המאמר הזה הוא שלישי בסידרה שהחלה בעיקבות חקיקה שלא במקומה (לדעת הכותב) בנושא של שיווי זכויות. עיקר הדיון כאן יוקדש לשיווי הזכויות לנשים ולאירגוני הפמיניסטיות. מתרומות קודמות שלי לנושא בעיקר במסגרת ''בדיחת השבוע'', לא קשה לנחש מה דעתי על אירגוני הפמיניסטיות. אבל אין זה אומר שזו גם דעתי על נשים ככלל. כבר במאמר הקודם הבעתי את דעתי שאין שום תפקיד או מטלה שגבר ממלא, שאשה איננה יכולה למלא. יש שורה שלמה של תפקידים, מקצועות וקריירות, שבעבר היו נחלתם הבלעדית של גברים, שממולאים היום ע''י נשים, לא פעם בהצלחה יותר גדולה מזו של הגברים. אבל כאשר עוברים לנושאים כמו ''יצוג הולם'' זה כבר סיפור אחר. מה שנכון לגבי בודדות (או בודדים) אינו בהכרח נכון לגבי כלל האוכלוסיה (זה ישים באותה מידה לנשים ולגברים), והעדר ''יצוג הולם'' יכול בהחלט לנבוע מגורמים אובייקטיביים שלא ניתנים לתיקון באמצעות אפליה מתקנת, למרות שרוב הפמיניסטיות חושבות אחרת. להלן אביא מספר דוגמאות.
לארי סאמרסמאמר שהתפרסם כאן בפורום, ''
סערה פמיניסטית בצלוחית של מים'' (26 לינואר, 2005), תאר את התגובות שעוררה הערה של לארי סאמרס, נשיא אוניברסיטת הרווארד, בהרצאה שניתנה ב-14 בינואר 2005, בה הוא התייחס לסיבות אפשריות לייצוגן הנמוך של נשים בתחומי המתימטיקה והפיסיקה. הנושא עורר בזמנו הרבה רעש ומהומה בעיתונות ובעולם האקדמי. מי שקרא את מבול התגובות היה מקבל את הרושם שהאדם בו מדובר שייך למה שהפמיניסיות נוהגות לכנות Male pig chauvinist, אדם המאמין בנחיתותה של האישה וחותר להנציח את המצב הזה. הפולמוס הגיע גם לארץ, וב''מעריב'' מיום 25 לינואר התפרסם מאמר שעסק בנושא ב''הרחבה''. כותבת המאמר, שהבנה בתחומי המדע איננה הצד החזק שלה, ייחסה ללארי סאמרס את האמירה ש''נשים סובלות מנחיתות גנטית בכל הנוגע ליכולתן המדעית''. תגובות דומות נשמעו מפי פמיניסטיות מכל קצווי האקדמיה בעולם המערבי. היו דרישות ''להתנצלות'' ונשמעו גם קריאות לפיטוריו המיידיים
1. התגובות, ללא יוצא מן הכלל, היו לא לדברים שנאמרו באופן ישיר אלא לכל מיני שמועות וציטוטים מעוותים של מה שהוא אמר (כי רק אלה שנכחו בהרצאה ושמעו בדיוק את מה שהוא אמר, היו יכולים להתייחס לדברים במקור). בעקבות הרעש, ואחרי שעשרות מאמרים העוסקים בנושא התפרסמו בעיתונות המדעית והפסאודו מדעית, החליטו שלטונות אוניבסיטת הרווארד שיש מקום לפרסם את
הטקסט המלא של ההרצאה. מקריאת הטקסט רואים בבירור שתגובותיהן של הפמיניסטיות התייחסו לדברים שכלל לא נאמרו. זה לא חדש, זאת תגובת ברך אופיינית לפמיניסטיות שבכל פעם שהן שומעות את המילה ''שונה'', הן מסיקות שהכוונה היא ''נחות''.
