו להשתמש בו לא נשבר.
דברים דומים כותבים היום ראשי תנועת ההתנגדות הפלסטינית.
מי שעוד משתעשע ברעיונות של אי תלות המערכת המשפטית, קיבל שוב סנוקרת. היועץ המשפטי אישר את המעצרים, ושורה של שופטים חתמו על צווי המעצר שנתנו את האור הירוק למעצרם של חברי הממשלה והפרלמנט הפלסטינים. כאשר מדובר בשלטון דיכוי, מערכת המשפט היא משת''פ נקלה. השופטים הישראלים אינם שונים מעמיתיהם במשטרי רודנות בכל אתר ואתר.
אני מעריך שגם התקפה זו על העם הפלסטיני לא תביא לחיסול תנועת ההתנגדות לכיבוש. להיפך, היא תשאב עוז ועידוד, כפי שכתב סנה לבן גוריון ב-1946. הסוף ידוע. הבריטים עזבו ומדינת ישראל קמה. מבחינה זו יש לפלסטינים הרואים רחוק, מעבר לגשם הזלעפות שמורידים העננים השחורים של הכיבוש הישראלי, יסוד לתקווה שגם מדינתם קום תקום