פוסט מורטם

למפלגת השלטון יש 29 מנדטים. פירוש הדבר הוא שאין לראש הממשלה רוב בתוך הקואליציה שלו. יש לכך תקדים אחד בלבד: אהוד ברק עמד בראש קואליציה בת 70 מנדטים, כשלרשותו עמדו רק 26 מנדטים. הקואליציה ההיא ידעה זעזועים רבים והממשלה היתה ממשלת מיעוט במשך תקופה ארוכה. לאחר מכן התפוררה הקואליציה. הממשלה הוחלפה סופית בממשלתו הרחבה של אריאל שרון כעבור שנה ושמונה חודשים.

היות שהאג'נדה של כל פוליטיקאי באשר הוא היא להגיע במצב הטוב ביותר לבחירות הבאות, הטקטיקה היא להשיג יכולת השפעה מירבית ולצאת בזמן כשמתברר שהספינה שוקעת.

יכולת ההשפעה

תוצאות הבחירות

מפלגה	מושבים
קדימה	29
עבודה	19
ליכוד	12
ש''ס	12
ישראל ביתנו	11
לאומי/מפד''ל	9
גימלאים	7
יהדות התורה	6
מרצ	5
רע''מ	4
חד''ש	3
בל''ד	3

יכולת השפעה של פוליטיקאי מושגת באמצעות שליטה על תקציבים ועל תפקידים. בתקשורת מזכירים כל הזמן שלושה משרדי ממשלה בכירים וכיצד הם יחולקו: חוץ, בטחון ואוצר. האמת היא שיש משרד הרבה פחות סקסי ופחות מתוקשר, אך בעל עוצמה מבהילה: משרד התשתיות הלאומיות.

משרד התשתיות הלאומיות

נראה שרק ביפן ובישראל קיים המשרד הזה. מדינת ישראל הסתדרה בלעדיו במשך רוב שנות קיומה, עד שנת 1996.

בשנת 1996 ניצח נתניהו בבחירות את שמעון פרס. במשא ומתן הקואליציוני שלאחר מכן נתקע נתניהו עם שתי עִזים: דוד לוי ואריאל שרון. כל אחד מהם ראה את עצמו כמי שהביא לבחירתו של נתניהו ובתוקף כך הוא זכאי להיות שר בכיר (התאמה לתפקיד הרי אינה שיקול אצלנו). לכל אחד מהם היה גם מספיק כוח פוליטי כדי לגרום לנתניהו נזק, אם יהפוך לאויבו.

דוד לוי, רודף הכבוד הבלתי נלאה, הנוח להיעלב, רצה להיות שר-חוץ „מלא-מלא”. בנימין נתניהו לא היה מוכן לתת לאריאל שרון את משרד האוצר ולא ניתן היה למנותו כשר ביטחון בשל הוראת הרפאים של ועדת כהאן, שקבעה בזמנו, ללא נימוק מפורש, שאריאל שרון לא יוכל לכהן כשר ביטחון עד עולם.

נתניהו ושרון ישבו בארבע עיניים והגו פתרון יצירתי שחילץ אותם מהתסבוכת: משרד התשתיות הוקם. לפתע היה ניתן לשלוט מאותו משרד גם על רשות הנמלים וגם על בתי הזיקוק; על חברת החשמל ועל חברת מקורות; הרשימה עוד ארוכה. גן-עדן למי שזקוק לבניית כוח.


משרד אחד, 10 שנים, 7 שריםמהרגע שהוקם משרד רב כוח כזה, איש לא יחלום לפרקו. הסוכריה הנוצצת הזו החליפה מאז הרבה ידיים. נראה שאיש לא נותר בו זמן ממושך לצבירת כוח רב. שרון היה היחיד שכיהן בו שלוש שנים, מלוא התקופה של ממשלת נתניהו. בממשלה הבאה, בראשותו של אהוד ברק כיהנו בו אלי סוויסה במשך שנה אחת ואברהם (בייגה) שוחט במשך חצי שנה. לאחר מכן עלה אריאל שרון לראשות הממשלה. הוא ודאי לא ביטל את המשרד יציר-כפיו, אך השרים הוחלפו בו כמו גרביים: פריצקי (שנה ושליש), זנדברג (4 חודשים וחצי), בן-אליעזר (10 חודשים). עם הקמת „קדימה” נותר המשרד לא מאוייש במשך כחודשיים ולפני כחודשיים מונה רוני בר-און לעמוד בראש המשרד.