ננסי הופקינסהגדילה לעשות פרופסורית לביולוגיה מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס MIT, בשם ננסי הופקינס (Nancy Hopkins) ש''למשמע הדברים היא קיבלה בחילה ובא לה להקיא'' (כך היא התבטאה כהצהרה לתקשורת) ולאות מחאה יצאה מהאולם באמצע ההרצאה. הנושא מעולם לא נבדק בצורה רצינית למרות טענות חוזרות של פמיניסטיות על ''עשרות מחקרים'' שנערכו בנושא. באווירה שבה עצם הזכרת האפשרות לקיים מחקר כזה ''מעוררת תגובה של בחילה והקאה'', שום חוקר רציני לא ייקח על עצמו את הסיכון הכרוך בעריכת מחקר שעשוי להפוך אותו לשק חבטה של עדת הפמיניסטיות. מעניין במיוחד להסתכל על הרקע של אותה חוקרת, ננסי הופקינס. היא רכשה לעצמה ''שם עולם'' בעיקבות עבודת מחקר שהיא עשתה ב-1999 ב-MIT על הנושא ''
אפלייה נגד נשים מדעניות ב-MIT''.
תחום ההתמחות של הגברת הזאת הוא ביולוגיה, וזה קצת מוזר שהיא עשתה מחקר בנושא השייך למדעי החברה. מה שיותר מוזר הוא שההחלטה לבצע את המחקר התקבלה בעקבות תלונה על אפליית נשים מדעניות שהיא הגישה לשלטונות המוסד. למעשה הטילו עליה לחקור תלונה שהיא עצמה הגישה. אלה ''נתוני פתיחה'' שאינם מהווים ערובה לאובייקטיביות של המחקר או לאמינות הממצאים. חוקרת אחרת, פרופסורית בעלת שם לפסיכולוגיה בשם
ג'ודית' קליינפלד (Judith Kleinfeld) שגם היא לא קוטלת קנים בתחום הפעילות למען זכויות נשים, מתוך מודעות לנזק ש''מחקרים'' מהסוג הזה יכולים לגרום, פרסמה בתחילת שנת 2000 ביקורת חריפה מאוד על ה''מחקר'' של פרופ' הופקינס, בה נאמר, בין השאר:
העדות הניסיונית בולטת רק בהעדרה. המחקר הוא מדע זבל, מִנשר פוליטי המתהדר באיצטלת המוניטין הבין לאומי של MIT. המחקר אינו עומד בקריטריונים המדעיים הנדרשים מעבודה שנתית של סטודנט, שלא לדבר על אלה של אחד ממוסדות המחקר היוקרתיים בעולם.
Empirical evidence is notable only for its absence. The study is junk science, a political tract draped in the robes of MIT's international prestige. The report does not meet the scientific standards expected in a student paper, let alone a study by one of the world's greatest scientific institutions.
מתוך סקרנות ניסיתי ללמוד קצת יותר על הרקע של ננסי הופקינס. מאחר ואינני מבין הרבה בביולוגיה, אין לי כלים לשפוט באופן ישיר את האיכות של עבודות המחקר שלה. מה שחיפשתי זה אם ישנן איזה שהן תגליות מרעישות בהן היה לה חלק, וכן מה כותבים ואומרים עליה אחרים. לגבי הראשון לא מצאתי שום דבר, אבל זה לא אומר הרבה כי ייתכן שלא ידעתי איפה לחפש. השני הרבה יותר קל מאחר והיא מוזמנת להרצות בעשרות כינוסים וסימפוזיונים, ושם מקובל לצרף לתוכנית ההרצאות ביוגרפיות קצרות של המרצים בהן מפורטים הישגיו של ה''בעל דבר''. במיקרה של פרופ' הופקינס, כל ההיתייחסויות הן תמיד ל''הישג'' שלה בנושא ''אפליית נשים מדעניות''. אין שום התייחסות להישגים כל שהם בתחום המחקר שלה – ביולוגיה, למעט משפטים סתמיים מהסוג של ''חוקרת בעלת שם'' או מה שהוא דומה. זה לא אומר כלום, כי התואר ''פרופ' ב-MIT'' כשלעצמו הוא מספיק מכובד כדי לפתוח הרבה דלתות. דבר נוסף שניתן ללמוד מכל מה שניכתב עליה זה שהיא מקדישה למעלה ממחצית זמנה לפעילות ועסקנות ב''ענייני נשים''. כמה זמן נשאר לה לפעילות אקדמאית שוטפת כמו ניהול מחקרים בתחום שלה, הוראה לסטודנטים או הדרכת תלמידי מחקר זו כבר שאלה אחרת.
ישנם ממצאים רבים המצביעים על שוני אינהרנטי בין גברים ונשים. אף אחד, כולל הקיצוניות שבין הפמיניסטיות, אינו יכול להתעלם מהבדלים הורמונליים או הבדלים במטבוליזם, שלא לדבר על הבדלים במשקל ובכוח הפיסי בין גברים ונשים. בהיעדר מחקר שיטתי בנושא לא ניתן להסיק באופן חד משמעי אם ההבדלים האלה תורמים לנחיתות או ליתרון של אחד מהצדדים. בכל זאת, עד היום לא שמעתי אף פעם תלונה מאיזו שהיא פמיניסטית על ''חוסר ייצוג הולם'' של נשים בספורט. ישנן נשים המסוגלות להניף רקטה של טניס בעוצמה העולה על זו של מרבית הגברים ולהתמודד עם גברים כשוות. יש גם יחידות סגולה המסוגלות לעשות זאת בגולף, וגם בתחומי ספורט אחרים ניתן למצוא נשים שיכולות להתמודד כשוות עם גברים. אבל אם מסתכלים על כלל ציבור הנשים, הרוב המכריע בין הנשים, כולל המקצועניות שביניהן, אינו מסוגל לכך. גם הפמיניסטיות יודעות שמגוחך לייחס את המצב הזה ל''דיכוי חברתי'' או ל''חינוך מפלה'' המעודד רק גברים לפעילויות האלה.
משקלו של מוח האישה יחסית למישקל הגוף הוא בממוצע כ 10 אחוזים יותר קטן מאשר אצל הגבר. האם זה מצביע על נחיתות? יש הרבה חוקרים הטוענים את ההיפך. מאחר שנשים אינן מפגרות אחרי גברים בביצוע מטלות אינטלקטואליות, הם רואים כאן הוכחה שהמוח של האישה מתפקד באופן יותר יעיל מאשר אצל הגבר.
מנת המישכל (IQ) הממוצעת של נשים איננה שונה באופן משמעותי מזו של הגברים, אבל יש הרבה יותר גברים מאשר נשים עם מנת מישכל בתחום המוגדר כ''גאונים'' (מעל 170). פמיניסטיות אינן מוכנות לשמוע על זה. הן גם לא מוכנות ל''התנחם'' בעובדה שמאחר והעקום המתאר את ההתפלגות של מנת המישכל הוא סימטרי, זה אומר שיש הרבה יותר גברים עם מנת מִשכל בתחום שמוגדר כ''אידיוטים''.
מאמר מעניין על הנושא התפרסם במדור המדע של הניו יורק טיימס ב-24 לינואר 2005. ניתן ללמוד ממנו עד כמה כל התחום הזה הוא עדיין בחזקת ''
שטח אפור''.
לא כאן המקום להיכנס לדיון מפורט ומקיף בנושא. אביא כאן שלוש דוגמאות מתחומים בהם אני מתמצא, ושבכל אחד מהם אין שום סיבה שבעולם שלאחד המינים יהיה יתרון. אני אסתפק בתאור המצב וכל אחד יוכל להסיק מזה מה שהוא רוצה.
התחומים בהם מדובר הם שחמט, שבץ-נא (Scrabble) וברידג'. זה לא בדיוק ספורט, אבל אלה עיסוקים תחרותיים לכל דבר, עם ליגות מסודרות ודירוג בינלאומי. השתתפות בתחרויות מזכה את הזוכים ב''נקודות אמן'', ויש תוארים של ''אמן'' ''אמן בין לאומי'' ''רב אמן'' וכו' המזכים את נושאיהם בכבוד ויוקרה בעיני העוסקים בנושא. בכל שלושת התחומים יש גם אלמנט כספי מפתה – אלה שמגיעים לצמרת נהנים מפרסים כספיים גבוהים. בכל השלושה יש מקצוענים ש''עיסוקם פרנסתם''. כל השלושה כרוכים בפעילות אינטלקטואלית גרידא, וההצלחה איננה מותנית בכושר גופני או בכוח פיסי. לגיל גם כן אין השפעה ממשית.