כעת עומד אולמרט בפני בעיה דומה לזו שהטרידה את נתניהו: עמיר פרץ יהיה, ללא ספק, שותף בכיר בממשלה. מה ניתן לו? נראה שאפילו בכירי הסאטיריקנים בארצנו עוד לא חקרו את האפשרויות המופלאות של פרץ כשר ביטחון או שר חוץ. למרות שהמציאות עולה על כל דמיון, לא הייתי רוצה לראות שוב שר-חוץ שאינו דובר אנגלית (ואני מקווה שמישהו כבר הבהיר לפרץ שהקולות שהוא ניסה לעשות בנוכחות ביל קלינטון אינם אנגלית). פרץ גם אינו מעוניין, ככל הידוע לי, להיות שר ביטחון, מה גם שהבטחוניסטים בכל אחת מהמפלגות (כולל במפלגתו) יאכלו אותו בלי מלח אם ינסה. הוא יכול להיות שר האוצר, אך „קדימה” לא תוותר בנקל על הממתק הדשן הזה.

אבל הסוכריה פנויה. נראה שיקיר הועדים הגדולים יקבל את משרד התשתיות הלאומיות. אני מציע כבר מעתה להרחיב את בתי הכלא ולהגדיל את תקציבי משרד מבקר המדינה. הם יהיו עסוקים מאד בשנים הבאות.

היות שלקואליציה יש הפעם רכיבים רבים ואסור שמישהו ייעלב, צפויים לקום משרדים נוספים. מי שירגיש זנוח יהיו השרים הבכירים ב„קדימה”. המשרדים הנחשקים יחמקו להם לשותפים בקואליציה. תהיה התמרמרות, אך גם תחושה שאין לאן ללכת.

מי ישלם?

ההרפתקה המכונה הכנסת ה-‏17/הממשלה ה-‏31 אינה הולכת להיות זולה. למרכיבים הפוטנציאליים בקואליציה (עבודה, גמלאים, מרצ, ש''ס) יש סדר יום חברתי, שפירושו לקחת כסף ולתת אותו למישהו: שכר מינימום של 1000 דולר, הגדלת פנסיות, קצבאות עוני, זקנה וילודה. כל זה מבלי להזכיר את תוכנית הנסיגה של אולמרט. לפני 3 שנים הערכתי את הסכום המינימלי לתוכנית כזו ב-‏90 מיליארד שקל (הנס הכלכלי של השמאל הישראלי). לפני ארבעה ימים העריך סבר פלוצקר את העלות ב-‏120 מיליארד שקל והוא מוסיף:

כל תקציבה של ממשלת ישראל ב-‏2006, ללא החזר חובות, יהיה 230 מיליארדי שקלים. כל תקציב הביטחון יהיה 46 מיליארדי שקלים. התקציב הארבע-שנתי של המלחמה בעוני יהיה 9 מיליארדי שקלים.

מחיר ההתכנסות

הדרך הפשוטה להשיג את כל הכסף הזה היא להדפיסו יש מאין ולהעמיק את המיסוי. שני הדברים האלה יהיו כרוכים באינפלציה בסגנון שנות ה-‏80 של המאה שעברה.

כשתתחיל הנסיגה מיש''ע יזדקקו חברי ש''ס וחלק מחברי „קדימה” (צחי הנגבי) לגמישות רעיונית ניכרת כדי להמשיך להיות מחוברים לעטיני השלטון. נראה שהנסיגה, למרות הכל, אינה רעיון מעשי והניסיון ליישמה על חשבון המשק הישראלי הוא זה שיקבור לבסוף את הקואליציה הזו.

בדרך כלל אני סולד מחכמי הכלכלה ה''יודעים'' שתנודות בורסה מסויימות נובעות בהכרח מאירוע מסויים, וגם כעת אינני בטוח שזו הסיבה, אבל בינתיים יש מי שאומר שכן.

התעמולה

מתוך תשדירי הליכוד. רע.אני סבור שסרטי התעמולה בטלוויזיה לא ממש משנים את התמונה. הם חשובים, אולי, למפלגות האלמוניות שזו ההזדמנות שלהן להציג בפומבי את מרכולתן, אבל נראה שהגימלאים הסתדרו בלי זה. אמנם היה להם סרטון זניח, אך עיקר פעולתם היתה בשטח: הם נסעו לאורכה של ארצנו (רוחב אין לה, לארצנו) וביקרו בבתי אבות ובבתי חולים סיעודיים. הם דיברו ישירות עם קהל היעד שלהם ובני המשפחות והשיגו תוצאה מרשימה.