הראשון, שחמט, בולט בהעדרן המוחלט של נשים בצמרת. היו בעבר מספר שחקניות לא רעות, בעיקר ברוסיה, שם הן זכו לעידוד של המימסד, אבל אף אשה לא הצליחה לעבור את תחרויות המיבחן Qualifying בהן נבחרו המועמדים להתמודדות על אליפות העולם. כאן חל לאחרונה שינוי כששתי אחיות הונגריות התגלו כשחקניות ברמה שאיפשרה להן להתמודד כשוות מול קארפוב. רק העתיד יגיד אם זו תופעה חד פעמית או לא.
באשר לשחמט, בעבר, ואפילו היום, החברה לא ראתה בזה עיסוק ''הולם'' לנשים. זה יכול היה לגרום לכך שילדות ונשים שהראו נטיה לכיוון הזה לא זכו לעידוד. מצד שני, מנסיון אישי אני יודע שהעיסוק בשחמט, בדומה להתמכרות לסמים, הוא דחף שכמעט ולא ניתן לעמוד בפניו. כשזה תופס אותך אתה מכור.
מה שנכון אולי לשחמט, איננו נכון לגבי שתי הפעילויות האחרות. יש הרבה יותר נשים מאשר גברים העוסקות בשבץ נא ובברידג'. יש ארצות, בעיקר באירופה, בהן משחקים אלה נחשבים ל''פעילות של נשים'', פעילות שהיא ''מתחת לכבודם'' של גברים (אני עוד זוכר את המבטים להם זכיתי כששהיתי בגרמניה ושאלתי אנשים שעבדו אתי איפה ניתן למצוא מועדון ברידג'. בסוף מצאתי את מבוקשי אצל ''צבא הכיבוש'' האמריקאי).
בין חמש מאות המדורגים בצמרת העולמית של שחקני שבץ-נא יש פחות מחמש נשים.
יש שחקניות ברידג' מעולות. אני כבר הפסקתי מזמן לספור את ''הבושות'' להן זכיתי מידי נשים (אני לא שחקן מי יודע מה, אבל אני גם לא קוטל קנים). ובכל זאת, כל האליפויות והאולימפיאדות למיניהן, כל תחרויות היוקרה אליהן מתקבלים רק ע''פ הזמנה, הן עולם גברי לחלוטין. פה ושם נתקלים בשחקנית ממין נקבה ברשימת המובילים בתחרות כזאת או אחרת, אבל זה אירוע נדיר. בצמרת, בין כל ה''כוכבים'', בין אם מדובר בזוגות או בקבוצות, כולם גברים. וזה כלל לא משנה אם מדובר בקבוצות פרטיות או בנבחרות לאומיות. כדי להימנע ממצב בו כל הפרסים והגביעים יהיו נחלתם של גברים בלבד, מקובל היום, לפחות כשמדובר בנבחרות לאומיות, לקיים תחרויות ברידג' נפרדות לנשים ולגברים. ממש כמו בענפי ספורט אחרים בהם ההבדלים הפיסיים מחייבים זאת. מקובל גם לקיים תחרויות מיוחדות לקבוצות או לזוגות ''מעורבים''.
אלה שלושה מצבים עובדתיים ברורים בהם מתקיים חוסר משווע של ''ייצוג הולם'' של נשים. רק קו חשיבה פמיניסטי מעוות יוכל לטעון שאחד מהם או כולם ביחד נוצרו כתוצאה מ''קיפוח'', ''אפליה'', ''דיכוי'', ''דעות קדומות'' או השד יודע איזה מונח פמיניסטי דומה. אף אחד לא הצליח למצוא סיבה מדוע זה המצב. נכתב על כך הרבה, בייחוד בתחום הברידג', אבל אלה היו בעיקר השערות או ספקולציות ולא מחקרים רציניים (ניתן למצוא לא מעט מאמרים המשתמשים במצב עובדתי זה לניגוח הפמיניסטיות).
יש שמנסים לראות בתופעה הוכחה ל''בגרותן'' של הנשים – הן אינן מוכנות ל''בזבז אנרגיה'' על מנת להתמסר באופן מלא לעיסוק שהוא בסופו של דבר רק משחק. אני לא קונה את זה משתי סיבות. ראשית יש מקצועניות (שחקניות המתפרנסות מזה) לא פחות מאשר גברים, ומספיק לבוא לתחרות ברידג' ארצית או אזורית (יש כאן כאלה כמעט כל שבוע עם 500 ויותר משתתפים בממוצע בכל אחת) ולראות את אחוז המשתתפות ממין נקבה. שנית, הנימוק הזה תקף באותה מידה לכל ענפי הספורט. גם שם זה ביסודו של דבר ''רק משחק''.
האם זה מעיד על נחיתות? אינני יודע, אם כי אינני חושב כך. זה וודאי מעיד על שונות, שונות שקיימת גם אם הסיבות לה אינן ידועות לנו. יתכן שבעתיד תימצא התשובה ואז אולי גם ימצאו דרכים לשנות את המצב.
הניסיון לכפות שוויון מלאכותי באמצעות חקיקה או באמצעות לחץ חברתי, מביא בהכרח להורדת הרמה ולפגיעה באיכות. זה דבר שהפעילות באירגונים הפמיניסטיים השונים אינן מסוגלות לעכל. יש הצדקה למדיניות זמנית של אפליה מתקנת לתיקון עיוותים קיימים שנוצרו בשל אפליה אמיתית בעבר, אבל יש לעשות את זה בזהירות, ולהימנע מהחלפת עיוות אחד בעיוות אחר.
המציאות המרה היא שברוב המקרים הדרישה לישום מדיניות של אפליה מתקנת לגבי נשים לא נועדה אלא לקדם את הקריירה האישית של העסקניות של האירגונים הפמיניסטיים השונים. קידום מעמד האישה בחברה, ה-raison d’être של התנועה הפמיניסטית, הוא משני בחשיבותו, ובדרך כלל איננו יותר מאשר סיסמא המתנוססת על הדגל בו הפמיניסטיות מנפנפות להצדקת פעילותן. מה שמצער במיוחד היא העובדה שלא חסרים מצבים אמיתיים בהם הפמיניסטיות היו יכולות לתרום תרומה חיובית, ובמצבים אלה הן מעדיפות למלא את פיהן מים בשל שיקולים זרים.
יותר מכל זה בא לידי ביטוי בעמדות שהן נוקטות בכל הנושאים הקשורים לטרור הערבי ולסיכסוך הישראלי בפרט. לכאורה אין שום סיבה שהנושאים האלה ישפיעו על פעילותן של הפמיניסטיות. אבל בעולם של היום, פעילות למען ''זכויות האדם'', או למען ''שיוויון זכויות'', או למען ''קידום המעמד'' של קבוצת אוכלוסיה כזאת או אחרת, או למען כל רעיון אחר שנועד להציל את האנושות, שנושאים אלה אינם תופסים מקום מרכזי באג'נדה שלה, זו ''סחורה'' שאין לה ביקוש.