ולמרות ההשפעה הלא-גדולה, לדעתי, על הבוחר, הצליח הליכוד להרגיז אותי מאד. הקהל אינו אוהב תעמולה נגטיבית ונראה שהכל יודעים זאת חוץ מהפרסומאים. את השם „אולמרט” ניתן היה לשמוע בעיקר בתשדירי הבחירות של הליכוד. במקום לדבר על נתניהו, בחרו אנשי הליכוד להלך עלינו אימים עם סרטי אולמרט. נתניהו הוצנע, משום שחכמי השיווק של הליכוד סבורים שמדובר במותג שאינו יכול להימכר.

הם טועים. יש מה להציג אצל נתניהו: קצין ביחידה מובחרת, אקדמאי, כותב ספרים, נואם מבוקש בכל העולם ושגריר ישראל הרהוט ביותר באו''ם מאז אבא אבן. בתקופת כהונתו כראש ממשלה פחתו מאד הפיגועים. בתקופת כהונתו כשר אוצר פרחה הכלכלה. במקום זה הם עלו עם הסיסמה הדבילית „שמאלמרט”, אחות גאה לביביהו-בלוניהו-מתנחבלים של בעלת טור-הביבים סילבי קשת. במקביל חוויתי כמויות גדולות של דואר זבל העוסק במשפחתו של אולמרט ועיתון „ידיעות אחרונות” נזכר לפתע להכין כתבת ענק על האח, יוסי אולמרט, שנמלט לחו''ל מפחד הנושים. עיתון „הארץ” הסתפק בכתבה קטנה באותו נושא.

בניגוד לכך דיבר עמיר פרץ בעיקר על עצמו ועל תכניותיו. הוא הסביר את עמדותיו והציג את הביוגרפיה שלו. ביצוע נכון, מכובד, מדוייק ובלתי מתלהם.

המדגמים

מדד אמינות המדגמים
ערוץ 1 YNET רשת ב' ערוץ 10 ערוץ 2

שלושת ערוצי הטלוויזיה הריצו מדגמים, וכן גם אתר האינטרנט YNET ורשת ב' של קול ישראל. כל המדגמים הצליחו לנחש בקירוב את התוצאות עבור רוב המפלגות. ערוץ 2 טעה במידה משמעותית בתחזית עבור „קדימה” (טעות של 4 מנדטים) וגם בתחזית עבור ש''ס (3 מנדטים). ערוץ 10 טעה בתחזית „קדימה” (3 מנדטים) וטעות ענקית בתחזית „מרצ” (טעות של 2 מנדטים עבור מפלגה שקיבלה בסך הכל 5 מנדטים – טעות של 40%). כל המדגמים נתנו הערכת-חסר בעניין המפלגות הערביות. התחזית היתה בכולן 6-8 מנדטים והתוצאה הסופית – 10 מנדטים. על כך העיר חבר הכנסת אחמד טיבי שזו טעות לדגום את האוכלוסיה הערבית עד השעה 20:00, שהיא השעה בה מסתיימת קליטת נתוני המדגמים, היות שערבים רבים מצביעים לקראת סגירת הקלפיות.

חישבתי בשיטתו של רפי גטניו את דיוק התחזיות. הקרוב ביותר לתוצאות האמת היה ערוץ 1, אחריו YNET. במקום השלישי רשת ב', במקום הרביעי ערוץ 10 ומדשדש בתחתית ערוץ 2. גם אם לא מביאים בחשבון את המפלגות הערביות אין שום שינוי בסדר הזה.

מדד אמינות המדגמים
ערוץ 10 ערוץ 1 רשת ב' YNET ערוץ 2

אפילוג (6.4.2006 21:05)

עם פרסום התוצאות הסופיות, משתנה טבלת מדד אמינות המדגמים. לא ברור אם יש כאן מקריות או לא, אבל מדגם ערוץ 10 מתקרב מאד לתוצאות הסופיות. התוצאות שבראש העמוד תוקנו. ערוץ 10 מוביל את הטבלה במדד האמינות. אם לא מביאים בחשבון את דגימת הקול הערבי, ערוץ 1 מוביל וערוץ 10 יורד למקום השני. המסקנה: לערוץ 1 יש בעיה בדגימת הקול הערבי.

---