ניתן היה לצפות שגופים ששמו להם למטרה להילחם למען שיוויון לנשים יהיו מוטרדים ממצבה של האישה בעולם השלישי וינסו לעשות מה שהוא לשיפור מעמדה של האישה בחברה המוסלמית ובעולם הערבי בפרט. ניתן היה לצפות שתופעות מזוויעות כמו מילת נשים, סקילה של קורבנות אונס, רצח למען ''כבוד המשפחה'' וכיוצא באלה, יוקעו בראש חוצות ומעל כל במה אפשרית. המציאות היא שאף אחד מנושאים אלה אינו נמצא על סדר היום של איזה שהוא מבין האירגוני הפמיניסטיות. שתיקה טוטאלית שוררת שם בתחום הזה. השתיקה הזאת נעלמת והופכת לקול ענות ברגע שעוברים לדבר על ישראל. כך, בכינוס העולמי שהתקיים לרגל ''שנת האישה'' (יוני/יולי 1975), הצהרת הסיום דיברה על ''חלקן של נשים במאבק נגד הניאוקולוניאליזם, הכיבוש, הציונות, הגזענות, האפליה הגזעית והאפארטהייד'' (the share of women in the struggle against neocolonialism, foreign occupation, Zionism, racism, racial discrimination and apartheid). לא היתה שם אפילו מילה אחת לרפואה על שיווי זכויות לנשים או קידום מעמד האשה, על אפליה, דיכוי או קיפוח של הנשים. לעומת זאת, עד לימינו, אין אף כינוס פמיניסטי, ברמה ארצית או בין לאומית, שהצהרת הסיכום שלו איננה מכילה גינוי של ישראל או של הציונות או של ה''כיבוש'' במקום מרכזי.
אין הגדרה יותר טובה להתנהגותן של אירגוני הפמיניסטיות בכל מה שקשור לסכסוך הישראלי-ערבי מאשר זנות. זאת זנות בינלאומית לכל דבר. בדומה לזונה המוכרת את גופה תמורת אתנן, הפמיניסטיות מוכרות את האידיאלים בשמם הם מתיימרות לדבר תמורת אתנן פוליטי – תמיכה של השמאל הרדיקלי ושל אירגונים פרו ערבים במערב בנושאים (Issues) היקרים לליבן. כדי למנוע אי-הבנה, כלל לא מדובר בנושאים מהותיים הקשורים למעמדו של ציבור הנשים ככלל. הנושא מס' 1 על סדר יומן של הפמיניסטיות כאן בימים אלה הוא הזכות להתקבל כחברות במועדון גולף יוקרתי במדינת ג'ורג'יה בדרום ארה''ב, מועדון שאינו מקבל נשים (נשים יכולות לשחק שם כ''אורחות'', אבל לא להיות חברות). מועדון שיש אולי עשרים אלף אנשים (מתוך שלוש מאות מיליון תושבים) בכל ארצות הברית שיכולים לעמוד בתשלום דמי החבר בו. אבל הפמיניסטיות אינן מוכנות לוותר. בין השאר הן מארגנות הפגנות ומשמרות מחאה, מגייסות את העיתונות הליברלית ומנסות לארגן שביתות קונים אצל המפרסמים ברשת הטלוויזיה שמכסה אירועים במועדון הזה. הן גייסו מנהיגים כושים הידועים בתרומתם להסתה גזענית ואנטישמית, כמו ג'סי ג'קסון ואל שרפטון, ל''שכנע'' את טייגר ווד (Tiger Wood), כוכב הגולף הכושי, שיצטרף לחרם על המועדון. זו דוגמא לנושא שבתמורה לתמיכה בו מהאירגונים והקבוצות השמאלניות המזדהים עם הצד הערבי הפמיניסטיות מוכנות לוותר על המאבק למען הזכויות של ציבור נשים גדול שזקוק לתמיכתן.
לילה אבו-לוגהודכך אתה נתקל בתופעות כמו דוברת של אירגון פמיניסטי מיליטנטי בשם
NOW (National Organization for Women) שבתגובה לשאלה מדוע הן שותקות בנושא זכויות האשה בעולם הערבי אמרה ש''נשים אלו בחרו מרצונן החופשי(?) לחיות תחת חוקי השאריעה''; או נשיאת קולג' הנשים היוקרתי בחוף המזרחי של ארה''ב, Barnard, שאמרה שיש לראות את מעמדה של האישה בחברה הערבית מפרספקטיבה של ''מיגוון תרבותי'' (Multi culturalism); או פרופסורית מכובדת ממוצא ערבי, לילה אבו-לוגהוד (Lila Abu-Lughod), המלמדת באוניברסיטת קולומביה, שטוענת ''מי בכלל קבע שמעמדה של האשה בחברה המערבית הוא אמת המידה הקובעת?'' תחום ההתמחות של הפרופסורית הזאת מוגדר כ''נושאים של 'מין', 'מעמד' ו'מודרניות' '' (topics of gender, class, and modernity). הפרופסורית הזאת קנתה לה שם בחוגי הפמיניסטיות בשל ספר שכתבה בשם '' 'התחדשות האישה': פמיניזם ומודרניות'' (Remaking Women: Feminism and Modernity), ספר שהוגדר כ''תרומה חשובה למחקרים השוואתיים של הפוסטקולוניאליזם והפמיניזם'' (an important contribution to comparative postcolonial and feminist studies) (אני מקווה שלפחות למי שכתב את זה ברור מה זה בדיוק ''מחקר השוואתי של הפוסטקולוניאליזם והפמיניזם''). לפמיניסטיות כנראה לא מפריע כלל ה''חידוש'' המובע בעמדתה של הפרופסורית הזאת שמעמד האישה בחברה המערבית איננו בהכרח קנה מידה. אחרי ככלות הכל מדובר בחברות אחרות אז למה שזה יטריד אותן במיוחד?
אחד המאפיינים של העידן המודרני הוא שנושא ''זכויות האדם'' (ושיווי הזכויות לנשים בכלל זה) הפך להיות תעשיה המונית, תעשיה המזכירה בכל את תעשיית ההיי-טק שהתפתחה בעולם השלישי ומציפה את העולם במוצרי חיקוי זולים. לרוע המזל זו תעשיה, שבדומה לאחותה בעולם השלישי, מאופיינת בהעדר מוחלט של בקרת איכות. התוצאה היא שאצל מעטים בלבד (אם בכלל) מבין הערב רב של הקבוצות והאירגונים הלוחמים למען זכויות האדם, יש קשר כל שהוא בין פעילותם בשטח לבין ה''מוצר'' אותו הם מתיימרים למכור. זה נכון במיוחד לגבי אירגוני הפמיניסטיות וה''מאבק'' שהם מנהלים כביכול למען זכויות האישה.
לסיום, מיספר מלים על הפמיניסטיות בארץ. אסתפק בדוגמא אחת למרות שאפשר היה לכתוב ספר שלם על הנושא.
שולמית אלוני התחילה את דרכה הפוליטית העצמאית (אחרי שפרשה, או שנפלטה, ממפא''י – הגילגול הראשון של מפלגת העבודה) כלוחמת למען זכויות האישה. למרות שאין ספק שהיא השתמשה בנושא לצורך בניית קריירה אישית, אי אפשר להתעלם מהתרומה החיובית שלה בתחום הזה בשנים הראשונות לפעילותה, במיוחד בכל מה שקשור לדיני אישות ולמרורים שנשים ''זוכות'' להם מהממסד הדתי. האמת היא שגם לגברים לא חסרות סיבות להילחם בעריצות הדתית בתחומים האלה, אבל מצוקתן של הנשים היתה הרבה יותר גדולה. המאבק של שולמית אלוני למען הנשים לא הצטמצם רק לתחום הדתי. הוא התפשט להרבה תחומים אחרים, ולזכותה יש לזקוף הרבה מההישגים של הנשים בישראל. בין השאר היא ניהלה מילחמת חורמה נגד השימוש בנשים כסמל מין. לדעתה של שולמית אלוני התופעה הזאת, שהיתה נפוצה מאוד בעבר בפירסומות לקידום מכירות של כל מיני מוצרים, היתה זילזול ופגיעה בכבוד האישה.
המקרה הספציפי אליו אתייחס הוא סרטון פרסומת שהטלוויזיה הישראלית שידרה עבור המועצה לשיווק פרי הדר, במיסגרת מיבצע לקידום מכירת האשכוליות בארץ. הסירטון הראה חמש צעירות יפהפיות (''שאפות'' בלשון העם), לבושות בחולצות T, ללא חזיות אבל מלאות ''תוכן'', רצות בשורה. המראה המשובב של ציצים מתנפנפים (כאן אני מרשה לעצמי לשאול מעולם המונחים של ע. צופיה) היה ממש תאווה לעיניים. זעמה של שולמית אלוני יצא על התוכנית, והיא דרשה שהטלוויזיה תפסיק מייד את שידורי הפירסומת האלה, או לחילופין, שתכין עבור מועצת הלול סירטון דומה, לקידום מכירות של ביצים, בו יופיעו גברים בלבוש ותנוחות הולמות (זו לדעתי דוגמא טובה של חשיבה יצירתית...). הרעיון של סרטון הביצים מעולם לא בא לידי ביצוע, ואחרי זמן לא רב הורד סרטון האשכוליות מהמסכים.
שולמית אלוניאין לי כוונה להיכנס כאן לדיון אם שולמית אלוני צדקה או לא צדקה ואם באמת היה מקום לכל הרעש שהיא עשתה. השאלה היא למה הקנאית הזאת לכבודה של האישה ממלאת את פיה מים היום כשהערבים עושים את אותו הדבר, ומשתמשים באישה כסמל מיני לצורך ''קידום המכירות'' של רעיון הרצח באמצעות מחבלים מתאבדים? למה כל הסיפור על 72 הבתולות עובר ללא תגובה מפיה של מי שמינתה את עצמה לנושאת הדגל של המלחמה למען כבוד האישה ומעמדה? גם פמיניסטיות אחרות, בארץ ובעולם, לא נראות מוטרדות במיוחד מהנושא. ושלא תהיה אי הבנה, אלה אינן מלים בעלמא. יש עדויות למכביר שהערבים לוקחים את זה במלוא הרצינות. במספר מקרים, בהם נותרו מספיק שיירים לבדיקה, התברר שהצעירים הערביים, בצאתם ל''שליחות הקודש'', עוטפים את המה שמו שלהם בנייר אלומיניום חסין אש כדי שלא ייפגע. אפשר למצוא הרבה פרטים מעניינים על הנושא בסימפוזיון שהתקיים לא מזמן בשם “
Through the Eyes of a Suicide Bomber”. יש שם הרבה חומר מעניין בכלל ובמיוחד על המשקל שיש למעמד האשה בחברה המערבית בטיפוח פולחן המחבלים מתאבדים.
במקום להרים קול ולגנות את הנוהג הזה, במקום לנסות ולהזיז שמיים וארץ כדי להביא לתגובה הולמת מאירגוני אחות של פמיניסטיות בעולם, הפמיניסטיות שלנו, כולל ה''כוהנת הגדולה'' שולמית אלוני, מעדיפות להתכופף ולהימנע מנקיטת צעדים שעשויים ל''קלקל'' להן את היחסים עם אירגוני האחות.
ההימנעות מהשמעת ביקורת או גינוי של תופעות שליליות ועוולות חברתיות אצל הערבים היא תופעה מקובלת בקרב הערב רב של אירגוני ה''לוחמים'' למען זכויות האדם, ואירגוני הפמיניסטיות בכלל זה, בעולם. אצל ה''לוחמים'' למען זכויות האדם בעולם הרחב, כל ביקורת או גינוי של תופעה שלילית בעולם הערבי נתפסים כ''תמיכה'' בציונות, ובתור שכזאת היא הופכת להיות טאבו.
האם זה הכרחי שהנורמה הזאת תכתיב גם את כללי ההתנהגות לגופים ישראליים?
בדומה להתייחסותן של אירגוני הפמיניסטיות בעולם לסיכסוך הישראלי ערבי, שתיקתן של הפמיניסטיות הישראליות כאן איננה אלא הזניה של הערכים בשמם הן מתיימרות לדבר.
כדאי אולי לחשוב עוד פעם אם לזונות מגיע ''ייצוג הולם''.
- נשיא אוניברסיטה איננו מינוי אקדמאי. לכן העצומה שקראה לפיטוריו של לארי סאמרס, עליה חתמו כמה מאות מחברי הסגל האקדמאי של האוניברסיטה, היתה לא יותר מאשר תרגיל ביחסי ציבור, למרות שזה היה צעד חסר תקדים בהיסטוריה של העולם האקדמאי בארה''ב.
שיוויון, שיווי זכויות וייצוג שווה
